למה זה טוב, למה זה רע

 

ורד לוי-ברזילי, הארץ, 4.1.01

 

למה זה טוב

פרופסור זאב סגל, מומחה למשפט קונסטיטוציוני, פרשן "הארץ" לענייני משפט וחבר בפורום לאחריות לאומית: "המסמך הזה הוא מעין המשך להכרזת העצמאות, שהייתה ה'אני מאמין' של החברה הישראלית ב-48', וקיבלה מעמד חשוב בפסיקת בג"ץ, כמשקפת את החזון של העם. "ההישג החשוב הוא בעצם חיבור מסמך כיום, בעברית עכשווית, המאחד קצוות רעיוניים בחברה היהודית.

"ה'אני מאמין' באמנת כנרת הוא ציון היסודות הערכיים לקיום החברה הישראלית כחברה דמוקרטית שוחרת חופש, המאמינה בכיבוד זכויות האדם ובכיבוד זכויות המיעוט.

"מסמך כזה יכול להימנות, עם הטמעתו, כמסמך המשקף את פני החברה לגווניה. הוא יכול, אולי, בבוא היום, להיות מעין כלי עזר גם לבג"ץ בבואו לדון בנושאים המחייבים הכרעות ערכיות. מה שמוגדר ומוסכם כאן, אינו בהכרח פחות ערך מהשקפתם של מספר שופטים היושבים לדון על מה שהחברה צריכה. בהחלט ניתן יהיה לשאוב ממנו השראה".

 

 

למה זה רע

שולמית אלוני, מייסדת התנועה לזכויות האזרח, שרת החינוך לשעבר ומדובריו הבולטים של השמאל החילוני: "אלה מליצות. מגילת העצמאות מנוסחת לאין ערוך טוב יותר, והיא לא זקוקה לתיקון. כשמצרפים אליה את קווי היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה, כפי שנתקבלו במארס 49' (ממשלה שכללה את כל המפלגות הדתיות), מתקבלת ההבטחה הגדולה והחשובה ביותר. מאוד לא מובן לי מדוע הקבוצה הזאת מתעלמת מהמסמך המכונן של המדינה, בעוד שאינה מחדשת או מוסיפה עליו דבר. האם הם רואים את עצמם כמנסחים טובים יותר מהאבות המייסדים?"

ענת גוב הגדירה את זה "אשרור של המגילה, ובחינה של מה שהתבצע ומה שלא".

"זו הבעיה השנייה שלי איתם. הם קוראים לעצמם פורום לאחריות, אבל לא מתחייבים על כלום. מליצות יש לנו מספיק. ואלה השאלות שלי אליהם:

1. האם הם מחויבים להחזיר ל'חוק יסוד: כבוד האדם' את סעיף שוויון הזכויות שנזרק ממנו על ידי הכנסת?

2. האם הם מחויבים לעגן בחוק את 'חוק יסוד: זכויות חברתיות' ואת 'חוק יסוד: זכויות במשפט'?;

3. האם הם מתחייבים להנהיג נישואים אזרחיים?;

4. האם הם מתחייבים לממש בחוק את האוטונומיה בדת, בחינוך ובתרבות למיעוט הערבי?;

5. האם יפעלו לעגן בחוק את הפסקת הפקעת האדמות ומדיניות האפליה נגד הערבים כפי שהיא התבצעה ומתנהלת היום על ידי הסוכנות וקק"ל?

"אם אין בכוונתם להצהיר על מחויבות לדברים האלה, הנייר הזה לא שווה כלום בעיני".

את חוזרת לסוגיות הפוליטיות והחברתיות הישנות השנויות במחלוקת. מזה הם ניסו להימנע. הם רצו להגדיר את המשותף, המוסכם.

"זה כבר הוגדר לפניהם, וכפי שאמרתי, בדרך הרבה יותר מוצלחת. הם לא מחדשים דבר. זה לא מפליא אותי שמדובר בגוף שישראל הראל הקים אותו, ושמרכז רבין מממן אותו. מרכז רבין נשבה לגמרי בידי הימין. והחיבור, דרך דליה רבין, סגנית שר הביטחון, אל הגנרלים הוא רק טבעי".

למה את מתכוונת?

"לנוכחות המדאיגה של כל קציני הצבא שם. כל הגנרלים האלה מבינים יותר ממני בנושא נשק ומלחמה, אולי גם בקריאת מפות. אבל בבעיות של חברה, שלום, ובתכנים מדיניים, אסור לתת להם להתערב. בזה כל אזרח מבין כמוהם וטוב מהם, משום שהוא אינו בעל עניין כמוהם".

