עוז לתמורה

 

עוז אינו אדם אופטימי. הוא מביט בדאגה על חיינו כאן. כל זה, הוא אומר, עוד יתפוצץ לנו בפרצוף

 

טל בשן, הארץ, 6.9.02

 

 

בסוף ההופעה היה צריך כמעט לחטוף את עמוס עוז, למלט אותו מדלת צדדית, כמו כוכב רוק, כדי שיגיע בזמן לשיחה. משהסתיים הערב שהוקדש לספרו החדש, "סיפור על אהבה וחושך" (הוצאת כתר), בבית התפוצות, עטו עליו גדודי אנשים שמילאו קודם את האולם - אם יוכל בבקשה לחתום על הספר, "דודתי הכירה היטב את הוריך, ויש לי הרבה מה לספר לך", להגיד כמה התרגשו, או הזדהו, הבינו או לא הבינו והיו רוצים להבין ("לא הבנתי את מסכת יחסיך עם אביך עד הסוף"), לשאול אם אפשר לכתוב לו ולאן ("תכתבו עמוס עוז, ערד, זה כבר יגיע"). רות סירקיס מספרת לו על מתכון של פשטידה שהגיע מעיר הולדתם של הוריו, וצעירה נרגשת מגבעתיים מגישה לו ביד רועדת מסמכים שהוציאה ביוזמתה משגרירות וילנה הנוגעים לבני משפחתו המוזכרים בספר. עוז, ג'נטלמן מנומס, משיב וחותם לכולם, אם כי ניכר בו שהיה כבר רוצה לסיים את הערב הזה.

 

עמוס עוז . צילום: רובי קסטרו

 

נשים, המון נשים, מבוגרות וצעירות, חלקן מבוישות וסמוקות מהתרגשות, חלקן ענייניות ונמרצות, כאילו חיכו לרגע הזה כל הערב (שלא לומר כל השנה), מקיפות אותו באדי הערצה או אהבה או חיבה אימהית. בספרו כתב כמה הוא אוהב נשים ומעריץ אותן, והן, כך נראה, משיבות לו עכשיו מנה אחת אפיים. "איפה כולן היו כשהייתי צעיר?", אמר מאוחר יותר בחיוך כשהערתי לו על התופעה. נדמה שאלמלא הייתי לוחצת, היה יכול להיתקע כך עוד שעות ארוכות, בחולצת התכלת הנצחית, מוקף גלי הערכה, אהבה וצורך נואש של אנשים לדבר על עצמם.

 

אכן, מדובר בתופעה. לפי התכונה מסביב קשה להאמין שמדובר בסופר בישראל מוכת הרייטינג, ולא, נניח, בכוכב טלוויזיה. ואולי עבור קהל מסוים, זה הפוקד את בית התפוצות ולא את פארק הירקון, עוז הוא אליל נערץ, מין שלמה ארצי למבוגרים תרבותיים. אבל כאן האוניברסיטה, לא פארק הירקון, ובחוץ לא מחכה שום לימוזינה או טנדר של להקה. רק מיצובישי לבנה שבה עושה עמוס עוז את המסלול ערד-רמת אביב (שם הוא ואשתו נילי מתגוררים לעתים בסופי שבוע) וערד-באר-שבע (שם הוא מלמד). כשעוז מתיישב בה, בחשכת הכניסה האחורית, הוא נראה פתאום כמו קיבוצניק בבגדי שבת שקיבל רכב לסידורים בעיר, או כמו סופר עייף בן 63 שקם מאוד מוקדם בבוקר ומחכה כבר להגיע הביתה.

 

יש כאן שתי מלחמות

 

 "סיפור על אהבה וחושך" עדיין ממלא ערבי קוראים, וכבר עומד לצאת ספר חדש של עוז. אסופת מאמרים (בהוצאת כתר) שכתב בשנים האחרונות. עוז, כידוע, לא חוסך את שבט עטו ולשונו בנושאים חברתיים ופוליטיים שהוא חושב שראוי לטפל בהם, אם כי, הוא אומר באירוניה, "אני כותב כל שבועיים-שלושה, אומר לממשלה שהיא צריכה ללכת לעזאזל, והיא לא הולכת. אז או שהם לא מקשיבים לי, או שלא שומעים אותי".

