שטחים פלשתיניים? לא בבית ספרנו

 

עקיבא אלדר, הארץ, 9.12.04

 

ישראל מרבה לטעון שספרי הלימוד הפלשתיניים מחנכים לשנאה. ממחקר חדש מתברר שספרי הלימוד כאן אינם שונים בהרבה: אלה גם אלה מתעלמים מתקופות רגיעה, מהסבל בצד השני ומקווי גבול לא נוחים. החדרת הסטריאוטיפים בתלמידי ישראל מתוחכמת כנראה יותר

 

מדי פעם נתלים פוליטיקאים ישראלים בספרי הלימוד הפלשתיניים כהוכחה הנחרצת לכך שהפלשתינאים ממשיכים לחנך לשנאה ולא לשלום. באחרונה היה זה ראש הממשלה, אריאל שרון, שתבע להפוך את תוכניות הלימודים למבחנה של ההנהגה הפלשתינית החדשה. מועמד הפתח, מחמוד עבאס (אבו מאזן) הרים את הכפפה, אך השליך מיד כפפה משלו לעבר משרד החינוך הישראלי: רוצים לבדוק את החינוך לשלום אצלנו? בבקשה, אבל על פי עיקרון ההדדיות יש לבדוק גם מה קורה בצד הישראלי.

 

כלל לא בטוח שמערכת החינוך הישראלית תקבל ציון גבוה יותר משכנתה הפלשתינית במבחן הזה. אמנם קשה למצוא בספרי הלימוד הישראליים הסתה בסגנון הבוטה, השכיח בספרי לימוד הירדניים והמצריים, אבל, לדברי הד"ר רות פירר מהאוניברסיטה העברית, מחלוצי חוקרי ספרי הלימוד, האינדוקטרינציה בספרים הישראליים פשוט מתוחכמת יותר. דווקא משום כך, היא אומרת, המסרים מיטיבים לחדור. לדבריה, קשה יותר להבחין בסטריאוטיפ שמסתתר מאחורי אייקון תמים לכאורה, מאשר כזה המנוסח במלים ש"מושכות אותך באף בגסות".

 

ממצאי המחקר שערכה ביחד עם הד"ר סמי עדואן מאוניברסיטת בית לחם, המתמחה בחינוך לשלום ולזכויות אדם, פורסמו באחרונה בספר בהוצאת המכון הגרמני הבינלאומי לחקר ספרי לימוד, ג'ורג' אקרט, תחת הכותרת "הסכסוך הישראלי-הפלשתיני בספרי הלימוד בהיסטוריה ובאזרחות של שני העמים". המחקר הקיף 13 ספרים ישראליים (2,682 עמודים) ותשעה פלשתיניים (1,207 עמודים) ונמצאה בו מעין תמונת ראי שבה כל צד מאשים את זולתו באחריות לאלימות.

 

מה שבספרים הישראליים מכונה "מאורעות", באלה הפלשתיניים הוא "התקוממות"; מלחמת 1948 בספרי הלימוד הישראליים היא "מלחמת העצמאות", ובאלה הפלשתיניים היא "האסון" (אל-נכבה). ספרי הלימוד הישראליים מתייחסים ללאומיות הפלשתינית כאל תגובה פוליטית למדיניות הציונית והבריטית, ואילו ספרי הלימוד בשטחים רואים בפלשתין אומה הקיימת בזכות עצמה שהיא בעת ובעונה אחת חלק מהעולם הערבי והאיסלאמי.

