תרגיל בהומור מקאברי על חשבון הציונות הלאומית

 

גדי טאוב, מעריב, 25.4.01

 

יורם חזוני, 'המדינה היהודית, המאבק על נשמתה של ישראל'

 

ספרו של יורם חזוני, איש הימין החדש, 'המדינה היהודית, המאבק על נשמתה של ישראל', עדיין לא תורגם לעברית, אך כבר חולל מהומה לא קטנה, לא רק בארצות הברית אלא גם בחוגי האקדמיה הישראלית. הבעיה עם הספר של חזוני אינה נעוצה בכך שהוא טועה. הוא צודק בקשר לסימפטומים, אם כי הוא מגזים מאד. חלקים גדולים מהאינטליגנציה הישראלית, ומן השמאל, אכן הרחיקו את עצמם בהדרגה מהלאומיות הישראלית. עד כדי כך הפכו הלאומיות והשמאל למנוגדים בדמיון שלנו, שעל-פי זאב שטרנהל, למשל, מספיק להראות שאבות הציונות היו בעלי אג'נדה לאומית, כדי להוכיח, מניה וביה, שהם לא באמת היו שמאל. וזה נכון, מזאב שטרנהל ועד שלום חנוך, ששר לנו "אל תקרא לי עם". מאורלי קסטל-בלום ועד הפוסט-ציונות האקדמית, מבית המשפט העליון ועד תלמידי 'קמרה אובסקורה'. במידות שונות, בדרכים שונות, אבל מאותן סיבות ועל בסיס אותן תחושות.

 

חזוני לא סתם טועה בהסבר. הוא הופך את העולם על הראש. על-פי גרסתו, מדובר בקונספירציה אינטלקטואלית, שתחילתה באוניברסיטה העברית. מרטין בובר ותלמידיו הפיצו משם את תורתם המרעילה, השתלטו על הרוח ועל הנפש, והפכו בהדרגה את כולנו (או לפחות את ה'אליטות') למין פוסט-ציונים. בהקשר הישראלי, בניגוד לזה האמריקני, ההסבר הזה נראה, בצדק, סהרורי. אבל זאת רק חצי הבעיה. מה שבאמת קרה בישראל בעשורים האחרונים, הופך את הספר של חזוני לא רק לאירוני, אלא למין תרגיל בהומור מקאברי. מפני שחזוני עצמו מייצג, וגם מקדם במרץ (באמצעות מכון המחקר עתיר התקציבים, שהוא עומד בראשו, 'מרכז שלם') את שני הכוחות הגדולים, שיצרו את הבעיה שהוא מתלונן עליה. את מפעלו המדיני של הימין ואת האמריקניזציה של ישראל. הסלידה של רבים כל-כך מקרב הישראלים מהלאומיות של עצמם, רק עתידה להתגבר, ככל שמפעלו של חזוני יצליח יותר.

 

האירוניה השנייה, מקאברית לא פחות, היא תמונת-מראה של הראשונה: ככל שהשמאל מתרחק מהציונות, כך הוא מקדם את המטרות של הימין, בתחום המדיני ובתחום נטישת מדינת הרווחה. לא רק בפועל - משום שהוא דוחה חלק גדול מן המצביעים בהתקפתו על זהותם הציונית והיהודית - אלא גם בעיקרון, מכוח הפרוגרמה שהוא מאמץ. בהתרחקו מן הציונות, השמאל מתרחק משתי המטרות שהוא ביקש לקדם במקור: שוויון חברתי בתוך ישראל, והפתרון הריאלי האחד לסכסוך הישראלי-פלשתיני, 'שתי מדינות לשני עמים'. אם הדור הצעיר יותר של אינטלקטואלים בשמאל רוצה לחולל שינוי ממשי, ולא רק ללטף את מצפונו בפרצי נרקיסיזם נרגשים, הוא יצטרך לפתח עמדה ניאו-ציונית ולעמוד מאחוריה.

 

1.