 

אולי הגיע הזמן שתיכנס לפוליטיקה, תהיה כמו ואצלב האוול בצ'כיה?

 

"האוול באמת שאל אותי פעם את השאלה הזו, ואענה לך מה שעניתי לו: 'אם כל הסופרים ילכו לפוליטיקה אז הפוליטיקאים יכתבו ספרים, וזה יהיה סוף הציביליזציה כפי שהכרנו אותה'. אני לא מתאים לפוליטיקה, באמת. כדי להסביר למה, אצטרך לפרט כאן את כל החסרונות שלי, ואין לי חשק לעשות זאת מעל דפי העיתון".

 

אבל את עמדותיך אתה מביע. בראיון שנתת לאחרונה לעיתון בארגנטינה צוטטת אומר: "ששרון וערפאת יישרפו בגיהינום".

 

"לי נדמה שאמרתי ששניהם ילכו לעזאזל, לא שזה משנה הרבה. היה לי נדמה שבמדינה דמוקרטית מותר לאזרח לשלוח את הממשלה לעזאזל, אבל כנראה שלא, כי כעסו עלי מאוד. א ני מתאר לעצמי שלא כעסו מפני ששלחתי את ערפאת לשם".

 

מה הפתרון שלך?

 

"צריך להבין שכל הזמן הזה מתנהלות כאן, משני הצדדים, שתי מלחמות, שמנהלים אותן אנשים: יש מלחמה של העם הפלסטיני, שרוצה להיות עם חופשי בארצו, וזו בעיקרה מלחמה צודקת שכל אדם הגון צריך לתמוך בה, גם אם הוא סולד מהאמצעים שהם נוקטים במלחמה הזו. ויש מלחמה שנייה, לאומנית, איסלאמית, שמיועדת לקחת מהעם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וזו מלחמה שבה ישראל צודקת לחלוטין, וגם בה צריך כל אדם הגון לתמוך.

 

"שתי המלחמות האלה מתנהלות באותו זמן, לפעמים על ידי אותם מנהיגים, עד כדי כך שלפעמים הרוצח המתאבד אפילו לא יודע במסגרת איזו מלחמה הוא מבצע את פשעי המלחמה שלו. אני טוען שגם אם אין עם מי לעשות שלום, צריך לצאת מהשטחים המאוכלסים, כדי שבמקום שתי מלחמות תהיה לנו מלחמה אחת, שבה אנחנו צודקים במאה אחוז. שלא לדבר על העובדה שבלי עזה ושכם ישראל חזקה יותר מאשר עם עזה ושכם".

 

באחד מנאומיך קראת למתנחלים לצאת מהשטחים ולהתיישב בעיירות הפיתוח ועוררת עליך זעם גדול. טענו שעשית עוול לציבור גדול של חובשי כיפות שנמצא גם בעיירות פיתוח.

 

"מה ההיתממות הזו? אני דיברתי ספציפית על מתנחלים, לא על חובשי כיפות או בני עקיבא. מי שיושב בירוחם הוא לא מתנחל. מה, אני לא יודע שיש קבוצה נפלאה של חובשי כיפות בירוחם? אני הרי נמצא איתם בקשר. אני מדבר על ההתנחלויות שהייתי נגדן מהיום הראשון, מההתנחלות הראשונה. אני חושב שזו הייתה השגיאה הגדולה בתולדות המדינה, ליישב את השטחים שכבשנו בששת הימים".

 

כועסים עליך בהתנחלויות.

 

"הם כועסים עלי ואני כועס עליהם. כשהם אומרים לי ש'לא מפקירים אחים' וש'הורדת התנחלויות תביא קרע בעם', אני מנסה להיזכר: האם גם כשהם הלכו להתיישב בלב חברון הם אמרו: 'רגע, יש לנו אח בערד או בחולדה, אולי זה לא מתאים לו, אולי זה ייצור אצלו קרע'? אני לא זוכר דבר כזה. להפך, אז הם קראו לי 'גיס חמישי' ולא אח".

