רק השער הציוני פתוח

 

לציבור היהודי בישראל, על שפתו ותרבותו, אין ברירה אלא להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי

 

אמנון רובינשטיין, הארץ, 13.3.02

 

 

מקץ מאה שנה לפתיחת השער הציוני, עומדת הלאומיות היהודית החילונית - לא הדתית - בפני משבר גדול. עוצמת השנאה המוסלמית-הערבית לישראל וליהודיה מכניסה ייאוש ללב. כאשר ערפאת אמר "לא" להצעות ברק וקלינטון והחל באינתיפאדת הדמים שלו, הוא פגע קודם כל בציבור יהודי חילוני שהאמין, ברובו הגדול, כי פתרון של שתי מדינות לשני עמים ישכין גם שלום וגם ביטחון. ליהודים לאומיים וחילוניים עניין השלום הוא חיוני לא רק בגלל כל מה שהשלום מבטיח, אלא משום שהוא מאפשר להם לדבוק גם בלאומיות היהודית וגם באמונתם האוניוורסלית.

 

משבר הלאומיות החילונית היהודית הוא משבר אמיתי. אותותיו נשמעים בתקשורת, באקדמיה, בכל מקום שבו נפגשים ישראלים - ובעיקר במפגשים הטקסיים של לילות שבת - והוא גם טבעי ונוגע ללב. עורכי תוכניות הרדיו יכולים להעיד על כך: הפקסים והטלפונים המגיעים ממאזינים נחלקים לא לימין ושמאל, אלא לדתיים וחילוניים: הראשונים אינם מתערערים נוכח איומי הטרור, החילוניים מביעים ייאוש עמוק. דיבורי הייאוש של הציבור החילוני הנאור (ולא במרכאות) מעוררים מחשבה שמא הלאומיות היהודית החילונית - שנולדה באודיסה ובבזל, בבגדד ובקטוביץ' - גוססת כאן, בארץ המובטחת והיעודה.

 

כמו בהרבה מקרים, כדי לתת תשובות לאקטואליה יש לפנות להיסטוריה. במקרה זה יש לענות על שלוש שאלות: מדוע נחשבים הפוגרומים שבוצעו ביהודים בדרום רוסיה הצארית ב-1881 ("סופות בנגב") לאירוע כל כך היסטורי ויוצא דופן? מה הקשר בין פוגרומים אלה לפרהוד - הפוגרום הגדול שבוצע כ-60 שנים מאוחר יותר ביהודי בגדד? וכיצד מתקשרות שתי השאלות האלה לבעיות הקשות של ימינו?

 

תוצאות הפוגרומים של 1881 ברוסיה השפיעו על ההיסטוריה היהודית והכללית. הפוגרומים הולידו בריחה המונית מהמשטר הצארי-האנטישמי, וזו הולידה את היהדות הגדולה בצפון אמריקה; הם גם גרמו למעבר צעירים לשורות המהפכה, שגזרה בסופו של דבר את גורלו של הצאר ושלטונו; ולבסוף, הפוגרומים הקימו תנועה ציונית עממית במקום שבו חי רוב רובו של העם היהודי. מנין נבע הזעזוע? הרי קדמו ל"סופות בנגב" מעשי רדיפה והתעללות שלא ייאמנו, כולל חטיפת אלפי ילדים יהודים לשירות צבאי אכזר ומפלה.

 

הגזירות נגד היהודים שקדמו ל-1881 היו פרי משטרו האכזר של ניקולאי הראשון. כאן הייתה חזית ברורה. היהודים מזה, שונאי ישראל מזה. לעומת זאת, כפי שמסביר פרופ' ארתור הרצברג, חוקר תולדות יהודי אמריקה, הפוגרומים של 1881 נתמכו, לפחות בתחילה, על ידי הכוחות המתקדמים בחברה הרוסית והתרחשו לאחר התקווה הגדולה שניעורה ביהודים עקב משטרו הליברלי יחסית של אלכסנדר השני. ה"נרודניה ווליה" - מיטב האינטליגנציה הרוסית - פרסמה את כרוזה הידוע לשמצה ובו תמיכה בפוגרום; טולסטוי וטורגנייב שתקו.