 

ספרי הלימוד הפלשתיניים, אף שיצאו לאור אחרי הסכם אוסלו, מחקים את הספרים הירדניים והמצריים, שנמנעו משימוש במונח "מדינת ישראל" בטקסטים ובמפות. הספרים הישראליים, לעומת זאת, אינם מכירים במונח "השטחים הפלשתיניים". לפי הספרים הפלשתיניים, שורש הסכסוך הישראלי-הפלשתיני נעוץ באדמה, ואילו בישראליים הוא מוצג כסכסוך ביטחוני. הפלשתינאים מלמדים את הדור הצעיר שהם צאצאי הכנענים ומכאן שהם ילידי הארץ האמיתיים, ואילו הישראלים רואים בפלשתינאים אומה חדשה, תוצר המאה ה-20, תולדה של התנועה הציונית. הדימוי העצמי הלאומי של הישראלים כולל את כל שכבות העבר, מימי העברים הקדמונים, דרך השואה ועד לתחיית היהדות המודרנית בעת החדשה.

 

תוכנית מגויסת

 

למרבה ההפתעה, צמד החוקרים מצאו זהות כמעט מוחלטת, בין הספרים בשלושה תחומים: שניהם מתעלמים מתקופות של רגיעה יחסית ודו-קיום בין העמים (למשל בשנים 1929-1921), או מזכירים אותם כאתנחתא כוזבת בסכסוך מתמשך; שני הצדדים אינם מגלים נטייה לספר לתלמיד את סיפור הסכסוך מנקודת מבטו של היריב; שניהם מדלגים על פרטי הסבל האנושי של הצד השני, וכל צד מונה רק את קורבנותיו.

 

פירר מסמנת את 1995 כשנה שבה חל מפנה לטובה בחינוך לשלום בישראל, ומצטטת מדברי שר החינוך יוסי שריד בינואר 2000, כי הורה לעקור מספרי החינוך כל רמז לסטריאוטיפים אנטי-ערביים וללמד גם את הפרקים פחות סימפתיים בהיסטוריה הציונית. התקופה הנוכחית, מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה ושובו של הליכוד לשלטון, מאופיינת, לדבריה, בנסיגה אל ערכי החינוך המסורתיים שמדגישים אהבת המולדת, דוחקים הצדה את החינוך לשלום וזונחים כל ניסיון להבין את הצד הפלשתיני.

 

יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הפרופסור יעקב כץ, אינו טוען שמערכת החינוך הישראלית מנסה להכניס את התלמיד לנעליו של השכן-היריב ולדעתו אין מקום לציפייה כזאת. לדבריו, "בניגוד למבקרים המבקשים להבליט את הנראטיב הערבי-הפלשתיני וליצור סימטריה בין נראטיב זה לבין הנראטיב היהודי-הישראלי-הציוני, מערכת החינוך בישראל מדגישה בכוונה תחילה את הזהות היהודית והדמוקרטית של המדינה".

 

כץ מציין כי גישה זו אינה פוסלת את הנראטיב של האחר או את הזכויות האזרחיות המוקנות לו על פי מגילת העצמאות ומכוח החוק. "מעניין באיזה מקום אחר בעולם, נכתבו ספרי לימוד המציגים את הנראטיב של האחר בזמן בו המאבק האלים בין שני עמים עדיין לא הסתיים", מקשה כץ ומוסיף: "אין לצפות שהמדינה היהודית הדמוקרטית תציע בעת מלחמה להתייחס באופן שוויוני לנראטיב של האויב. על אחת כמה וכמה אחרי הסכמי אוסלו שלגביהם קיימת הסכמה כללית שלא הביאו לשלום המיוחל בין ישראל לבין הפלשתינאים".

 

אספסוף פרימיטיווי

 

ההיסטוריון המזרחן ד"ר אלי פודה מהאוניברסיטה העברית, מחבר הספר "הקונפליקט הערבי-הישראלי בספרי ההיסטוריה הישראלי, 2000-1948", מסתייג מעצם ההשוואה בין ספרי הלימוד הישראליים לאלה שהוציאה הרשות הפלשתינית. הוא אומר כי בשעה שישראל מצויה כבר בדור השלישי של ספרי הלימוד, הפלשתינאים תקועים עדיין בדור הראשון, משהו שמזכיר את תוכנית הלימודים הישראלית המגויסת בשנות המאבק ובשנים הראשונות להקמת המדינה. במחקרו הראשון על ספרי הלימוד, שפורסם לפני שבע שנים, הוא כתב ש"ההכרה בתפקיד החשוב שספרי לימוד מילאו בהטמעת עמדות שליליות כלפי הערבים טרם חילחלה בחברה הישראלית", וכן כי "תפקיד זה היווה גורם מרכזי בהחרפת הסכסוך בעבר, והוא משמש גורם המקשה על השלמה ופיוס".