 

אתה מסכים היום עם הטענה שאוסלו היה טעות?

 

"עד היום אינני יודע, ואיש לא יודע, כי שני הצדדים התחילו לרמוס את ההסכם הזה לפני שיבשה עליו הדיו. אני מניח שהיו בו חורים, אבל לעולם לא נדע כי בעצם ההסכם לא נוסה. הפלסטינים חתמו על אוסלו והתחילו להכין ג'יהאד; אצלנו דיברו אוסלו והכפילו את ההתנחלויות. מה בעצם אמרנו להם? 'בואו נעשה שלום, עכשיו נמשיך לקחת לכם אדמות אבל אתם כבר לא תהרגו אותנו'? האוסלו המסכן הזה היה ילד מוכה על ידי שני הוריו מרגע לידתו. אלמלא ההורים, אולי היה יכול לצאת ילד נורמלי".

 

לדעתך ערפאת עדיין פרטנר למשא ומתן?

 

"מי שלא מוכן לקבל את העובדה שיש כאן שני עמים וצריך לחלק את הארץ ביניהם הוא לא פרטנר. מבחינה זו לא ערפאת ולא שרון הם פרטנרים. חסרים כאן שני פרטנרים, לא אחד".

 

איזה מנהיגים אחרים אתה רואה באופק?

 

"אני לא יודע. גם הם עצמם, מי שלא יהיו, עדיין לא יודעים. אלה דברים שההיסטוריה מולידה, שקשה לנבא אותם מראש. סאדאת לא ידע שהוא יהיה המנהיג הראשון שיגיע לירושלים ויעשה שלום, ובגין לא ידע שהוא יהיה המנהיג הישראלי הראשון שיחזיר שטחים. ברור רק שמי שיהיה לו אומץ הלב לבצע את הניתוח שכולם יודעים שצריך לבצע יהיה מנהיג גדול, ואנחנו צריכים שניים כאלה, אחד מכל צד".

 

מה דעתך על עמרם מצנע? אתה תומך במועמדותו?

 

"אני לא מכיר אותו עדיין, אבל אמרתי לא פעם: בעיני מפלגת העבודה כבר כמעט לא קיימת".

 

והיא לא צריכה לשבת בממשלה?

 

"ודאי שלא. אמרתי לפרס אלף פעם שאין לו מה לעשות שם, לדעתי, אבל הוא בהחלט רואה זאת אחרת, וטעמו ונימוקו עמו".

 

אגב, מי עדיף בעיניך, שרון או נתניהו?

 

"אגלה לך סקופ: בבחירות הבאות לא אצביע בעד אף אחד מהם. אני מקווה שתקום כאן מפלגה סוציאל-דמוקרטית שתעמיד על סדר היום גם את השלום, ואם לא זה אז לפחות את סיום הכיבוש, וגם תחתור לשינוי עמוק במחשבה החברתית-כלכלית כאן, כדי לצמצם קצת את המרחק ההולך וגדל בין תל-אביב לשדרות. אם תקום מפלגה ששני הדברים האלה יהיו המצע שלה - אתמוך בה בכל כוחי הדל".

 

אנחנו על פצצת זמן

 

למרות שלדברי עוז באותו ערב בבית התפוצות, ספרו מספר על אנשים נוירוטים, הרי שהוא גם "דווקא מעין צפירת ארגעה". במבט מלמעלה, אמר, "ולא דרך העדשה של הסי.אן.אן שמציגה אותנו רק כמקבץ של מתנחלים וחיילים", בכל זאת הקמנו כאן איזו תרכובת חדשה: "מי שמביט על שפלת החוף מוצא עם ים תיכוני, חם מזג, נוירוטי - לא גן עדן סוציאליסטי, לא החלום של הרצל, לא עיירה יהודית, אבל משהו משל עצמו, שעומד בפני עצמו".