 

בן לילה השתנה הכל: ליאון פינסקר מתעורר מלילה זה וכותב את "אוטואמנציפציה". פינסקר היה עד אז דוגמה מובהקת להתבוללות שהצליחה, ואף קיבל אות הצטיינות על גבורתו כרופא צבאי במלחמת קרים. לאחר 1881, בגיל 60, הוא מבין בבת אחת, שדלת הטמיעה נטרקה בפני היהודים. הם רוצים להיות כמו כולם, אך אינם יכולים. מכאן ועד לקונגרס הציוני בבזל, 16 שנים מאוחר יותר, הדרך קצרה. ננעלו שערים, נפתחו שערים - ובסופו של דבר נותר רק שער אחד, הציוני.

 

מה שקרה ליהודי רוסיה ב-1881 קרה כעבור 60 שנה ליהודי בגדד. האינטליגנציה של יהדות זו, גם היא, כמו פינסקר וחבריו, קיוותה להשתלב ולהיטמע בתהליך העיראקיזציה והישגיה היו אף גדולים מאלה של יהודי רוסיה. יהודים בבלים הצליחו בכל אשר נגעו: במקצועות חופשיים, בתחומי המסחר והכלכלה, בהשתלבות בפוליטיקה ואף בשלטון (עד שנת 1925 כיהן יהודי, ששון יחזקאל, כשר אוצר בממשלת עיראק).

 

ואז, ביום קודר אחד בחג השבועות, ב-1.7.1941, מתחילים הפוגרומים בבצרה ובבגדד שהונחו על ידי ראשיד עלי אל-כילאני, בהשראת המופתי של ירושלים, שתמך בנאצים. יותר ממאה היהודים נרצחו - חלקם הומתו בהגיעם פצועים לבתי חולים, ויותר מ-1,000 יהודים נפצעו. רכוש יהודי נשדד. גם כאן, בקרב הקהילה הגדולה והעתיקה של בגדד, הוכתה האינטליגנציה היהודית הלם וייאוש. בצדק מציין שמואל מורה, בספר "שנאת היהודים ופרעות בעיראק", כי "דווקא הטמיעה היא שהגבירה את השנאה נגדם, בדיוק כמו שקרה הדבר בגרמניה הנאצית".

 

כמו ברוסיה, 60 שנה לפני כן, מביא הפרהוד לסגירת דלת ההיטמעות ולפתיחת דלתות חדשות: התגייסות יהודית לתנועה הקומוניסטית, מחד גיסא, ולתנועה הציונית, מאידך גיסא. סעיד כהן, לימים ח"כ רן כהן, היה בן שנתיים כאשר התרחש הפוגרום, אך זכר האירוע שינה את חייו. בעקבות הפרהוד התגייסו אחיו לפעילות ציונית, ובגיל 11 החליט הוא ללכת ברגל לארץ ישראל.

 

בעיראק, כמו ברוסיה, היהודים ניסו להיות כמו כולם, ולא הצליחו. הם היו מוכנים לוותר על ייחודם, על רעיון "אתה בחרתנו", על סממני דתם ונפרדותם, אך משהו - המצוי בהם או בזולתם - לא איפשר להם להיות כמו כולם. כשהם עומדים בחוץ, ממתינים ליד השער הנעול של הטירה הנכספת, נפתחים לפניהם שערים אחרים: שערי המהפכה של עולם המחר, שבו מצוקת היהודים תימהל בסדר עולם חדש וצודק לכל; שערי הבונד, המבקש חיים לאומיים יהודיים בתוך הגויים; שערי הלאומיות היהודית, באמצעות התנועה הציונית. לבסוף נשאר רק השער הציוני פתוח.

