רק פה, בארץ חמדת אבות

 

ישראל הראל, הארץ, 6.3.03

 

 

לפני כמה שנים ערכו אנשים מרכזיים מהתנועות הקיבוציות סיור בכמה מיישובי יש"ע. שיחת הסיכום עם המארחים, אנשי גוש אמונים, נערכה בעפרה, שבה שכנו אז משרדי מועצת יש"ע ומערכת "נקודה". אחד המארחים, רב של אחד היישובים, אמר בסערת הוויכוח, שלאחר שהוריהם נטשו את הדת - דרך האבות - הם פועלים לנטישת ארץ האבות, יהודה ושומרון. התוצאה תהיה, הרים קולו בתוכחה, שלאחר שתי נטישות אלה, אך טבעי יהיה שבניהם אחריהם יעסקו בנטישה שלישית - נטישת המדינה. והדברים פגעו כמדקרת חרב: בין האורחים היו כאלה שבניהם כבר נטשו.

 

השתררה מבוכה רבה. אבשלום וילן, היום ח"כ של מרצ ואז מזכיר הקיבוץ הארצי, פנה למארחים: עם איש זה ושכמותו אין לי כלל שפה משותפת. אבל לכם, פעילי ההתיישבות, שאתכם יש לי דיבור, למרות שאני מתנגד בתוקף לישיבתכם כאן, אני אומר: אל תיתפסו להלכי הרוח החרדיים שנושבים גם במחנה שלכם. אל תיתנו יד להמאסת החיים בארץ על החילונים. ראשית, בלעדינו לא תוכלו לקיים מדינה. שנית, אם לא נהיה כאן, אין היום בעולם יהודים אחרים, בוודאי דתיים, שימלאו את מקומנו. ושלישית, וחשוב מכל, בעולם הפתוח של היום, מעט מאוד מצאצאיהם של אלה שיעזבו את המדינה יישארו בכלל יהודים אחרי שניים-שלושה דורות. חזרתי משליחות חינוכית ממושכת בארה"ב, הוסיף וילן, והייתי עד לתהליכי ההתבוללות הנוגסים בקהילה. רק לפני דור היהודים בארה"ב מנו כשישה וחצי מיליון איש. היום, במקום להיות שמונה-תשעה מיליון, כפי שצפוי היה שיהיה כתוצאה של ריבוי טבעי, הם מונים רק כחמישה. הלקח החשוב ביותר: רק בישראל אדם חילוני יכול להישאר יהודי.

 

מאז אני נושא עמי, כתמרור אזהרה וכמדריך פעולה לעשייה ציבורית גם יחד, את הדברים הכואבים שנאמרו בפשטות ובכנות. ומתוך עמדה זו צריך לומר, שאף שאצל החרדים והדתיים יש הרבה מאוד דיבורים על אחריות לכלל ישראל, בפועל, ציבורים אלה עסוקים, אולי מתוך אינסטינקט הישרדותי, בעיקר בשימור עצמם. מכל מקום, לחיזוקה של חילוניות בעלת הכרה יהודית-לאומית עמוקה הם תרמו מעט מאוד, אם בכלל. אולי גם מכיוון שנפשית, ולא רק תיאולוגית, לא התגברו עדיין על הסתירה העמוקה שבין "יהדות" לבין "חילוניות".

 

אך גם זאת יש לומר: ספק רב אם בגלל הדתיים המדינה נמאסה על חלק חשוב מן החילונים. שהרי החילונים הם הרוב שקובע, מתקופת היישוב ועד עתה, את האידיאולוגיות המובילות, את סדר היום הפוליטי, התרבותי, התקשורתי - היינו, את הלכי הרוח - ואת עיקר אורחות החיים. ועל פיהם, בסופו של דבר, יישקו, עד היום, הדברים העיקריים. המסקנה הבלתי נמנעת היא איפוא, שעיקר האכזבה של החילונים היא מעצמם ולא מגידופיו של הרב עובדיה יוסף.

 

המתקפה החילונית נוסח שינוי שהחלה בתחילת השבוע יכולה, אולי, להשיב מעט צבע ללחיים של אלה שרואים בדת ובדתיים - כפי שרבים בעולם רואים ביהודים - את הסיבה לצרות ולמשברים. אך, מעבר לתחושת סיפוק זמנית מתיקון עוולות כואבות, וכמובן מרגיזות ומיותרות, כגון אי הענקת אזרחות לחיילים שאינם יהודים ולהוריהם, החילוניות לשמה אינה תחליף לציונות, לסולידריות יהודית עמוקה וליתר הרכיבים בנוסחה המורכבת והמסובכת של ציונות-יהדות-חילוניות, שעל פיה התקיימה המדינה עד היום. החילונים המעמיקים הרי מבינים, שלא בגלל חוק טל - אכן חוק בלתי מוסרי, שיש לבטלו - יותר ויותר אנשים הנמצאים בעמדות מפתח בכל המקצועות החופשיים, וגם בביטחון, מכריזים שהם מתקשים להסביר לצאצאיהם מדוע עליהם להישאר בארץ. והם מודים, שבמקרה שבניהם יירדו, ספק אם נכדיהם יישארו יהודים.

 

מצב זה משנה באופן דרמטי את עיקר תפקידה של המדינה היהודית. לא עוד, כפי שחזו האבות המייסדים, מדינה שעיקר תפקידה הוא לרכז את רובו של העם בארץ ישראל ולהבטיח בה את הקיום הפיסי. למרות שבהכרה המקובלת הסכנות הביטחוניות הן המאיימות ביותר, לא מאויב חיצוני נשקפת היום עיקר הסכנה. מולו ידענו להתכונן כראוי. הסכנה, בוודאי לטווח ארוך, היא חוסר הרצון להמשיך את הקיום הלאומי. והשבת האכפתיות, הרצון להמשך הקיום היהודי, היא משימתו העיקרית של כל מי שאיננו יכול לעכל כלל את זהותו ואישיותו בלא היותו חלק מקולקטיב לאומי-יהודי ובלא מדינה יהודית, שרק בה, כאמור, יכולים להתקיים חיים יהודיים חילוניים.