 

אלה, כנראה, היו החדשות הטובות, שכן בשיחה אחד על אחד עם עוז כבר אין צפירת ארגעה, להפך. בעיקר במה שנוגע לעניין החברתי, שם עוז נשמע כמו נביא זעם סוציאליסטי: "אומרים שהארץ הולכת וקטנה, אבל אני רואה שהארץ הולכת וגדלה כל הזמן. המרחק בין צפון תל-אביב לדרום תל-אביב, בין תל-אביב לרמלה, ומשם לשדרות ולאופקים ומשם לכסייפה, רק גדל מרגע לרגע. אני נוסע יום-יום לבאר-שבע, ועובד בדרך על פני כפרים ועיירות בדואיים - בחלקם בלי חשמל, בלי מים, בלי ביוב, בלי בתי ספר. זה ייגמר רע ומר".

 

לדעתך הבעיה הכי גדולה שלנו כיום היא הפער החברתי?

 

"הבעיה הכי גדולה שלנו היא היעדר הסולידריות החברתית. מתפתח כאן אגואיזם גס ובוטה, שאפילו לא מתבייש בעצמו. לפני 20 שנה ילדה מבית-שאן אמרה בטלוויזיה: 'אני רעבה', ואמות הספים רעדו. נכון, חלק מזה היה מס שפתיים, אבל היה לפחות מס שפתיים. היום, גם אם היא תמות מרעב בשידור חי, לא יקרה כלום, חוץ מרייטינג גבוה וקופירייטרים שישתמשו בזה לצורכיהם. מי שחשב פעם בתמימות שהקטר של היזמים והעשירים ימשוך אחריו רכבת ארוכה שבה יתקדמו גם הקרונות האחוריים - טעה. זה לא קורה. הקטרים רצים, והקרונות האחוריים נשארים מאחור, על מסילות מחלידות.

 

"אנחנו יושבים על פצצת זמן. אם העשירים לא ימצאו דרך להתחלק בחלק מעושרם עם שאר האוכלוסייה, הם יצטרכו להוציא את הכסף הזה על ביצור הגטאות שבהם הם חיים, ועל חברות אבטחה וכלבי שמירה, כמו בדרום אפריקה".

 

העשירים תמיד יכולים לקחת את כספם ולעבור איתו לחו"ל.

 

"הם יכולים לנסוע לחו"ל עד מחר. בסוף ימצאו שם אותו הדבר, כי כל הפינה הצפון מערבית של העולם נראית היום כמו גטו של עשירים שמתבצרים מאחורי גדרות מפחד ההמונים הרעבים. וזה לא יחזיק מעמד. ג'ון דאן אמר פעם: 'שום אדם איננו אי', ואני מעז להוסיף: 'כל אדם הוא חצי אי' - חלקו מחובר ליבשת וחלקו מופנה לים, מתמודד לבד עם המים השחורים ועם המערבולות שלו".

 

מה אתה חושב שיקרה כאן בעוד עשר שנים? סולידריות חברתית זה עניין הפיך?

 

"כל דבר שנוגע באנשים חיים הוא הפיך. אם אנשים יבינו שבלי סולידריות אי אפשר לקיים אפילו קיוסק של שני שותפים, שלא לדבר על מדינה, אם אנשים יבינו שאין דבר שקורה בבאר-שבע או בקרית-שמונה או באום אל-פאחם שלא יגיע בסופו של דבר ללב תל-אביב - אולי משהו ישתנה. אני לא יודע מה יהיה כאן בעוד עשר שנים, זו שאלה פתוחה. אם לא ירצו בזה, אז אין עתיד. אם אנשים זוכרים מה היה כאן ולמה באנו לכאן, ורוצים להמשיך במפעל הזה ולתקן את מה שקורה כאן, יש לנו עתיד. הכל בידינו".

 

בכל זאת, ערב ראש השנה, אולי משהו אופטימי לסיום?

 

עוז, שלא כהרגלו, משתהה רגע או שניים, אולי מתאמץ למצוא משהו, נאנח בשקט. "פעם לא היה לנו כאן כלום, שום דבר. היום יש לנו המון מה לקלקל".