 

פודה אומר שמאז חל שיפור ניכר בספרי ההיסטוריה, עד כדי כך שברבים מהם מצוין במפורש שישראל השתתפה בגירוש ערבים. פודה אומר עם זאת, שאם נגזר על ספרי הלימוד הפלשתיניים לעבור את תהליך הדה-מיתולוגיזציה הארוך והמייגע שעבר על ספרי הלימוד הישראליים, "אזי הדרך לפיוס הדדי עלולה, לצערנו, להיות ארוכה".

 

הפרופ' דניאל בר-טל מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, שניתח את תוכנם של כל 124 ספרי הלימוד (מכיתה א' עד י"ב במקצועות הספרות, העברית, ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והאזרחות, כולם אושרו ב-1994 להוראה במערכת החינוך) מצא, כי הצגת הערבים במושגים של דה-הומאניזציה, שפחתה בשנות ה-80 וה-90, שבה לחלחל למערכת החינוך מאז פרוץ האינתיפאדה. תופעה שהיא, לדבריו, "חלק מאתוס הקונפליקט שצומח בחברות שנתונות בסכסוך אלים". כמו פודה, גם הוא איבחן ירידה ניכרת במידת הדה-לגיטימציה של העמדות הלאומיות של הפלשתינאים, אך בו בזמן לא חל שינוי בשימוש בסטריאוטיפים שליליים המציגים את הערבים כ"פרימיטיוויים", "פאסיוויים", "אכזריים", "אספסוף".

 

נצרת לא על המפה

 

הד"ר נורית פלד-אלחנן מבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, סיימה זה עתה מחקר עומק של שישה ספרי לימוד ישראליים שיצאו לאור בשנים האחרונות. אחדים מהם זכו לאישור רשמי של האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך; אחרים אומצו בידי מורים רבים גם בלא אישור. אחד הממצאים הבולטים במחקרה הוא טשטוש הקו הירוק. בספר "ישראל - האדם והמרחב" (בהוצאת מט"ח) מסומנות במפת המוסדות להשכלה גבוהה, מכללות אריאל, אלקנה, אלון שבות וקצרין, לצד מכללות צפת, עמק יזרעאל ואשקלון. אין קו גבול ואין גם אזכור ולו של אוניברסיטה פלשתינית אחת. במפות בספר אין גם סימון של נצרת, או כל עיר ערבית אחרת בישראל, אבל אתרים מקודשים בגדה מוצגים כחלק אינטגרלי ממדינת ישראל. בפרק על החרדים בספר, נכתב שהם חיים ביישובים שהוקמו במיוחד בשבילם: כפר חב"ד, עמנואל, אלעד ובית"ר עילית. המסר, אומרת פלד-אלחנן, הוא שההתנחלויות הן חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל.

 

ברוב המפות בספרים שבדקה פלד-אלחנן, אריאל וקצרין מסומנות כחלק ממדינת ישראל. במפה של הגנים הלאומיים אין זכר לקו הירוק, אבל אפשר למצוא בה את מעלה אפרים. פלד-אלחנן טוענת כי אין זו אלא דרך מתוחכמת לוודא שהתלמיד ידבוק בהנחות יסוד פוליטיות מסוימות. "כשהפלשתינאים כותבים 'פלשתין' על המפות בספרי הלימוד שלהם, הדבר נחשב להסתה", היא אומרת. אם זה כך, "כיצד לכנות ספרי לימוד ישראליים שמכנים 'יהודה ושומרון' את הגדה המערבית, וזאת גם במפות המתארות את הגבולות המנדטוריים, כשהשם הרשמי היה 'פלשתינה-א"י'"?