מה דעתך על כך שצה"ל מיוצג בפורום הזה פורמלית?

"זה מדאיג מאוד. ההופעות של אנשי צבא בכירים כמין אוראקלים הן מסוכנות ובלתי אחראיות. אין להם מושג בפסיכולוגיה חברתית, בסוציולוגיה או ביחסי אנוש. ובטח שלא בתורת האיזון. שיתעסקו בתחום המקצועי שלהם וזהו".

אז "אמנת כנרת" ממש לא מדברת אליך?

"בלשון המעטה. העובדה שהקצינים האלה יושבים שם, יחד עם הניסוח הבומבסטי, היומרני, יחד עם אי המחויבות לביצוע, והעדר אזרחים ערבים - כל אלה יחד מעוררים בי חשדות וחששות כבדים מאוד".

 

 

פני האליטה

 

דניאל אפרתי, וואינט, 6.1.02

 

אמנת כנרת מעידה על אופיו של השמאל הישראלי - בורגנות מנוכרת שעסוקה בטיפוח זכויות היתר שלה. ההבדל בינו לבין הימין הוא הבדל של גוונים בלבד.

 

"אמנת כנרת" הוא מסמך פרי יוזמה של מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. על המסמך חתומים שישים אנשים שמתיימרים לייצג את הימין והשמאל בישראל. בין החותמים אפשר למצוא את פרופ' יולי תמיר, מנציגות השמאל, אפי איתם מנציגי הימין ויעקב עמידרור (מי שקרא לכולנו "גויים דוברי עברית") מנציגי צה"ל.

 

האמנה, הכתובה בלשון אורווליאנית, היא טקסט מרתק לכל מי שרוצה להתחקות מקרוב אחר ערכיה של האליטה השלטת בישראל. אחד ההיבטים הבולטים באמנת כנרת הוא האיון המוחלט של הערבים בישראל. אף ערבי גם לא חתום עליה. יתרה מזאת, כבר בתחילת האמנה, הכתובה בלשון מליצית שמזכירה את מגילת העצמאות, כותבים מחבריה: "התכנסנו אנו בני העם היהודי וברוח מגילת העצמאות אימצנו אמנה זו" - ניסיון של אליטה לראות את עצמה כממשיכה של מגילת העצמאות, שעליה, כידוע, היו חתומים אף ערבים.

 

היחס לערבים עולה גם מהמשך האמנה: "על מנת להבטיח את קיומה של ישראל יהודית דמוקרטית, יש להמשיך ולקיים בה רוב יהודי ניכר. רוב זה יישמר אך ורק באמצעים דמוקרטיים". האם החלת חוק השבות על מאות אלפי רוסים (שאינם יהודים על-פי ההלכה) כדי לשמר את "הרוב היהודי" היא אמצעי דמוקרטי, או ש"הרוב היהודי" הזה אינו אלא רוב של בהירי עור שכולל את האירופים ואינו כולל ערבים? האם מתן הטבות כלכליות מפליגות לעולים, בעוד מאות-אלפי מובטלים - מזרחים ברובם - משוועים לעזרה, לסעד, להסבה מקצועית, הוא אמצעי דמוקרטי? על כך אין תשובות באמנה.

 

"מדינת ישראל היא מדינה שוחרת שלום...שמוכנה להכיר בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני", כתוב באמנה. רק חסר הפירוט של הזכויות האלה. האם מדובר, למשל, על הקמת בנטוסטנים פלסטיניים תוך המשך השליטה הישראלית?

 

"מדינת ישראל היא מדינת אחווה", ממשיך הטקסט בעודו מדבר על מצוקות חברתיות בישראל, מבלי לומר אף לא מילה אחת על השקעות העתק בהתנחלויות שממשיכות לרוקן את הקופה הציבורית. כמה "אחווה" ניתן היה להשיג לו רק היו כספים אלה מופנים לעיירות הפיתוח, לדרום, להסבה מקצועית למובטלים, להשכלה יסודית לילדים משכבות מצוקה. על סדר העדיפויות הציבורי של התקציב אין האמנה מדברת.