 

רב מכר בלי זיונים

 

לפני ארבעה חודשים הופיע עוז בערב במרכז עינב בתל-אביב, ממש עם צאת "סיפור על אהבה וחושך" (באמצע היו עוד כמה וכמה ערבים כאלה). גם אז, כמו בערב בבית התפוצות, היה עם חולצת תכלת ומבט תכול חודר, גם אז התראיין בשטף נינוח, מלהטט במילים, מקסים את הקהל המצטופף.

 

קשה ברגעים כאלה לא להיזכר במה שכתב על עצמו בספרו - תיאור אירוני של בן יחיד, מוקף בתשומת לב של מבוגרים מלאי התפעלות: "וכך, החל מגיל שלוש או ארבע אם לא עוד לפני כן, אני כבר הצגת יחיד. מונודרמה. מופע ללא הפסקה. כוכב במות בודד המחויב כל הזמן לאלתר, לרתק, לרגש, להפליא ולשעשע בלי הרף את קהלו".

 

עוז קורא בקול מספרו: על טקס הטלפון השבועי שהיו עושים הוריו לדודים בתל-אביב מבית המרקחת של מר היינמן; על סבתא שלומית, שפחדה כל חייה מהמיקרובים הנוראיים של הלבנט והייתה חובטת ומרתיחה ומקרצפת הכל ללא רחם (כולל את עורו של הנכד עמוס); על היררכיית המעמדות, שבה החלוצים היו בראש ואחריהם היישוב המאורגן, ובקצה התחתון של הפירמידה, לצד "הפורשים הטרוריסטים, החרדים ממאה שערים", היו גם הוריו וחבריהם; על שאיפות הילדות שלו להיות סופר הרפתקן ומסוקס כמו המינגוויי, מפליג בין פריז, רומא ומילאנו, עד שהבין את החשוב מכל: היכן שהיד כותבת, שם מרכז היקום. והקהל? התמוגג.

 

מאז אותו ערב נמכרו 65 אלף עותקים מהספר, רב מכר ענק במושגי המו"לות הישראלית, במיוחד אם לוקחים בחשבון שזהו ספר בן 600 עמודים, ספק אוטוביוגרפיה ספק רומן, עתיר פרטים ופרטי פרטים משפחתיים והיסטוריים, סובב במעגלים, ללא עלילה ליניארית, בשום אופן לא חומר של רב מכר קלאסי. ספר ש"לא קוראים בו כדי לדעת מי הרוצח, כי אין רוצח, ספר שאין בו זיונים - חוץ מאחד", כהגדרתו של עוז עצמו (בין הנער הצעיר לגננת בשלה בקיבוץ, אגב).

 

"לא חשבתי שהספר יצליח ככה", הוא אומר בעודנו יושבים בבית קפה צפוף ברמת אביב. השעה עשר בלילה, מאוחרת יחסית עבור עוז, המשכים כל בוקר בחמש. מעבר לזה הוא די מסתייג מראיונות (בספרו הוא קורא לזה "המראיין המתנשף". אני משתדלת לא להתנשף). "חשבתי שהוא יעניין אנשים מאותו רקע, בני אותה תקופה, לא הרבה יותר מזה".

 

איך אתה מסביר את ההצלחה הזו? אולי יש כאן גם געגוע של הציבור הישראלי לתקופה אחרת, תמימה יותר?

 

"אני לא יודע, הרי כתבתי על נישה רחוקה מאוד מישראל היפה ו הטובה של פעם, ורוב הקוראים שלי, על פי מה שאני שומע, לא באו משם, כך שהם לא יכולים להתגעגע. אין לי הסבר. ההרגשה היא כאילו עשיתי קידוח אצלי בחצר, וכנראה שמתחת לגינה עבר כבל חשמלי והקידוח פגע בכבל, ופתאום בכל השכונה האורות מהבהבים. כנראה שפגעתי כאן במשהו".

 

אנשים ניגשים אליך כל הזמן, כותבים לך. מה הם אומרים?

