רגשות מנוגדים

 

מה עומד מאחורי ההתנגדות העזה של הערבים בישראל להעברת אום אל-פחם לפלשתין?

 

אמנון רובינשטיין, הארץ, 4.6.02

 

 

הבה נתאר לעצמנו שיום אחד מחליטה ממשלת הודו כי למען שלום עם פקיסטן היא מוכנה לוותר על חבל קשמיר ולהסכים לסיפוחו לפקיסטן. זוהי השערה בלתי סבירה, משום שהודו אינה מוכנה להסכים לעיקרון שעל פיו שייכות דתית (איסלאמית במקרה זה) תוביל לפגיעה בריבונותה ובאחדותה. אך השערה עוד פחות סבירה היא זו המניחה שאם היתה מועלית הצעה כזאת - תושביה המוסלמים של קשמיר היו מתנגדים לה. להיפך, אין ספק שהיו מקבלים אותה בשמחה גדולה.

 

בישראל, לעומת זאת, רעיון דומה של חילופי שטחים בין ישראל למדינה הפלשתינית העתידית, שיכללו את סיפוח אום אל-פחם לפלשתין, מעורר זעם רב בקרב הערבים בישראל ומנהיגיהם. רעיון חילופי השטחים הועלתה על ידי השר אפרים סנה, שלא פירט באילו שטחים מדובר - אך די היה ברעיון כדי להסעיר את דעת הקהל הערבית בישראל.

 

ההצעה מתוארת כטרנספר ופרופ' אילן פפה פירסם מאמר ארסי נגדה ב"אל-אהרם" המצרי. מעניין שלא קמה צעקה דומה כאשר אחד הח"כים הערבים חתם על מברק בכתובת: נצרת פלשתין.

 

כיצד מנומקת ההתנגדות הזאת? רבים מהערבים בישראל, וכמעט כל מנהיגיהם, מתארים עצמם כ"פלשתינאים אזרחי ישראל". מדוע, אם כן, הם מתנגדים שיצרפום אל המולדת הלאומית שלהם? תשובתם היא שאין להעבירם כמיטלטלין בלא לשאול לדעתם, וכן שאם מעבירים אותם, יש לצרף לשטח המועבר גם את כל הקרקעות שהיו שייכות להם בעבר - לא רק קרקעות שהופקעו בחוקים - הבאמת מרושעים - של שנות ה-50, אלא גם קרקעות שהיו בבעלותם לפני שבאו הציונים. ח"כ האשם מחמיד הסביר לא כבר כי קרקעות אלה השתרעו מעמק יזרעאל ועד הים התיכון.

 

הטענה הראשונה צודקת: אין לשלול אזרחות מישראלי על ידי העברתו בעל כורחו מבלי לשאול את פיו. הטענה השנייה אינה עניינית: זכויות הרכוש של הערבים בישראל לא ייפגעו כתוצאה מחילופי שטחים ויבואו על פתרונן במסגרת הסכם שלום כולל, שיביא בחשבון גם את רכושם של ישראלים שהופקע במדינות ערב.

 

אכן, הדין והצדק דורשים שלכל העברה של אוכלוסייה יקדם משאל בקרב אותה אוכלוסייה - שתוצאותיו במקרה הזה ידועות מראש - או, לחילופין, שתינתן אופציה של אזרחות ותושבות ישראלית לאלה שירצו בכך. כך נוהגת בימים אלה בריטניה בעניין תושבי גיברלטר במגעיה עם ממשלת ספרד. על פי ההצעה הבריטית - שאינה מקובלת על הגיברלטרים - תינתן להם האפשרות לבחור בין אזרחות בריטית לספרדית, לכשתימסר לספרד ריבונות חלקית על הצוק.

 

אך מה בעצם עומד מאחורי ההתנגדות העזה לסיפוח אום אל-פחם לפלשתין? מהו ההסבר לתופעה הלא טבעית הזאת? מצד אחד ישראל מושמצת כמדינת אפרטהייד פשיסטית; מצד אחר, יש כמיהה גדולה להישאר בה ואיחוד משפחות תמיד היה כרוך בהגירה לישראל ולא ממנה.

 

ספק אם ההסבר הבלעדי הוא כלכלי. שום סכר כלכלי, גם לא תשלומים מהביטוח הלאומי, אינו יכול לעצור סחף לאומי, בוודאי לא באזור שלנו. יש שני הסברים עמוקים יותר. האחד: בסתר לבם רוצים הערבים בישראל להיות יום אחד רוב בה - לא שתי מדינות לשני עמים אלא שתי מדינות לעם (פלשתיני) אחד. החשד העמוק הזה המקנן בלב היהודים מקשה עוד יותר על הדו-קיום בין שני העמים. ואולם, יש עוד הסבר, מנוגד להסבר הזה: לא קל להיות מיעוט, ולא כל שכן מיעוט ערבי במדינה יהודית. אך בכל זאת ייתכן שישראל - עם כל מגרעותיה - מוכיחה לערבים החיים בה כי עדיף להיות מיעוט בדמוקרטיה - גם לא מושלמת - מאשר רוב בדיקטטורה.

 

וייתכן - וזה נראה התיאור הנכון ביותר - ששני ההסברים נכונים: לא רק שהערבים הישראלים עצמם אינם מאוחדים ביחסם לישראל, אלא שהיחיד עצמו מטולטל על ידי רגשות מנוגדים: יום אחד, כאשר נרצח יצחק רבין, הוא שותף מלא לאבלם של היהודים, ויום אחר - כאשר נהרגים שכניו וקרוביו בידי כוחות המשטרה - הוא חולם על נקמה. העניינים אינם פשוטים, והשאלה איזה יצר ינצח בקרבם תלויה גם במגזר היהודי - למשל, אם לבחור בדוגמה מהימים האלה, ביכולתנו להימנע מהקצאה לא שוויונית של קצבאות הילדים.