 

השותפות של כמה מאלה שקוראים לעצמם אנשי שמאל באמנה מעידה יותר מכל על אופיו של השמאל הישראלי - בורגנות מנוכרת שעסוקה בטיפוח זכויות-היתר שלה. שוויון בין עמים, פלורליזם תרבותי וצדק חברתי אינם מעניינה. באופן עמוק היא שותפה להשקפת עולמו של הימין, כשההבדלים הם של גוונים, ניואנסים. וכבר אמרו חז"ל: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב".

 

המשך קיפוח האוכלוסייה הערבית, דיכוי הפלסטינים, העוני והאבטלה יאפשרו לכמה מהחתומים על האמנה להתרוצץ בכנסים בינלאומיים כפי שעשו עד היום. הם ירצו על "האחר" ועל "זכויות נשים במדינת ישראל", בעוד שעובדת זרה מנקה את ביתם ומשתכרת שכר זעום. אחרים או אחרות מבין החותמים יתמנו לתפקידים בכירים בממשל כאחראים לטיפול באוכלוסייה זו, שהרי הנצחת מצבה הוא שמאפשר להם להתקיים כאליטה.

 

ובעוד חודשים אחדים תמשיך אליטה זו להיפגש במלון הדור להמשך הדיון, אולי הפעם בנושא "ישראל וארגנטינה - היבטים השוואתיים".

 

 

 

מכבסת כנרת

 

אבירמה גולן, הארץ, 18.1.02

 

 

את "אמנת כנרת" היה אפשר, אולי, לפטור בגיחוך. המסמך הצהבהב, שסגנונו מחקה, באופן קלוקל ומביך למדי, את לשונה החגיגית והיפה של מגילת העצמאות, אינו ראוי, אולי, לתגובה. אלא שדווקא השימוש במגילת העצמאות כבסיס, ויצירת הרושם הכוזב כאילו ה"אמנה" היא מעין עדכון למסמך שאינו מצריך עדכון (אלא מימוש) - דורשים חשיפה של הסכנות הטמונות בתחתיתו של הר הכוונות הטובות והדביקות של "הפורום לאחריות לאומית".

 

מסמך כנרת הוא מכבסת מלים מפוארת, שבחסות ה"התכנסנו כאן" המגלומני שלה (בשם מי?) מרסקת את שלושת יסודות ההסכמה המכוננים של החברה הישראלית: השיטה הדמוקרטית, התפישה האזרחית והעיקרון הציוני. ההגדרה "אחריות לאומית" מניחה, שהמערכת הפוליטית המפלגתית, שחברי הפורום מצהירים בהזדמנויות שונות שהיא כשלה, אינה אחראית כמותם. זו סטירת לחי מצלצלת על לחיי הדמוקרטיה. ומה הם מציעים במקומה? שלום מצועף בין אפי איתם ונציגי צה"ל לנועה בן ארצי?

 

הניסוח "אנו, אזרחים ישראלים בני העם היהודי" מטשטש את ההשתייכות האזרחית לטובת ההשתייכות האתנית. השיח החדש הזה מציע מרחב פעולה מופלא לאתוס החרד"לי ("היישוב היהודי בחברון") מזה ולפאן-ערביות של עזמי בשארה מזה. אבל מה הם שני אלה לעומת דחיקת הציונות למקום שבו היא מאבדת את הצדקתה המוסרית. "דבקותו של עם ישראל במורשתו, בתורתו ובארצו היא תופעה אנושית והיסטורית שמעטות כמוה בתולדות העמים (ומה עם ההודים? והטיבטים?). דבקות זו הולידה את הציונות".

 

הניסוח התמים לכאורה הזה מטרנספר את תולדות הציונות למחוזות המשיחיים של גוש אמונים. מכבסת כנרת מחקה מתולדות הציונות את המרד בהיסטוריה היהודית, את הרעיון המהפכני של יצירת חברה חדשה, את ההפרדה בין דת למדינה, ועוד. לא במקרה ההתנחלויות נעדרות מהאמנה. בחסות נציגי השמאל נשמע בה רק קולו של השיח האידיאולוגי החרד"לי.

 

עוד עניין מקומם הוא השימוש בלשון הווה. בניגוד למגילת העצמאות, המגדירה שאיפות לעתיד, אמנת המודאגים ל"עתידה של מדינת ישראל" מלבינה כל עיוות בתוך הגדרותיה. "מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית", קובעת האמנה, ומבטלת כל ויכוח על הדמוקרטיות של מדינה השולטת בעם אחר. ובעניין זה יש הערה: "ישראל איננה מבקשת לשלוט בעם אחר". מי זה "מדינת ישראל"? הממשלה? העם? שכונת יוספטל, או שיכון צמרת? אז למה אנחנו בכל זאת שולטים בעם אחר כבר 35 שנה?