 

כך למשל, על כריכת הספר "גיאוגרפיה של ארץ ישראל", (מאת טליה שגיא וינון אהרוני, הוצאת לילך) ספר לימוד הזוכה לפופולריות רבה אצל המורים, מתנוססת מפת ארץ ישראל השלמה בלי שום זכר לשטחים שהיו מצויים כבר אז בשליטת הרשות פלשתינית. "יש בכך כדי לרמוז לתלמיד כי השטחים הללו היו 'שלנו' מאז ומתמיד ולחזק את המסר שבמלחמת ששת הימים 'שיחררנו' או 'גאלנו' אותם מידי הכובש הערבי", כותבת פלד-אלחנן במחקרה.

 

במפה אחרת, שבה מסומנת הגדה בצבע שונה, נכתב כי "בעקבות הסכם אוסלו מצויים גבולות יהודה ושומרון בתהליך דינמי של שינויים". ובטקסט הנלווה נכתב עוד, כי שטחי הרשות לא סומנו במפה היות שאין מדובר עדיין בגבול בין-מדיני. במקרה של סוריה, קיומו של גבול בין-מדיני שישראל לא מתכחשת לו, אינו מפריע למחברים להעלים אותו מעיני התלמיד. התלמיד קורא שב-1981 ישראל סיפחה את רמת הגולן והחילה עליה את החוק הישראלי, "עם כל המשתמע מכך". כיצד הדבר אמור להשפיע על עמדתו ביחס לוויתור על השטח שסופח לישראל תמורת שלום עם סוריה? על גבי רמת הגולן מצוירות צלליות של שני חיילים. נשקו של אחד מהם מופנה לעבר סוריה.

 

הפרופ' יורם בר-גל, ראש החוג לגיאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, אומר שלגבי מפות בתחום החינוך תופס אצלנו הכלל האוניוורסלי שלפיו, "המפה שלי היא חינוכית - המפה שלך היא תעמולתית". לדבריו, מפות זוכות לאמינות גבוהה, ולכן הן מהוות כלי מעולה להעברת מסרים פוליטיים. "התנועה הציונית ומדינת ישראל, כמו מדינות ותנועות אחרות, מנצלת מאז ומתמיד תכונות אלה של מפות לצרכיהן", הוא אומר. בר-גל מעיר, עם זאת, כי שינוי פוליטי שמתבטא במפות לא בהכרח יוצר שינוי בתודעה של המורים או התלמידים: "מחיקת הקו הירוק מהמפות, לא בהכרח העלימה אותו מהתודעה של כלל הציבור".

 

פליטים חסרי פנים

 

כמו הקו הירוק, גם המונח "פלשתינאים" זר לרוב לספרי הלימוד. עד לפרק הדן בהסכם אוסלו, אפילו היסטוריונים חשובים, כמו הפרופ' אלי בר נביא והד"ר אייל נווה מעדיפים בדרך כלל את הביטוי "ערביי הארץ". בספרו "המאה ה-20", כותב בר נביא על הפליטים הפלשתינאים כי "הגעגועים והתנאים התת-אנושיים של הגלות" שיוו בעיניהם "לארץ ישראל דימוי של גן עדן אבוד". פלד-אלחנן מצביעה על הבדל משמעותי ביחס לפליטים בתמונות: הפליטים הפלשתינאים מיוצגים בתצלום אוויר של מחנה פליטים, חסר שם ונעדר פרצוף אנושי. זאת לצד תמונה של פליטים יהודים מאירופה, יושבים על המזוודה ביהוד. "הבעיה הפלשתינית", נכתב, "הבשילה מחוסר המעש והתסכול שהיו נחלתם של הפליטים".

