סימנים של שינוי

 

בן דרור ימיני, מעריב, 24.9.04

 

לעתים, זה לא ממש ברור מדוע ולמה היחסים בין ישראל לאירופה מתוחים. מה רוצה אירופה, בסך הכל? לא משהו ששונה, בעיקרון, ממה שארצות-הברית רוצה: שתי מדינות לשני עמים.

 

רק לפני כמה חודשים, בוושינגטון, התגאה ראש הממשלה, אריאל שרון, בכך שארצות-הברית, לראשונה, מצהירה על כך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. הביטוי המעשי לכך הוא בדחייה על הסף של הדרישה לזכות השיבה. אלא שהחלטות שהתקבלו באירופה בשנים האחרונות, במסגרת האיחוד האירופי, שוללות ממילא את זכות השיבה. אירופה הקדימה את ארצות-הברית.

 

באירופה אף אחד לא חושב ברצינות שלעשרות מיליוני הפליטים, אחרי שתי מלחמות עולם, יש זכות שיבה. אז למה שלפלשתינים תהיה? כך שדווקא לאירופה קל יותר להזדהות עם העמדה הרשמית של ישראל, באחת מנקודות המחלוקת הקשות ביותר עם הפלשתינים.

 

אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע? ובכן, השבוע התקיים כנס, באסיפה הלאומית בצרפת, בחסות המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה, ו"מד-ברידג'", מרכז אסטרטגי שהוקם על ידי פרנסואה זמרי, חבר פרלמנט אירופי לשעבר, כדי לדון ביחסי אירופה והמזרח התיכון.

 

 

אבו-עלא, ראש הממשלה הפלשתיני, לא הגיע. היחסים בינו לבין ערפאת מטרידים יותר מהיחסים בין אירופה למזרח התיכון. אבל אנשי האקדמיה, עם הרבה לשעברים, כמו ראש הממשלה לשעבר, אהוד ברק, או ראש ממשלת צרפת לשעבר, אדית קרסון, או נשיא פורטוגול לשעבר, מריו סוארז - סיפקו את הסחורה.

 

אהוד ברק, בלשון מאוד לא דיפלומטית, אמר לאירופים את מה שהם אולי לא אוהבים לשמוע: "אירופה מוצאת כל תירוץ כדי לסייע לערפאת, ובכך מכשילה כל סיכוי לשלום".

 

הוא גם נגע בנקודה הבעייתית ביותר של ישראל באירופה: "תפסיקו לבלבל את המוח עם הכיבוש. הצעתי לפלשתינים, בקמפ-דייוויד, הצעה מרחיקת לכת: מאה אחוז של רצועת עזה ולמעלה מ-90 אחוז מהגדה. וגם ריבונות על חלק מירושלים. זה לא היה תכתיב. הם היו יכולים להציג הסתייגויות או הצעות נגדיות. אבל קיבלנו רק סירוב. אם הם היו רוצים, הכיבוש כבר מזמן היה מסתיים. כך שהבעיה היא הטרור. לא הכיבוש".

 

היחידי שניסה לערער על דברי ברק היה עיתונאי ערבי. טענתו היחידה היתה שההצעה לא היתה בכתב. זיאד אבו-זיאד, הנציג הפלשתיני הבכיר שהגיע, בחר לדבר על הסבל הפלשתיני. הוא הצהיר מפורשות שהוא מוותר על התייחסות להאשמות הבוטות של ברק כלפי ערפאת. אפשר להניח, והוא בוודאי יכחיש, שדעתו על ערפאת לא שונה מדעתו של ברק.

 

בהיעדר נוכחות ערבית ממשית, השאלה שעמדה ברקע היא, מה מקור העוינות, או תחושת העוינות, בין ישראל לאירופה? וכרגיל בכעין אלה, התשובה זרמה לכיוון התקשורת. והדברים שנאמרו שם נעמו לאוזן ישראלית. זו התקשורת האירופית שמציגה את הסכסוך בדרך לא מאוזנת.

 

***

 

פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה הציג נתונים מרתקים על התפתחות הערוצים החדשים בתקשורת הערבית, כולל ערוצי האינטרנט. התקווה לפתיחות, לליברליות, ליותר הבנה עם המערב בכלל ואירופה בפרט - נכזבה. הערוצים החדשים, כולל אל-ג'זירה, רחוקים מלהיות עצמאיים. הם חיים על חסדי השלטון או מפלגות עם אוריינטציה איסלאמית, ובערוצי האינטרנט המצב גרוע יותר. שם השליטה היא של האיסלאם הרדיקלי. כך שפעם נוספת מתברר, שהכלים המערביים מנוצלים בעיקר על ידי רדיקלים איסלאמיים, וגם על ידי גופי טרור.

 

הכנס חשף עובדה שהיא די מפתיעה ומדהימה. שורה לא מבוטלת של אנשי אקדמיה ותקשורת יהודים, הזוכים לביטוי בולט בתקשורת הצרפתית הארצית, מגלים סימפטיה הולכת וגוברת לראש הממשלה, אריאל שרון. עם השכבה הזאת נמנים ההיסטוריון אלכסנדר אדלר, הפילוסופים אלן פינקלקראוט והנרי ברנרד-לוי, העיתונאית אליזבת שמלה, ועוד רבים אחרים.

 

רובם מזוהים עם עמדות שמתאימות יותר לשמאל הישראלי. אבל כולם הפכו להיות פרו-ישראלים, באופן שהיה מביך את אנשי השמאל בישראל. וכך יש שכבה שהיא גם "שרוניסטית", אבל חבריה תומכים גם בהסכם ז'נבה, וחלקם אפילו היו אורחי כבוד בטכס שנערך שם. בארץ שעטנז שכזה היה מתקבל בתמיהה. באירופה, שבה אנשי שמאל הבינו שהביקורת נגד ישראל היא לעתים ביטוי לאנטישמיות, התופעה הזאת טבעית לחלוטין. זה קרה עוד לפני ששרון שינה את מדיניותו. זה רק מתגבר עכשיו, עם שרון החדש.

 

וזה לא הסימן האופטימי היחידי. באמצע השבוע נערכה בלב פריז הקרנה של סרט פרו-ישראלי. את הסרט יזמה קבוצת צרפתים, לא יהודים, שפועלים למען תקשורת מאוזנת ויחסים הוגנים עם ישראל. בדיון שהתקיים אחרי הסרט השתתפו, כדאי לשים לב, גם חברי תנועה ערבית שפועלת בצרפת, שנאבקים באיסלאם הרדיקלי, ומקיימים דיאלוג מעניין ופורה עם קבוצות פרו-ישראליות.

 

הנה לנו סימנים קטנים של שינוי: גם הוועידה והדברים שנאמרו בה, גם ההקרנה, גם מוסלמים שמשמיעים זמירות חדשות. אולי זה עדיין לא אביב, אבל סנוניות כבר יש.