 

"אנשים אומרים לי שזה מדבר עליהם, אבל כשהם מתחילים להסביר יוצאים דברים די מוזרים. מישהו, למשל, כתב שהזדהה מאוד עם הספר, כי אביו ישב שנים בכלא על מעילה והוא לא דיבר על זה עם איש. מישהי אחרת אמרה לי שזה ממש סיפור חייה, כי יש לה סוכרת נעורים. אני רואה שאת מחייכת. גם אני חייכתי. שאלתי את דודה סוניה - לי יש פריבילגיה לדבר עם גיבורי הספר - מה דעתה, והיא אמרה לי: 'תראה עמוס, זה פשוט מאוד, כשאנחנו קוראים ספר שמדבר אלינו, אנחנו חושבים על עצמנו'. כנראה שאותה קוראת עם סוכרת ואותו אחד שאביו ישב בכלא מצאו את עצמם בספר, משהו השתקף להם שם. אנשים מגיבים בעיקר כדי לומר: 'גם אני', כדי לספר משהו על עצמם".

 

אתה מרגיש בנוח עם כל התגובות, הווידויים האישיים?

 

"זה לא חדש לי. הייתי בן 24 כ שיצא 'מיכאל שלי', שנכתב בקול של אישה, וכבר אז קיבלתי מאות מכתבים אישיים, כמעט כולם מנשים. חציין כתבו לי בהתרגשות ובהתפעלות גדולה: 'איך גבר יכול לדעת את כל הדברים האלה', וחציין כתבו לי: 'אתה לא יודע על מה אתה מדבר'. אגב, לפני שנתיים הספר תורגם לקוריאנית, ושוב קיבלתי מכתבים מנשים, הפעם מקוריאה. וגם כאן, חצי מהן כותבות בהתפעלות: 'קשה להאמין שלא אישה כתבה את הספר', וחצי כותבות לי: 'גבר לעולם לא יוכל להבין'. עד היום אני לא יודע מי צודק".

 

להחיות את אמא

 

 כתבת ספר אישי מאוד, על חייך ועל משפחתך, ופתאום מאות אנשים מחטטים בחייך הפרטיים. מישהו כתב על "כמעט גילוי עריות" ועל התאבדות אמך כמשל להסכמי אוסלו, אחר כתב פרשנות רפואית על מותה בכדורי שינה. החשיפה הזו קשה לך?

 

"לא, כי אני כבר לא שם. זה כבר שם, בחוץ. אני המשכתי הלאה, חיי לא נעצרו בספר. כמו עם הקוראים, גם הפרשנים השתמשו בספר לצורכי סדר היום שלהם. מרדכי שלו עשה הקבלה בין התאבדות אמי להתאבדות העם בעקבות אוסלו - זה סדר היום שלו. אם אני מסכים עם זה? לא, אבל אני לא יכול לומר לו שלא יעשה את זה. כתבתי בספר מסה קצרה, 'מדריך לקורא', שבה אני מדבר על היחסים בין הכתוב לקורא, על 'הקורא הרע', זה הקורא שקורא קריאה רכלנית, בזבזנית, זה שבמקום לבדוק מה היחס שבין הכתוב ובינו עצמו, מחפש רכילות. כשאני נתקל באנשים שקוראים רומן חדש של גרוסמן ואומרים 'מסכנה אשתו', או 'איזה כיף לאשתו', זה מרגיז אותי. לא בגינו של גרוסמן, אלא בגלל הבזבוז של הקריאה".

 

אנשים בקהל לא הבינו לשם מה צריך לתת לקורא הנחיות.

 

"ועניתי: מי שלא זקוק להנחיות האלה, לבריאות, שיזרוק אותן לפח. אם קנית מיקרוגל ואת יודעת להשתמש, יפה, זרקי את החוברת. אני חשבתי שהכתפיים של הספר הזה מספיק רחבות כדי לשאת את המסה הזו, והיה לי כנראה צורך לשים על יד הדלת פתק: 'מי שמחפש רכילות שלא יבוא, חבל על הזמן'".

 

התמודדת בכתיבה עם מות אמך - עם הפרטים, עם התחקיר - אחרי שלא התקרבת לנושא ולא דיברת עליו כל חייך הבוגרים. מה זה תבע ממך נפשית?

