שמונה שנים לרצח רבין

 

דני מור, שער הגולן, 1.11.03

 

 

ימי הזיכרון לרצח רבין שונים מימי זיכרון אחרים: "ימי הזיכרון שלנו וטקסיהם מציינים אלימות כלפי הקולקטיב – העם היהודי בכלל או העם היהודי בארץ ישראל – הבאה מגורמים חיצוניים".  אומרת ד"ר ורד ויניצקי-סרוסי בראיון עם קובי וינר בעיתון הקיבוץ 30.10.03 "יום הזכרון לרבין שונה, משלוש בחינות: מדובר באלימות כלפי היחיד; באלימות שבאה מתוך הקולקטיב; באירוע שאין הסכמה לאומית לגבי התרחשותו".

 

על מורשת רבין כותב אדם ברוך במעריב 31.10.03, תחת הכותרת: שמונה שנים לרצח רבין (מורשת): "הנה השבוע ימלאו שמונה שנים לרצח רבין, נתאבל עליו, ונחשף פעם נוספת לביטוי "מורשת רבין. מורשת היא ירושה רוחנית. "מורשת רבין"?! האם לא פיברקנו אותה? מי היה רבין, מלבד שהיה פטריוט נעלה? הוא היה ביטחוניסט מובהק. הוא לא פנה לשלום מתוך הכרה, אלא מתוך אילוץ... הוא לא היה סוציאליסט. הוא מנע את מיסוי הבורסה. הוא לא היה הומניסט. לא במובנים הקלסיים של סוציאליסט והומניסט. הוא היה ביטחוניסט ציוני, עם נטייה טובה לריאליזם. למושג "מורשת רבין" אין תוכן של ירושה רוחנית ממשית. יהי זכרו ברוך.

 

הנצחתו של רבין נעשית בשני מועדים, "הנצחה מפוצלת" אומרת ד"ר ורד לקובי וינר לעיל. "הפיצול קורה בשני המימדים של הזיכרון: מימד הזמן ומימד המקום. מחד – יום מותו של ראש הממשלה הקבור בירושלים בחלקת גדולי האומה, המצוין בתאריך העברי (י"א בחשוון ד.מ.) הקבוע בחוק; ומאידך יום הזיכרון לרצח הפוליטי של ראש הממשלה, שנערך בתל-אביב ב-4 בנובמבר (במוצאי שבת הסמוכה ל-4 בנובמבר ד.מ.) והוא פוליטי וברור, ושם מדברים בשפה ברורה ולא מסתירים ולא מתעלמים".

 

"מה החשיבות של יום הזיכרון הפוליטי?" שואל קובי וינר. "העצרות בכיכר הן זרז לגיבוש מחנה השלום." אומרת ד"ר ורד. "זוהי בהחלט אמירה פוליטית של השמאל. כל העצרות האלה, עד כה, היו עצרות מחאה פוליטיות, דרך לגיבוש של מחנה השמאל במאבקו על שלום. הטקס מבטא אתוס של שלום".

 

"בשנת 1997 התקבל חוק בכנסת חוק יום הזיכרון ליצחק רבין, המחייב את ציונו בבתי הספר." אומרת ד"ר ורד... "מרכז יצחק רבין לחקר ישראל הוציא ערכת זיכרון לכל בתי הספר..."

"מה בערכה?" שואל קובי וינר. "מערכת החינוך נוקטת זהירות רבה בהכנסת פוליטיקה לבתי הספר" אומרת ד"ר ורד "ולכן הסיפור, הנרטיב, המופיע בערכה – מקשר בין רבין לבין הצמתים המרכזיים בתולדות המדינה ומדגיש את הקונצנזוס. הביוגרפיה של רבין עד אוסלו איננה בעייתית לרוב אזרחי ישראל... בפרק העוסק בהסכמי שלום, מוצג רבין כמתכנן השלום ומובילו, אך התמונה המופיעה בהקשר זה היא של לחיצת היד עם חוסיין. בתיאור הרצח יש התייחסות לאלימות שבו, אך אין התייחסות לרוצח עצמו – אין לו שם ואין הסבר על מניעיו או על הרקע למעשה. אין איזכור על היותו יהודי-דתי, למשל. הושאר חלל ריק..."

 

"תוכלי לנסח דרכים חינוכיות חלופיות?" שואל קובי וינר. "אנסה להציע כמה רעיונות." משיבה ד"ר ורד. "אולי כדאי ללמוד על רציחות פוליטיות בעולם? אולי מקרה אברהם לינקולן, שנרצח במהלך מלחמת האזרחים בארה"ב, יכול לספק לנו תובנות על המקרה שלנו כאן? אולי ללמוד על אנואר סאדאת? או על ניסיון ההתנקשות בדה-גול על רקע אלג'יר..."

 

"...מתי תחדל ההנצחה המפוצלת, מתי יהיה זה יום זיכרון משותף לכל העם?" שואל קובי וינר את ד"ר ורד והיא משיבה: "ההנצחה המפוצלת לא תיגמר עד שייגמר הקונפליקט עם הפלשתינים, ועד שהדור הזה, שחווה את רצח רבין, יעבור מהעולם. אז אולי תבוא רגיעה, אז אולי יהפוך רבין לאב המאחד של האומה הישראלית, כמו לינקולן. הרי לינקולן הפך לאב המאחד של אומה האמריקאית שישים שנה לאחר הרצח...".