שוויון אזרחי איננו חופש הגירה

 

רות גביזון, הארץ, 14.7.08

 

פרופסור זאב שטרנהל תוקף חריפות את חוק האזרחות (הוראת שעה), המגביל הגירת תושבי שטחים פלשתינאים לישראל גם אם נישאו לישראלים, ואת ניסיונו של שר המשפטים לשלול מראש ביקורת שיפוטית עליו ("דמוקרטיה של אדונים", 10.7). שטרנהל קובע, כי חוק האזרחות הוא "חוק ברברי", המפלה קטגוריה אחת של אזרחים, וכי לכן אינו לגיטימי. לדעתו, החוק הזה נדרש רק מפני שלא השכלנו לשים גבול מדיני בינינו לבין הפלשתינאים. הימנעות זו מיציאה מן השטחים והמשך עירוב האוכלוסין הם שיביאו בסופו של יום, לטענתו, למציאות דו-לאומית ודו-תרבותית שהיא קץ הציונות; אם רק נצא מהם - לא יהיה צורך בחוק המפלה והפסול.

 

כמו שטרנהל, גם אני רוצה בהמשך קיומה של מדינת לאום יהודית, המכבדת את זכויות האדם. אני מסכימה אתו שחיוני שיהיה גבול מדיני בינינו לבין הפלשתינאים.

 

אבל לטעמי, המדיניות שהוראת השעה היא חלק ממנה נדרשת בשל צורכי ביטחון והרצון לשמר את הרוב היהודי במדינה; היא איננה "חקיקה מיוחדת לערבים ישראלים"; לא ברור שיש בה הפרה של זכויות אדם שיש להן הגנה חוקתית בישראל; לא ברור שהיא אינה עומדת בקני מידה מקובלים של מדיניות הגירה בקהילה הבינלאומית; והיא איננה קשורה להתמשכות הכיבוש: הסוגיות שחוק האזרחות (הוראת שעה) מתמודד אתן קשורות דווקא לעובדה שישראל מבקשת לקבוע גבול ממשי בינה לבין שטחי יהודה ושומרון ולהגביל משמעותית את ההגירה של תושביהם לתוך מדינת ישראל.

 

כרגע, החוק מבוסס על המציאות הביטחונית המורכבת של השנים האחרונות, ועל העיקרון - המקובל מאוד - שאין להקנות מעמד בישראל לאדם הבא מארץ המנהלת לחימה נגדה. אולם גם אם זו תשתנה, ייתכן כי מדיניות ההגירה של ישראל צריכה לכלול עקרונות דומים דווקא על בסיס הרצון לשמור על מדינת הלאום היהודי, ששטרנהל עצמו מעלה על נס. לא תהיה הגדרה עצמית ליהודים במדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא יישמר בישראל הרוב היהודי היציב. לכן ישראל תצטרך - גם אחרי שייכון שלום וייקבע גבול מדיני בינה ובין כל שכניה - לנהל מדיניות הגירה שאחת ממטרותיה תהיה שמירה, במסגרת ההגבלות הנובעות מהצורך לכבד את זכויות האדם, על הרוב הזה. מדיניות כזאת לא תוכל להעניק לאזרחי המדינה זכות להקנות מעמד בישראל בדרך של נישואים, שכן קיומה של זכות כזאת שולל את שיקול דעתה של המדינה לגבי זהותם ומספרם של מי שיקבלו מעמד בתוכה.

 

אלה הם פני הדברים לא רק בישראל. מי שעוקב אחרי מדיניות ההגירה של המדינות המפותחות יגלה, כי עקרונות ההגירה נעשים נוקשים יותר וכי הם חלים גם על הסדרים שהיו מקובלים, כגון היתר רכישת מעמד לבני זוג של אזרחים או תושבים. זאת מאחר שמדינות רבות מגלות, כי הגירה מסיווית מסוג זה יוצרת מתחים פנימיים מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית, המכבידים על יכולתן של המדינות הקולטות הגירה לשמר את אופיין, את זהותן ואת ההגנה על זכויות האדם על פי מסורתן.

 

הולנד, למשל, אינה רוצה להגדיל את האוכלוסייה המשבחת מעשים כמו רצח הבמאי תיאו ואן גוך. סקנדינוויה אינה חפצה שאוכלוסייה מוסלמית רדיקלית תמנע מעיתוניה את החירות לפרסם גם קריקטורות של "הנביא". מדיניות ההגירה בארצות אלה משקפת את האינטרס של המדינות להבטיח, כי מי שמהגר אליהן לא יצטרף לקבוצות המתריסות כלפי אופיה של המדינה וכלפי ערכיה. מדיניות כזאת אינה מפלה ישירות בין אזרחיה, או תושביה של המדינה, אלא מגבילה את זכותם של זרים להיכנס למדינה ולהתיישב בה.

 

שטרנהל נוקט עמדה נחרצת נגד עקרונות החוק בלא להתמודד כלל עם טענות כאלה. כך לא מנהלים דיון מושכל. הדיון הזה חשוב מכדי שיסוכל על ידי שלילה גורפת ומקדמית של ביקורת שיפוטית, אולם חיוני שהוא יכלול התמודדות ישירה ורצינית עם סוגיות קריטיות אלה.

 

 

הכותבת היא הנשיאה המייסדת של מציל"ה, מרכז למחשבה ציונית, יהודית ליברלית והומניסטית. המרכז שוקד עתה על גיבוש קווים מנחים למדיניות הגירה לישראל