לא במקרה כבר קראו לחזוני "פוסט-ציונות ימנית". הקושי היחיד במונח הזה הוא, שהוא מניח שהפוסט-ציונות, שאנחנו כבר רגילים אליה, היא "שמאלית". אני מתכוון לחזור לשאלה הזאת, מפני ששניהם, חזוני והאקדמאים הפוסט-ציונים, הם זנים של השקפת עולם אמריקנית, וככזאת היא לא יכולה להיות באמת שמאלית. מה שנכון הוא, שהפוסט-ציונות החדשה של חזוני והפוסט-ציונות הוותיקה באקדמיה, שותפים לאותו שיכתוב של ההיסטוריה. הציונות, לשיטת שתי הגישות, הייתה מאז ומעולם, פחות או יותר, מה שמרכז הרב אומר שהיא הייתה. אבל לא זאת הציונות ההיסטורית.

 

אם צריך לפשט את הטיעון שבו עיגנה הציונות את דרישתה למדינה, נמצא בתשתיתו שני סוגים של נימוקים: האחד הוא הזכות האוניברסלית של "כל עם ועם" - כמו שאומרת מגילת העצמאות שלנו - "להגדרה עצמית", כלומר, למדינת לאום. זה היה הבסיס המרכזי לפעילותה של הציונות המדינית, זה היה היסוד לחזונו של הרצל. הנימוק ה שני היה - זכותו הייחודית של העם היהודי לארץ ישראל. הפוסט-ציונות משני הזנים משכתבת את ההיסטוריה כך שהזכות האוניברסלית להגדרה עצמית, שהייתה, אחרי הכל, היסוד המרכזי בציונות המדינית, תעלם רטרואקטיבית מן העבר, ותוחלף לחלוטין ברעיון הזכות הבלעדית על הארץ. הרצל, כפי שהוא מופיע בספרו של חזוני, הפך לחוזה הזכות הבלעדית של העם היהודי על ארץ ישראל. תוכנית אוגנדה, כמובן, אינה חלק מהרצל של חזוני, או של הפוסט-ציונות האקדמית.

 

הרדוקציה של הציונות לזכות הבלעדית נעשתה אופנתית גם בשמאל בכלל, מעבר לאקדמיה, מפני שהשנים הארוכות של הכיבוש, קודם בפועל ואחר-כך בכוח, הפקיעו את הציונות מידי השמאל. המתנחלים אמרו שהם הציונות האמיתית, ההיסטורית, וניכסו את הדגל וההמנון והגאווה הלאומית. השמאל, בהדרגה, הלך והתרחק מהסמלים האלה, ככל שריח הכיבוש דבק בהם. במלים אחרות, בזמן תהליך ההתפקחות המכאיב מהאופוריה הצה"לית שאחרי מלחמת ששת הימים, נטשנו לא רק את האופוריה המזיקה, אלא גם את הלאומיות, ששימשה לה בסיס. השמאל קיבל את גרסת מרכז הרב והחל בעצמו להסכים לתפישת הציונות כזכות הבלעדית של יהודים לארץ ישראל. 'מחנה השלום' מול 'המחנה הלאומי'.

 

אל העיוות ההיסטורי הזה הצטרפה כניעה תרבותית נוספת, שרק באחרונה התחלנו להתנער ממנה. כשם שהנחנו למתנחלים לומר לנו מהי הציונות, הנחנו לחרדים לומר לנו מהי היהדות. והיהדות הזאת הפכה, ובצדק, מאוסה בעיני רבים. היא מזוהה עם מכירת הצבעות בכנסת בענייני שלום ומלחמה, בנזיד עדשים של 'תקציבים ייחודיים'. היא מזוהה עם ממסד רבני, שממרר את החיים למי שמבקש להתחתן או להתגרש שלא בחסות האורתודוכסיה. היא מזוהה עם התחמקות משירות צבאי.

