שלום לד"ר דוד פסיג

 

תגובה למאמרך "עתידה של מדינת ישראל"

 

חיימי שניידר, נתניה, 8.2.05

 

 

צטוט ממאמרך:

..."על מנת שלאום יתקיים הוא זקוק לברית ייעוד שתאחד תחתה את כלל העשייה ורציונאל הקיום של העם. עם ללא ברית ייעוד אינו מטביע את חותמו בהיסטוריה. במוקדם או במאוחר הוא נמוג בנבכי הזמן. עמים שעיצבו את גורל המין האנושי לאורך זמן החזיקו בייעוד ברור. עמים אלו שרדו את תלאות ההיסטוריה מאות ואלפים בשנים. ייעוד זקוק לניסוח קצר ובהיר כדי להוות כוח מניע אותנטי ורב עוצמה. בדרך כלל הוא צריך להיות מנוסח בשתי מילים, ותו לא"...

 

נהדר.

 

יחד עם זאת מאמרך עוסק בתהיות על מהותה של "ברית היעוד העתידית".

 

ומה עם ברית היעוד – האתוס הלאומי – של היום?

 

האתוס הלאומי שלנו, גם הוא מנוסח בקצרה (3 מילים ולא שתיים): "מדינה יהודית דמוקרטית". (הערה: האתוס לקוח ממגילת העצמאות ואפשר להעמיס עליו מילה רביעית – "ציונית"). להבדיל מ"חופש הפרט" של ארה"ב שניתן לאימוץ/הטמעה גם ע"י לאומים אחרים (ואולי זה תהליך שקורה היום בעולם?), ברור שהאתוס הלאומי "מדינה יהודית דמוקרטית" הוא ייחודי ויכול להתממש רק כאן.

 

האם האתוס הלאומי שלנו מהווה היום ובפועל "כח מניע ורב עוצמה"?

 

אני חושש כי התשובה שלילית.

 

עד 67 לא היה חולק על האתוס הלאומי. איתו חיו בדו-קיום שתי כמיהות לאומיות: האחת לארץ ישראל והשניה לשלום. מלחמת ששת הימים יצרה מציאות גיאוגרפית מדינית חדשה ואיתה, רצון עז למימוש העכשווי של שתי הכמיהות הנ"ל: "שלום עכשיו" (שטחים תמורת שלום) מול "ארץ ישראל השלמה" (גם כן – עכשיו). כל אחת מהן הציגה עצמה כחלופה לאתוס הלאומי ולאחר יותר מ-30 שנה הן יכולות לציין הצלחה חלקית בלבד:

 

א. חלק מן השטחים הוחזרו תמורת שלום עם מצרים וירדן אבל עד כה, הנוסחה הזאת לא עבדה לגבי יחסנו עם הפלשתינאים.

 

ב. הורחבו גבולות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, אבל די ברור לרובו של העם ש"חלום ארץ ישראל השלמה" יישאר בגדר כמיהה/חלום לפחות בדורות הקרובים.

 

ההתנגשות בין "שלום עכשיו" ל"ארץ ישראל השלמה – עכשיו" טשטשה ועמעמה את האתוס הלאומי האמיתי "מדינה יהודית דמוקרטית", עד כדי שהפסיק  "להוות כוח מניע אותנטי ורב עוצמה". אני מרשה לעצמי לקבוע (מבלי שיהיה לי חיזוק מחקרי) שחולשת האתוס הלאומי הביאה לחלק נכבד ממה שאנחנו קוראים – "חוליי החברה". דהיינו: חברה אלימה שיש בה פערים חברתיים קיצוניים וקיטוב סקטוריאלי, חברה שאין בה חמלה לחלש, חברה שיש בה כיסי שחיתות המערערים את אושיות קיומה.

 

המציאות של היום מראה כי רובו של הציבור השלים (התעייף?) עם חוסר היכולת של שתי האג'נדות הנ"ל לממש את עצמן ולהיות המוביל הלאומי.

 

זה הזמן לחדש את "ברית היעוד", להסיר אבק מ"מדינה יהודית דמוקרטית" ולהפוך אותה שוב ל"כוח מניע אותנטי ורב עוצמה".

 

אני סבור שחידוש ברית היעוד היא תנאי לקיומנו ושרידותנו.

 

ובאשר לעתיד, אני מניח שהמדינה היהודית דמוקרטית תיבחן על יכולתה לנהל דיאלוג בלתי פוסק עם הסביבה ולהתאים עצמה למציאות המשתנה, תוך שהיא הפכת להיות "צומת דרכים שיאפשר אינטגרציה תרבותית, קוגניטיבית, ופוליטית בין תרבויות המזרח והמערב".

 

בהערכה

חיימי שניידר