ל

מה הדברים חשובים היום? משום שהם מצביעים על כך שהלאומיות החילונית היהודית החדשה, שעל בסיסה קמה ישראל, היא לאומיות של אין ברירה. נכון, על חוסר ברירה זה נוספו הגורמים הלאומיים המסורתיים: זכר העבר התנ"כי, השפה העברית המתחדשת, "ותחזינה עינינו בשובך לציון", וכיוצא באלה סממנים אופייניים לתנועות לאומיות אחרות. אך עיקר הכוח הציוני נשאב מעניין זה של אין ברירה, של חוסר היכולת להיות כמו כולם. בלי השער הנעול, לא היה נפתח השער הציוני לרווחה, והכמיהה לציון הייתה נשארת בספר התפילה.

 

כך קמה ונולדה היהדות הלאומית החילונית שהשתיתה את העם היהודי על גורל ותקווה משותפים ולא על אמונה דתית משותפת. היהדות החילונית הזאת - שלה שותפים כמעט כל ראשי הציונות - היא שחוללה את הנס של תקומת ישראל, של תחיית השפה והתרבות העבריות, ושל מדינת ישראל המגוננת על עצמה ומפרנסת את תושביה.

 

האם היסוד הזה של "אין ברירה" עדיין קיים? היחס ליהודים השתנה לאחר השואה. אמת הדבר: מתוך הלוע הכבוי - לכאורה של הר הגעש האנטישמי - פורצת מדי פעם בפעם לבה חורכת כל. אך שנאת היהודים כשלעצמה אינה עוד קבילה בעולם שבו זכויות אדם וזכויות מיעוטים ממלאות תפקיד כה גדול. קשה לתאר חזרה לא רק למשטר נאצי רצחני, אלא אפילו למשטרים האנטישמיים של רוסיה הצארית והסטליניסטית, ולאלה של רומניה ושל עיראק.

 

ובכל זאת דבר אחד נותר קבוע: איכשהו, היהודים, למרות רצונם, לא מצליחים להיות בדיוק כמו כולם. התמיכה העצומה בישראל בכל מקום ומקום שבו נמצאים יהודים היא עדות מוחצת לכך. מדוע ישראל ממלאת תפקיד כה מכריע בחינוך היהודי בתפוצות? אך ורק משום שיהודים אינם מצליחים להתערות ולהיטמע כליל. השער הנעול חוקית אינו קיים עוד, אך במקומו יש מחסום נפשי, סמוי מהעין, קרוב ללב.

 

כאן המקום לחזור לשאלה אם ישראל החילונית תחזיק מעמד נוכח עוצמתה של מלחמת הדתות הניטשת סביבה מבית ומחוץ. האם חזונם של הרצל וויצמן, בן-גוריון וז'בוטינסקי, לא יעלה באש האמונה הדתית הקנאית של הרוב המוסלמי ושל המיעוט היהודי הקנאי? קשה לדעת וקשה לנחש, אך ראוי לזכור בהקשר זה, שגם כאן יש גורם היסטורי קבוע: כשם שליהודי רוסיה של 1881, וליהודי בצרה ובגדד של 1941, לא נותרה ברירה, ולא נותר בסופו של דבר שום שער הצלה זולת השער הציוני - כך גם תתברר האמת לציבור החילוני בישראל; בצד מלחמתו הצודקת למען מדיניות שפויה, מאמץ לפיוס ישראלי יהודי-ערבי ומשטר חברתי צודק וליברלי, אין לו מנוס מהרעיון של מדינה יהודית לעם יהודי. למרות כל הדיבורים האופנתיים, אלה עם הרייטינג הגואה, לציבור היהודי בישראל, על שפתו ותרבותו, אין ברירה אלא להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום של העם היהודי. להתקיים וגם לנצח. אין שער פתוח אחר.