 

"מדינת ישראל היא מדינה שוחרת שלום". ההגדרה הזאת מגלגלת סופית, כמו בשנות ה-50 ובניגוד מוחלט למעשה השלום של רבין, את האחריות לשלום לפתח שכנינו. והצימוק - "מדינת ישראל מכבדת את זכויות המיעוט". זו הלבנה מרוכזת של אפליה ממסדית מתמשכת כלפי האזרחים הערבים. אבל המכבסה סותרת את עצמה אפילו כאן. מי מכבד את זכויות המיעוט? "אזרחי ישראל בני העם היהודי"?

 

מניסוחי האמנה משתמע, כמקובל בהתנחלויות, שעל קיומה היהודי של ישראל מרחפת סכנה. זהו רעיון עיוועים, שחמורה ממנו היא רק השותפות שפתחו חברי הפורום ל"אחריות הלאומית" עם צה"ל. קשה להאמין, שמנסחי האמנה אינם מבינים כמה מופרכת השותפות הזאת בין מי שמתיימרים לעצב את דמותה האזרחית של ישראל לבין הממסד הצבאי. כל מי שמתבקש לחתום על האמנה חייב אפוא לתבוע את עלבונה של מגילת העצמאות. אולי זו תהיה תוצאתו החיובית היחידה של התרגיל המשונה, המשתמש בזכרו של יצחק רבין, האיש שנרצח כי לא היה מוכן לטייח הסכמות על עניינים שבנפשן של החברה והמדינה.

 

 

 

קוראים כותבים, הארץ, 18.1.02

 

 

נדונה לכישלון – אהוד עוזיאל, חיפה

 

אמנת כנרת נדונה לכישלון מסיבה פשוטה מאוד: היא אינה ייצוג הישראליות. כל האישים החתומים על האמנה (מוסף "הארץ" 4.1), כביכול מייצגי הישראליות, אינם אלא מייצגי המעמד השליט בארץ, הנאבק כיום לשמור על מעמדו המתפורר. המחנה של ענת גוב, ה"שמאל", שהוא למעשה מחנה השלום ומחנה העשירון העליון, כבר מפורר זה מכבר. ראשי הציבור הדתי-לאומי וההתנחלויות עומדים כיום בפני שבר שנסתר מאחורי המאבק המשותף לארץ-ישראל השלמה, אך כבר גלוי וידוע בתוך ציבור זה: ההיפרדות ללאומנות קיצונית מחד גיסא ולחרדיות-דתית מאידך גיסא.

משבר המנהיגות בציבור החרדי והנטייה הגוברת בו לימין הלאומני, כבר מתחילים להופיע אפילו בתקשורת החילונית. ראשי הצבא, שצורפו בברכה לפרויקט, כבר מזמן מייצגים ארגון שנלחם על תדמיתו הלאומית ועל מכוניות פאר לקציניו כדי שיישארו במערכת.

אין פלא איפוא, שלחבורה המרשימה שהתכנסה לניסוח האמנה הייתה כימיה מוצלחת ביניהם, התחשבות רבה אחד בשני ושפה משותפת - שהרי כולם שותפים לאובדן ההגמוניה, כל אחד בציבור שלו. כולם נציגים מזויפים של הישראליות 2002.

 

 

סירוס מוסרי - דנה לומברוזו, ירושלים

 

בפתיחתה של "אמנת כנרת" טרחו חותמיה לציין כי הם "אזרחים ישראלים בני העם היהודי" שחתמו וניסחו אמנה זו, ברוח מגילת העצמאות. ובכן, ברוח מגילת העצמאות - גם על האמנה לא חתום אף לא-יהודי אחד. האם הלא-יהודים שבינינו אינם יודעים לחתום את שמם, או שמא ברור לכל ששום לא-יהודי שפוי בדעתו לא ייתן ידו וחתימתו לשורות אלו של דיבורי סרק?

הסעיף הרביעי של ה"אמנה" נקרא "מדינת ישראל היא מדינה יהודית-דמוקרטית". אם נתעלם מן הפרדוקס שזועק מן הכותרת, נוכל להמשיך הלאה: "על מנת להבטיח את המשך קיומה של ישראל יהודית-דמוקרטית, יש להמשיך ולקיים בה רוב יהודי ניכר. רוב זה יישמר אך ורק באמצעים מוסריים". איך אפשר לסרס עם שלם באמצעים מוסריים?