 

"הספר לא נכתב כתרפיה עצמית ולא כתחליף לתרפיה, הייתי כבר אחרי השלב הזה. כאן כבר יש מה שבא אחרי החשבון עם אוהבים ושונאים. עכשיו זו כבר סקרנות נטו. בזמן הכתיבה לא חיפשתי הקלה, ולא היה לי קשה לכתוב על הדברים במובן שאת מדברת עליו. מה שלי היה חשוב באותו זמן, ההתמודדות שלי, הייתה עם עצם הכתיבה, שזה יהיה כתוב נכון. אפשר לומר - לא קשיים נפשיים אלא מוזיקליים.

 

"אם את שואלת מה היה לי קשה, זו לא הייתה החשיפה. סיפרתי מה שרציתי, לא יותר. הקושי היה בקומפוזיציה, בשילוב בין הפרטי לכללי, בין התקופה לארבעה קירות. עם זה נאבקתי בלי סוף. מתי להכניס את מלחמת השחרור, איפה להכניס את המיסיונריות מפינלנד. אם שואלים אותי במה אני הכי 'מושקע' בספר הזה, זה בקומפוזיציה, עם החזרות, עם פזמון חוזר".

 

הכתיבה שימשה לך מעין קתרזיס, התנקות וחשבון עם זיכרונות כאובים ומודחקים?

 

"העניין שלי בכתיבת הספר לא היה להתמודד עם מותה של אמי אלא להפך, להחיות אותה, לספר על חייה ועל חיי. אני כמו הדוור שהיה לנו בשכונה בילדותי, אדון מלוח קראו לו. אנחנו היינו קוראים לו בצחוק: 'מר מלוח'. היה לו מנהג משונה, הוא היה כותב כל מיני מסרים אישיים על גבי המעטפות: 'לא צריך לוותר על הנגב', או 'חבל יהיה אם שפת הלאדינו תגווע', או 'הכביסה שלכם על החבל כבר שלושה ימים'. כשכתבתי את הספר, עבדתי כמו מר מלוח. יש פה מכתב מסבא של סבא שלי להורי אל הילדים והנכדים שלי, ואני קשקשתי קצת על המעטפה, הוספתי כמה דברים משלי".

 

מעבר ליד האמן הסיפורית של עוז, מדובר במארג מורכב רחב פרספקטיבה, של עבר והווה, אירועים לאומיים וסיפורים אישיים. לצד סיפורים על שיגעון הניקיון של סבתא ואהבת הנשים של סבא, מופיעות תולדות שכונת כרם אברהם. לצד סיפורים מבית נעוריה של אמו, מובאים תאריכים של לידתם ופטירתם של בני משפחה. ליד הקשר עם הנערה הערבייה אעישה לבית סילואני, מסופר על תוכנית החלוקה, ולצד עלילות ממלחמת השחרור מסופר על הצב הקטן, חיית המחמד היחידה שהייתה לילד היחיד עמוס, שנהרג מפגז ערבי.

 

"קראתי לזה בכותרת 'סיפור', כי בסיפור יש הכל - עובדות, כרוניקה, תאריכים, אנשים שהיו ודברים שבדיתי מלבי", הוא מסביר.

 

עשית תחקיר לצורך הספר? ישבת בארכיונים?

 

"מה שהיה נחוץ לי הלכתי וחיפשתי. לא קראתי לזה 'תחקיר', הייתי אומר רק שאני 'הולך להריח עיתונים ישנים' או 'לנבור קצת בספרים וביומנים על המצור בירושלים', או לקרוא קצת על וילנה ורובנו. אספתי, כמובן, הרבה יותר ממה שנכנס לספר. והיו גם סיפורים ששמעתי מהדודה והאוטוביוגרפיה שכתב דודו של אבי, פרופ' קלוזנר. קראתי הרבה עיתונים מתקופות אחרות - עניין אותי לפעמים איך דיברו - אבל כל זה היה מאוד אקלקטי, לא שיטתי. אני לא היסטוריון, אולי לא תמיד דייקתי. ביום מותה של אמי, למשל, ח' בטבת, היה לי חשוב מאוד לברר מה היה מזג האוויר".

 

ביום שבו מתה אמו, אכן נכתב בספר, ב-5 בינואר 52', "נרשמה בתל-אביב טמפרטורה של חמש או שש מעלות".