 

יצא שרגשית מפתה לראות את הציונות ואת היהדות, ואת הקשר ביניהן, כמקור כל הרעות המוסריות בישראל. אם הציונות היא מה שאומר אהרון דומב, ואם היא הלאומיות היהודית, והיהדות היא מה שאומר הרב ש"ך, אז המסקנה היא, באמת, שצריך לסגת מכל החבילה. אבל הציונות היא לא מה שאומר דומב, והיהדות היא לא מה שאומר הרב ש"ך. למעשה, העמדות של שניהם, ש"ך ודומב, ובמאוחד אצל חזוני, מנסות לגלגל לאחור את המהפכה הציונית. המהפכה הציונית ביקשה להפוך את היהדות מדת בלבד לזהות לאומית, ואת הלאומיות הישראלית לנורמלית, כלומר, למימוש הזכות האוניברסלית של כל העמים להגדרה עצמית. לה פוך את המדינה למפעל דתי, פירושו להחזיר את הגלגל לימים שלפני הציונות.

 

2.

הרעיון, שמימוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל יתנהל בלי לפגוע בלאומיות הפלשתינית, היה תמיד אשליה. הוא היה אשליה כשהצהרת בלפור קבעה בביטחון ש"הבית הלאומי" היהודי יקום מבלי לפגוע בזכויותיהן של קהיליות "לא יהודיות" בפלשתינה. הוא היה אשליה, כשציונים אמרו לעצמם שהם מביאים רק קידמה, לשמחתם של התושבים הערבים. אבל המשך הפגיעה בפלשתינים היום לא נובע מההיגיון הציוני, בניגוד למה שברוך קימרלינג והמתנחלים אומרים לנו. מפני שגם ההכרה בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם יצאה מתוך ההיגיון הציוני.

 

מלחמת 1967, בניגוד לגרסת קימרלינג-לוינגר, אינה דומה למלחמת העצמאות. מפני שמלחמת ששת הימים הוציאה את ישראל ממצב, אובייקטיבי וגם נפשי, של סכנה קיומית מיידית. היא הביאה לסוף עידן המצור. לכן התנועה הלאומית הישראלית, או לפחות חלקים גדולים מתוכה, נאלצה להכיר (אמנם לא בקלות, לא מיד) - בעובדה שאם היא מבססת את קיומה על הזכות של כל העמים להגדרה עצמית, היא לא יכולה לגזול את אותה זכות מאחרים.

 

שני סוגי הנימוקים שבתשתית הציונות - הזכות הבלעדית על הארץ, לעומת הזכות האוניברסלית להגדרה עצמית - יצרו את הפיצול הפוליטי העמוק ביותר בין הישראלים. אלה שנשארו נאמנים לעיקר משנתה של הציונות הלאומית, הלכו ונאספו בהדרגה אל המחנה המתנגד לכיבוש; ואלה שרצו לראות בציונות זכות בלעדית של יהודים על הארץ, נאספו מאחורי תומכי הכיבוש.

 

עמוס עוז היה הראשון להבחין בפיצול הזה, כשכתב אחרי מלחמת ששת הימים את המאמר 'שר הביטחון ומרחב המחיה'. הציונות צריכה להכריע, כתב עוז, אם היא שחרורם של בני אדם או שחרורן של אדמות. אם היא שחרורן של אדמות, סופה שתשעבד בני אדם, ואם היא שחרורם של בני אדם, היא לא יכולה לשעבד בני אדם אחרים. במלים אחרות, אם היא הזכות הבלעדית של יהודים על הארץ, היא תשלול את זכותם של אחרים להגדרה עצמית, ואם היא זכותם של כל העמים להגדרה עצמית, היא לא יכולה להחזיק את הפלשתינים תחת כיבוש.

 

3.

ההתרחקות ההדרגתית של השמאל מההיגיון הלאומי של הציונות הובילה אותו בשוליים, למרבה האירוניה, אל נתיב שלא מכיר גם בזכויות הלאומיות של אחרים. ההתנערות השלמה ביותר מן הציונות, הפוסט-ציונות האקדמית, שנתפשה בעיני עצמה כמבצר הנחוש ביותר בהתנגדותו לכיבוש, היא, למעשה, קרובה יותר למתנחלים מאשר לשמאל הציוני.