בסעיף 6: "ישראל אינה מבקשת לשלוט בעם אחר". האם אפשר להבין מכך שהיא שולטת בו בניגוד לרצונה?

אי אפשר גם לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. אתם רוצים מדינה יהודית - הא לכם מדינה יהודית. אתם רוצים מדינה דמוקרטית - תיאלצו לעשות מעט יותר מאשר להשאיר את המצב הקיים עטוף במלים של שלום, אחווה ודו-קיום.

קל מאוד לדבר על דמוקרטיה ודו-קיום כשיושבים, ככל החתומים על האמנה, על הצד המרוח של זכויות האזרח.

 

 

הקול הערבי - תמר שגיא, תל אביב

 

אמנת כנרת מתחייבת כי "כל אזרחי ישראל שותפים מלאים ושווים בעיצוב דמותה ובדרכה", בו-בזמן שהערבים אשר חיים בישראל מוגדרים אזרחי המדינה. אבל בחיבור האמנה אזרחי המדינה היהודים הינם ה"שותפים" ולראיה העובדה שאין קול ערבי באמנה. וזאת התגלמות הסתירה בין אופיה היהודי לאופיה הדמוקרטי של המדינה. סתירה חשובה שיש לדון בה ולהתייחס אליה, במקום לקבוע "אין סתירה" כלשון האמנה ובכך לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח.

אילו היו נציגים ערבים לוקחים חלק באמנה, אולי הם היו מסכימים לתוכנה, אולי היו דורשים תיקונים שונים, אולי היו דורשים לנסח בעצמם את הסעיף שנוגע למיעוט הערבי ואולי כלל לא היו מסכימים להשתתף. אבל מחברי האמנה אפילו לא נתנו להם הזדמנות לא להסכים, או לכעוס. כאילו הם לא קיימים (והכל בשם הדמוקרטיה). אפילו בכתבה אין תגובה של אזרח ערבי לעניין. אין זה צורם? מה אנחנו חושבים, שניתן יהיה להשתיק את הקול הערבי עוד זמן רב?

באוקטובר 2000 נשמע קולם היטב, ומי יודע באילו אמצעים יהיה עליהם לנקוט כדי שיקשיבו להם שוב. דיכוי בסופו של דבר פועל כחרב פיפיות.

 

 

פתרון התעלומה -  רן הכהן, תל אביב

 

מוסף "הארץ" מקדיש כתבת שער נרחבת לאיזו אמנה חסרת ערך וחסרת חשיבות, פרי עמלם של שישים עסקנים מן השורה השנייה והשלישית, ותוהה: "העיקר - לאן נעלמו הערבים?". נדמה לי שיש לי תשובה על שאלה זו. תזכורת: במאי 2000, חודשים ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה, פרסמו יותר ממאה חותמים פלשתינאים גילוי דעת מקיף ובו הושיטו לישראל יד לשלום, אך הזהירו מפני תכתיב ישראלי במשא-ומתן העלול להביא ל"התפוצצות", כדבריהם.

מאות ישראלים צירפו את חתימותיהם לגילוי הדעת הפלשתיני. גילוי הדעת ההוא, שהזהיר מראש וניבא את האינתיפאדה, ושחשיבותו ההיסטורית עולה לאין ערוך על ה"אמנה" הנוכחית, לא זכה לכל תשומת לב, בוודאי שלא במוסף "הארץ". התשובה על השאלה "לאן נעלמו הערבים" ברורה איפוא: אילו היו בה ערבים, יש לשער שהאמנה לא הייתה זוכה כלל לכתבה במוסף.

 

 

בלתי רלוונטית - פנחס לזוביק, ירושלים

 

מרוב שהעיתונות הישראלית הרגילה את עצמה לחפש את השלילי בכל דבר בשם "חשיפת האמת" ו"זכות הציבור לדעת", אז גם כאשר מתרחש אירוע חשוב וחיובי ביסודו, כהקמת הפורום לאחריות לאומית שחיבר את "אמנת כנרת", מוסף "הארץ" אינו מסוגל לפרסם כתבה שהיא פשוט חיובית נטו, אלא מאלץ את עצמו לחפש כבר בכותרת הכתבה את כל השלילי שבה.