 

לקהל בבית התפוצות סיפר עוז כי כתב את הספר כמעין "דיסקט גיבוי" למה שהיה כאן: "ישנם עוד זיכרונות אחרים משלי - זיכרון מזרחי ונשי וערבי וחרדי - הבעיה שלי היא לא שיידחק הזיכרון האישי שלי מפני זיכרונות אחרים, אלא שעוד מעט יימחק כל ההארד דיסק, כל הזיכרונות יימחקו. ולכן רציתי לכתוב ספר שיהיה מעין דיסקט גיבוי, לא כדי ללעוג לדור ההוא, לא כדי להתמוגג ממה שהיה, אלא כדי לזכור מה הביא אותם לכאן, נגד איזה צללים הם נלחמו, מה ממה שהאמינו בו היה ראוי לקיים, ומה נותר לנו מכל זה".

 

אמרת שהספר הזה מספר את סיפורם של "אשכנזים עניים". המזרחים לא מוזכרים בו כמעט. שמעת על כך טענות בשם שוחרי התקינות הפוליטית?

 

"תשמעי, אני כותב רק על מה שאני יודע. דווקא שמעתי לא מזמן משפט יפה מפי מרצה באוניברסיטה, צעיר מזרחי, אפילו רדיקלי. תוך כדי שהוא חלף על פני במדרגות, הוא אמר שהוא קורא את הספר, ו'לא ידעתי שאשכנזים כל כך דומים לספרדים'".

 

מה כותבים אחרי ספר מונומנטלי כזה? יש קושי להמשיך הלאה? או שאולי הספר האישי הזה פתח בך משהו?

 

"אני לא יודע אם הוא פתח או לא, זה עניין לפסיכולוגים, אבל אני כבר כותב הלאה, לא אספר על מה. לי דווקא יותר קל לכתוב אחרי ספר כזה. אולי כי אני יודע שזה כבר מאחורי, את הספר הזה כבר לא אצטרך לכתוב שוב".

 

את הספר הזה אתה אוהב יותר מאחרים? יותר מ"אותו הים", למשל, שלא התקבל באותה התלהבות?

 

"כל העניין הזה של הכתיבה, של איזה ספר נכתב מתי, הוא עדיין תעלומה בעיני, ואני לא מאתמול בעבודה הזו. קשה לדעת למה ספר אחד מצליח ואחר לא, למה ספר אחד מתקבל שם ולא פה, ואחר פה ולא שם. על 'אותו הים', למשל, אני מביט בפליאה כמו פרה שהמליטה שחף - אני לא מאמין שהספר הזה יצא ממני. ככה זה.

 

"יש סיפור על הפילוסוף היווני זנון, סטואיקן, שלימד את העבד שלו, שהיה גם תלמידו, לקבל כל דבר בחיים בשלווה. אם זה קרה, זה היה מוכרח לקרות, לא יכול היה להיות אחרת. עד שיום אחד העבד שבר כד עתיק ויקר וזנון התרתח והכניס בו מכות רצח. 'רבי', אמר העבד, 'הלוא אתה לימדת אותי שכל מה שקורה היה מוכרח לקרות. כנראה שנגזר על הכד הזה להישבר, ועלי לשבור אותו'. 'נכון', ענה זנון, 'על הכד נגזר להישבר, עליך נגזר לשבור אותו, ועלי נגזר להכניס בך מכות רצח'.

 

"אני כותב מה שנגזר עלי לכתוב, והקוראים נגזר עליהם לקרוא, ועל 'חוליות החיסול', כפי שאני קורא להן, נגזר לחסל. הרי גם אם ירביצו לי בפטישים לא אכתוב את הספרים של עמליה כהנא-כרמון או של אתגר קרת, וגם אם לאתגר קרת ירביצו הוא לא יכתוב כמוני. אבל אני שם לב שחלק מהמבקרים אומרים לאתגר קרת לכתוב כמו אורלי קסטל-בלום, ולאורלי קסטל-בלום לכתוב כמו אתגר קרת. למה? לא יודע".