 

פלד-אלחנן מצביעה על סדרת איורים המקשטת את הספר "הגיאוגרפיה של ארץ ישראל", המטמיעה מסר מוסווה על הפרימיטיוויות של הערבים: הגבר במכנסי שרוואל וכאפייה לראשו; האשה בלבוש מסורתי, לרוב יושבת על הרצפה, וילדים חסרי פנים מציצים מאחורי גבה. הטקסט מספר כי "היישוב הערבי מתעקש לגור בבתים צמודי קרקע, שעלותם גבוהה... יש ציפייה שכל הצרכים הציבוריים יסופקו ממאגר הקרקעות שבידי המדינה". הגורמים המעכבים את התפתחות הכפר הערבי בישראל לפי הספר, הם ש"רוב הכפרים ממוקמים באזורים המרוחקים מן המרכז, שדרכי הגישה אליהם קשות. כפרים אלה נותרו מחוץ לתהליך ההתפתחות והשינוי, גם משום שאינם חשופים כמעט לחיים המודרניים בעיר וגם משום הקשיים לחברם לרשת החשמל והמים". אותם גורמים לא קיימים כשמדובר במתנחלים יהודים שבוחרים להתיישב במאחזים על גבעות "מרוחקות מהמרכז שדרכי הגישה אליהם קשות".

 

ירושלים זוכה, מטבע הדברים, לטיפול מיוחד בספרי הלימוד הישראליים. בספר "ארצות הים התיכון" (של משרד החינוך והתרבות, בהוצאת "מעלות") המאושר על ידי משרד החינוך נכתב כי "בנוסף ליהודים", גם נוצרים וגם מוסלמים מכל העולם באים לירושלים כדי לבקר באתרים המקודשים לכל אחת מהדתות. פלד-אלחנן מזכירה שאף כי היהודים הם הקבוצה הקטנה ביותר מבחינה מספרית, הנוצרים והמוסלמים מסופחים אליהם. תמונת בית הכנסת מופיעה ראשונה והיא שווה כמעט בגודלה לתמונות של המסגד והכנסייה גם יחד. ב"ישובים במרחב" (ספר שאושר על ידי משרד החינוך, בהוצאת מט"ח) פלד-אלחנן מצאה ששתי שורות בלבד הוקצו לתולדות ירושלים מאז ימי דוד המלך ועד ימינו, בעוד שכמיהתם של היהודים לציון תוארה ב-40 שורות. בטקסטים ובמפות של ירושלים המלה "ערבים" אינה מופיעה כלל: אין רובע מוסלמי, אין אוניברסיטה פלשתינית ואין בתי חולים פלשתיניים.

 

הפרופ' כץ טוען כי חלק מהביקורת מתייחסת לספרי לימוד שאינם מאושרים לשימוש במערכת החינוך, אך הוא מודע לכך שבתי ספר מסוימים אינם מקיימים את ההוראה. לעומתם, ספרי הלימוד המאושרים עוברים בדיקה קפדנית על ידי מומחים, כדי לוודא שהם אינם נגועים באפליה גזענית, אתנית, מגדרית או דתית, ואינם לוקים בסטריאוטיפים. בין המומחים הבודקים את ספרי לימוד נמצאים אנשי אקדמיה כמו ראסם חמאיסי, ההיסטוריון ד"ר בני מוריס, דן מרידור, הפרופסורים יוסי כץ, ארנון סופר, אמנון רובינשטיין, אריה שחר, יוסי שלהב ואחרים. אנשים שלדברי כץ, אין לחשוד בהם שהם מעוניינים להנציח גישה חד-צדדית ובלתי מאוזנת. באשר למפות, הוא אומר כי מחלקת המדידות אינה מסמנת את הקו הירוק כגבול רשמי של מדינת ישראל וכי כל עוד הרשות הפלשתינית לא הוכרה כמדינה ריבונית אין להציג אותה כמדינה במפות. התגובה האחרונה זהה, כמעט מלה במלה, לעמדה הפלשתינאית, שלפיה סימון הגבול יבוא עם הסדר הקבע של הגבול בין ישראל לפלשתין.