פסיקה ציונית מובהקת

 

יוסף גורני, הארץ, 5.4.05

 

החלטת העליון בעניין הגיור היא צעד לקראת אחדות "כלל ישראל"

 

הדברים שהשמיע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט מישאל חשין, בעניין ההכרה בגיור הרפורמי והקונסרווטיווי לצורך חוק השבות, ולפיהם ההכרה "מספחת אדם לאומה, ל'עם עולם', להיסטוריה, לתרבות בת אלפי שנים" ("הארץ", 1.4) - זה זמן רב לא נשמעו כמותם בציבורנו. שהרי יש בהם הצהרה ברורה וחדה של העיקרון שעליו עומדת השקפת העולם הציונית. וזאת בניגוד מוחלט לאנטי-ציונים קיצונים, המטביעים על מצחה של הציונות אות קין של קולוניאליזם, וגם ל"פוסט-ציונים" מתונים אשר סוברים כי למרות צידוקה ההיסטורי סיימה הציונות את תפקידה.

 

בכך נתן השופט חשין ביטוי נחרץ לתורותיהם של ההיסטוריון שמעון דובנוב ושל ההוגה הציוני אחד העם. שניהם, על אף שלא היתה הסכמה ביניהם בדבר חשיבותה ההיסטורית המכרעת של הציונות, היו בדעה אחת בקשר להגדרת הלאומיות היהודית. שניהם ראו בהכרה הלאומית את המסגרת הכללית של האומה היהודית, אבל לדעתם, הדת היהודית היתה יסוד קובע באשר לתוכנה הלאומי של מסגרת זו. כלומר שניהם סברו כי המרת הדת היא המוציאה את האדם מכלל האומה היהודית. ועל כך כבר היה פסק דין של בית המשפט העליון בשנות ה-50 בעניין "האח דניאל", שביקש, בתוקף היותו יהודי על פי מוצאו, על אף שהתנצר, תעודת עולה על פי חוק השבות, ובית המשפט דחה את עתירתו.

 

דרך אגב, דובנוב, אבי ההיסטוריה של 'עם עולם', לא היה אנטי-ציוני, אלא מי שלא ראה בציונות פתרון לסכנת קיומו של העם היהודי. אולם בסוף שנות ה-30 שינה את דעתו, ונוכח עליית הנאציזם סבר כי יש בציונות פתרון הצלה לפחות לחלק מן הסובלים מרדיפות האנטישמים. ואין ספק שאילו היה רואה בימינו אלה את סכנת ההתבוללות המאיימת על חלק גדול מן העם, היה מקבל את הציונות של ידידו אחד העם.

 

לגופו של העניין, פסיקתו של בית המשפט העליון, בפירוש שנתן לה השופט חשין, היא ציונית מובהקת, מפני שהיא מדברת על "כלל ישראל" לדורותיו, לתרבויותיו ואמונותיו, כלומר על אלה אשר נולדו כיהודים ועל אלה הרוצים להיות יהודים על פי אמונתם היהודית. הציונות היא הביטוי ההיסטורי הכולל ביותר לכל אלה, וזאת מפני שמכל הזרמים המודרניים ביהדות, הציונות היתה תפישת העולם היהודית הכוללת ביותר. התנועות האחרות היו סקטוריאליות במובן האזורי והמעמדי. אלה הדתיות המודרניות, של הרפורמים והקונסרווטיווים, ייצגו מעמד בינוני במערב אירופה ובארה"ב בעיקר. היידישיסטים העממיים השתייכו למעמד בינוני מזרח אירופי, בעיקר בפולין. הסוציאליסטים ה"בונדאים" באו מן הפרולטריון היהודי העני במזרח אירופה. ואילו הציונות, מאז הרצל, הקיפה את כל המגוון של העם היהודי, אף על פי שמעולם לא היוותה בו רוב, אלא חלק גדול בלבד.

 

מבחינה זו, על פי התפישה הציונית, העם היהודי ומדינתו פתוחים לכל אלה הרוצים להצטרף אליהם על פי תפישת עולמם. ולכן הניסיון הממושך בן עשרות השנים הנכפה על מדינת ישראל על ידי החוגים האורתודוקסיים למנוע אפשרות זו - הוא אנטי-ציוני ואנטי-לאומי מובהק. באורח פרדוקסלי, דווקא אלה, ובמיוחד הדתיים הלאומיים, צריכים היו לקבל בברכה פסיקה זו, שהרי היא מחזקת את העיקרון שקבלת הדת היהודית היא התנאי להצטרפות לעם ישראל ולזכאות לחוק השבות. אולם היגיון זה רחוק מן ההיגיון של היהדות החרדית כשם שהפתרון הציוני היה והינו רחוק ממנה עד היום הזה.

 

מבחינה זו הם ממשיכים להחזיק בעמדה שאותה כינה דובנוב לפני שבעים שנה "פוליטיקה של פלגנות". נוכח פלגנות זו, החלטת בית המשפט העליון מסמלת את ראשיתו של המאבק למען אחדותו האפשרית של "עם עולם". ומאבק זה הוא בבחינת שלב רעיוני ופוליטי נוסף בתולדותיה של הציונות. שופטי בית המשפט העליון בראשותו של הנשיא אהרן ברק פתחו איפוא במערכה לאומית אשר הפוליטיקאים נרתעו מפניה. ובכך היה "האקטיוויזם השיפוטי" למחדש עקרונותיה של הציונות.

 

פרופ' גורני עמד בראש המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן באוניברסיטת תל אביב