 

כמויות כבירות של דיו נשפכו בכתבי-עת אקדמיים, ספרים ועיתונים, כדי להוכיח באותות ובמופתים, שהלאומיות היא אבי אבות הטומאה. היא "מומצאת", "מדומיינת", היא סתירה פנימית, היא קונספירציה של אליטות, היא "כוח" ודיכוי ו"שלילת האחר". השאלה אם הלאומיות היהודית היא עתיקה או חדשה, מומצאת או מהותית, היא לא רלוונטית במיוחד לענייננו כאן. מפני שגם אלה שחושבים שהלאומיות היא תוצר תרבותי - ראשיד חלידי, למשל - לא בהכרח צריכים להגיע למסקנה שלאומיותם בטלה ומבוטלת, או שהיא תתאדה מאליה אם נגלה שהיא פרדוכסלית. כפי שהעיר מייקל וולצר, אם כל מה שיש לספרו המצוטט למכביר של בנדיקט אנדרסון, 'קהילות מדומיינות', ללמד אותנו הוא, שהלאומיות היא תופעה קוגניטיבית, ולא משהו שנמצא בגנים של בני הלאום, או בגדר המערכת, או באספלט של הכבישים ובאדמה של השדות, אז החידוש הוא לא כל-כך מסעיר.

 

מה שכן חשוב הוא, שההתקפה המוסרית הנלהבת על הלאומיות הפכה לשלילת הלאומיות הפלשתינית. בעוד שההיאחזות של השמאל הציוני בלאומיות, ובזכותם של כל העמים להגדרה עצמית, הובילה אותו לחיוב האחר, הפוסט-ציונים נחתו לצד המתנחלים עם שלילת האחר האנטי-לאומית. ההבל הפוליטי שנקרא "מדינת כל אזרחיה" - דמוקרטיה בלתי לאומית אחת בין הירדן לים - נשמע לאוזניים פלשתיניות כמו מפעל ההתנחלות: דיכוי לאומיותם באמצעות סיפוח. במקרה של המתנחלים - סיפוח למדינה יהודית, במקרה של הפוסט-ציונים - סיפוח למדינה נוסח ארצות-הברית (או למה שנדמה לכמה מאתנו שהיא ארצות-הברית). אבל הפלשתינים שורפים לא רק את דגל ישראל, אלא גם את דגל ארצות-הברית והמסר הלאומי שלהם, נדמה לי, ברור ורם.

 

4.

לא במקרה הגענו למודל אמריקני. אמרתי קודם, ששני המפעלים, שהשקפת העולם של חזוני מנסה לקדם, הרחיקו את השמאל ממטרותיו הפוליטיות. האמריקניזציה השלימה את מה שהחסירה ההתנחלות. למעשה, שתיהן קשורות זו בזו. וגם כאן הפוסט-ציונות האקדמית רק מוליכה אל קיצו המר את ההיגיון, שקנה אחיזה בחוגים רחבים הרבה יותר בשמאל.

 

ככל שהשמאל התרחק מן הלאומיות, ככל שההיגיון של זכויותיהם הלאומיות של עמים נעשה מאוס בעיניו, הנימוקים למלחמה כנגד הכיבוש עברו שינוי בדגש, בשפה, ובערכים שבהם הם מעוגנים. ההתנגדות לדיכוי בשט חים מצאה את ביטויה יותר ויותר בשפת זכויות האזרח ולא בשפת זכויות הלאום. ירון האזרחי, שהוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר של התהליך הזה, סבור, למשל, שמה שהוביל את ישראל לדרך אוסלו הוא חדירתה של האידיאולוגיה האינדיבידואליסטית ורגישותה לזכויותיהם של פרטים, בניגוד לעיוורון האלים של הלאומיות.