מהותה של התפשרות היא ויתור מסוים על עמדות, לכן רק מתי-מעט ימצאו במסמך כנרת הזדהות מדויקת עם דעותיהם. צריך להוריד את הכובע לפני קבוצה זו שמנסה לעשות מעשה, לשנות ולשפר. מוקדם לשפוט את ההצלחה, כיוון שזה תהליך ארוך ומייגע. אבל להביא דווקא את שולמית אלוני, אחת הדוגמאות הגרועות ביותר של קיצוניות שאינה מסוגלת להתפשר, כדי שהיא תסביר לנו "למה זה רע", מראה על חוסר טעם. אחת מתוצאות הלוואי החיוביות של הצלחת מאמץ ההתפשרות בין המגזרים השונים במדינה היא הפיכתן של דמויות קיצוניות ובלתי מתפשרות כשולמית אלוני לבלתי רלוונטיות.

 

 

אחיזת עיניים - יוסף רוזנפלד, בני ברק

 

פורום "אמנת כנרת" הוא פתטי ומקומם, כי הוא מטפח אחיזת עיניים ואשליה. העם היהודי לא היה מאוחד ומלוכד משחר התהוותו במעמד הר סיני. בני ישראל היו מפולגים לשבטים יריבים, ואחר כך לממלכות יריבות. בימי בית שני העם היה מרוסק לכיתות, והמחלוקות, ההתפלגויות והקרע לא פסקו מעולם. עד הפילוג המהותי הנוכחי.

תהום שאין לגשר עליה פעורה בין חילוני ליברלי לאורתודוקסי. הדתיים מבקשים לכפות את עולם הערכים שלהם על כולם ואין הם מסתפקים בחצי תאוותם. חלום האורתודוקסי הוא להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, ששום חילוני לא יוכל להתקיים בה ולחיות לפי ערכיו. לעומת זאת, מדינה חילונית דמוקרטית היא הבסיס היחיד המאפשר את הקיום בצוותא של כל האזרחים החיים בה: דתיים וחילונים, יהודים, נוצרים ומוסלמים.

מדינת ישראל היא המדינה ה"דמוקרטית" היחידה בעולם שיש בה כפייה דתית בתחומים מהותיים ביותר לחיי הפרט: דיני אישות (נישואים, גירושים), קבורה, שבת, כשרות, זהות יהודית. הכפייה הזאת לא נועדה להבטיח את חופש הפולחן של הדתי או את זכויותיו, אלא דווקא לצמצם את החירות של הלא-אורתודוקסי.

 

 

בסך הכל ניסיון - ד"ר חגי אגמון-שניר, מבשרת-ציון

 

את דילמת השמאל החילוני, המועלית בכתבתה של ורד לוי-ברזילי ובתגובות עליה, תיאר לפני כמה שנים אבי ברמן, ממייסדי עמותת "בסוד שיח". במאמר שכותרתו "אני, אחי והאויב המשותף" הציג ברמן את השמאל החילוני כמחוזר מצד אחד על-ידי הימין הדתי, ומצד שני על-ידי הפלשתינאים. אלה וגם אלה מבקשים ליצור יחד עמו קואליציה נגד מה שנתפש על ידם כ"אויב משותף".

רק במקרים נדירים נוצרות קבוצות עבודה ודיאלוג שכוללות פלשתינאים נוצרים ומוסלמים לצד יהודים מעדות שונות ומזרמים דתיים ולא-דתיים שונים. ממעט הניסיון עם קבוצות אלו, נדמה שדווקא בהן נוצר הבסיס ליצירת חברה המכבדת את כל הקולות שבה, ושכל הזהויות בה נוטלות אחריות על המרחב הציבורי המשותף. עם זאת, אין בכך לפסול עבודה "חד לאומית" כפי שהייתה ב"פורום לאחריות לאומית", ובוודאי שאין לפסול את תוצרו, "אמנת כנרת".

ראוי המאמץ של בני ובנות זהויות שונות בחברה היהודית להגדיר את המעט שעליו יוכלו להסכים, כפי שראוי המאמץ של אנשי שמאל ופלשתינאים "מתונים" לצאת בהכרזות משותפות. "אמנת כנרת", בדיוק כמו ההכרזות ההן, אינה יותר מניסיון להראות שיש על מה לדבר ולהציע בסיס להמשך השיחות בין בעלי העניין.