 

מאחר שישראל רמסה באכזריות את זכויות הפרט של הפלשתינים, מאחר שדו"חות בצל"ם היו חלק חשוב בחינוך של השמאל, הכוח של הטיעונים האלה היה רב. ובצדק. אני לא מתכוון לומר, שהרגישות לזכויות הפרט אינה הכרחית. אבל מה שקרה לשמאל הוא, שהרגישות לזכויות הפרט החליפה את הרגישות לזכויות לאומיות כמעט לגמרי, וקירבה אותנו עוד צעד אל מדינת כל אזרחיה. מדינת כל אזרחיה, בניגוד לשתי מדינות לשני עמים, תהיה בעצם בוסניה. מפני שעוצמתו של הרגש הלאומי בשני הצדדים תהפוך את אי-ההיפרדות למלחמת אזרחים מתמדת, למרחץ דמים, שזכויות הפרט יטבעו בו.

 

המעבר מלאומיות לתפישה מוסרית המבוססת רק על זכויות של פרטים, בחסותו רבת ההוד של בית המשפט העליון, אפשרה עוד תהליך, שרק התרחקות מהציונות יכולה לאפשר: הפרטת החברה והשוק. הלאומיות היא הבסיס לסוג הרגש הסולידרי, שגורם לעשירים לדאוג לעניים. בתוך עשרים שנה הפכה ישראל מאחת המדינות שבה ההפרש בין העשירון העליון לתחתון הוא מהקטנים ביותר בעולם הדמוקרטי, למדינה שבה ההפרש הוא מהגדולים.

 

נטשנו את החלשים ואימצנו את זכותם של העניים לחיות מתחת לגשר. או בקיצור, הדגמנו (פעם נוספת), שהאינדיבידואליזם הוא התנאי המוקדם לקפיטליזם פרוע. החלום האמריקני של חזוני ('מרכז שלם' סיפק לנו תרגום לעברית של מילטון פרידמן) הולך ומתגשם.

 

5.

השאלה הקשה ביותר בסכסוך בין שתי התנועות הלאומיות היא ערביי ישראל. מצבם המסובך הוא הטיעון המשמעותי ביותר כנגד הלאומיות היהודית של ישראל. אבל מאחר שהאלטרנטיבה היחידה לבוסניה היא היפרדות טריטוריאלית מהפלשתינים, ומאחר שאין לנו דרך לצרף את ערביי ישראל לטריטוריה שתהיה פלשתין, המודל צריך להיות מיעוטים לאומיים במקומות אחרים.

 

ישראל יכולה וצריכה לתת לאזרחיה הערביים שוויון אזרחי מלא, דה-פקטו ולא רק דה-יורה. שוויון בחלוקת המשאבים ואוטונומיה תרבותית חלקית, בצד פתיחה של החברה הישראלית, שתאפשר להם ערוצים של שותפות. אם יתמלא התנאי המוקדם הזה, מדינת פלשתין, לכשתקום, יכולה לתת מענה חלקי למאווייהם הלאומיים.

 

דווקא הישראלים צריכים להבין סוג כזה של פתרון, שכן בשביל יהודים רבים, שהם מיעוטים בארצות אחרות, ישראל חשובה רגשית, למרות שהם לא מתכוונים להגר אליה. היא מושא מוחשי, מענה חלקי לשאיפותיהם הלאומיות. היא אופציה, שעצם קיומה משרה עליהם ביטחון ומקנה להם גאווה. לא פעם הישראלים קצרי רוח כלפי הפטריוטיזם הפרו-ישראלי של מי שימשיכו לשבת בגולה. אבל הם מבינים את מקורותיו. במצב האופטימלי, אמנם לא מושלם, אבל רע פחות במסגרת הפתרונות האפשריים, זכויות אזרח מלאות ושוות, אוטונומיה תרבותית ופלשתין יביאו את ערביי ישראל למצב שאפשר לחיות איתו, רגשית ומוסרית.