אויבים משמאל

 

אביב לביא, הארץ, 29.1.04

יותר ויותר פעילי שלום ישראלים מגלים לאחרונה שנהפכו לחשודים בפעילות עוינת. שמותיהם מופיעים ברשימות שחורות, הם ומלוויהם מעוכבים בשדות תעופה, עורכים עליהם חיפושים, חפציהם מוחרמים, והם מוזמנים לבירור במשטרה שמתגלה כחקירת שב"כ. האם מדובר בסיכון ביטחוני או בהתנכלות פוליטית?

בתחילת החודש שעבר טסו יהודית ורוני שן-דר להודו, לחתונה של חברים. רוני, למודת ניסיון על אף גילה הצעיר, 24, אמרה לאמה שכדאי שיגיעו לנתב"ג כמה שיותר מוקדם, כי הולך להיות שמח. יהודית, בת 57, האוצרת הראשית לאמנות ביד ושם, היתה ספקנית. איזה בעיות כבר יכולים לעשות לה, אשה מכובדת מהיישוב, שרכשה מבעוד מועד כרטיס לטיסת אל-על לבומביי?

 

בכניסה לשדה ניגשה הבת, שרק לפני שלוש שנים השתחררה משירות כקצינה בחיל האוויר, רל"שית של ראש להק ציוד, אל אנשי הבידוק הביטחוני, ואמרה שלהערכתה היא נמצאת על הרשימות שלהם. בשנתיים האחרונות, מאז שהחלה לעבוד בארגוני שמאל - "בת שלום" ואחר כך המרכז לאינפורמציה אלטרנטיווית בירושלים - היא "שכחה מה זה לנסוע כמו בנאדם", כהגדרת אמה.

 

"הם אישרו שהיא ברשימה", מספרת יהודית שן-דר, "ובאופן אוטומטי צורפתי אליה, בלי שנשאלתי אפילו שאלה אחת. לקחו לנו את הדרכונים ואת כל החפצים שלנו, והובלנו לחדר סגור. שם, במשך שעות ארוכות, הוציאו מהתיקים פריט אחר פריט, ארבעה אנשים הועסקו על ידי מדינת ישראל בניסיון לבדוק את מברשת השיער שלי. אחר כך עברתי בדיקה על גופי, בחורה בדקה אותי בחדר עם וילון פתוח כשליד הוילון עומדים שני גברים ומסתכלים פנימה. כשביקשתי לסגור את הוילון אמרו שאי אפשר, 'אלה ההוראות'. בסיום הבדיקה אמרו לנו שיש כמה עצמים מעוררי חשד, והם שולחים אותם בנפרד. כשנחתנו בבומביי, הגיע ליד המזוודות קרטון קטן שעליו נכתב 'ביטחון מדינת ישראל'. בפנים היתה חבילה של סוכריות 'מותר'".

יהודית (מימין) ורוני שן-דר. סירבנו לעלות בלי החפצים

צילום: ליאור מזרחי, באו באו

 

שן-דר צילמה את הקרטון עם הסוכריות למזכרת, והיתה משוכנעת שבכך הסתיימו תלאותיה. ב-17 בדצמבר, אחרי "שבועיים של חופשה מופלאה", התברר לה שהאופטימיות היתה מוקדמת. השתיים הגיעו לשדה התעופה בבומביי, לחוצות לחזור לארץ בהקדם בשל מחלה בה לקה האב.

 

יהודית שן-דר: "כשהצגנו את הדרכונים התברר שאנחנו שוב באיזו רשימה. נלקחנו לבדיקה. לרוני היה מחשב נייד, והתחיל ויכוח אם היא יכולה לעלות איתו על הטיסה. אמרו לה שהיא תראה אותו בעוד שבועיים. בשבילה זו מכה אדירה, היא לא יכולה לעבוד בלעדיו. במשך שעתיים וחצי חיכינו בלי שהציעו לנו אפילו כוס מים, לא קיבלנו את המסמכים והחפצים שלנו בחזרה, אף אחד לא אמר לנו מה קורה. בשלב כלשהו ביקש מאיתנו פקיד הודי לגשת איתו לשער העלייה למטוס. שאלנו אותו אם החפצים שלנו שם, כי לקחו לנו הכל, אפילו את הארנקים. הוא הבטיח שהחפצים ממתינים לנו בשער.

 

"הגענו לשער, ואין כלום. שם הבטיחו לנו שוב שכל החפצים כבר נמצאים ליד כבש המטוס, אבל גם כשהגענו למטה הם לא היו. הודענו שבמצב הזה אנחנו לא עולות על הטיסה. בשלב הזה הקברניט יצא מתא הטייס ואמר שהטיסה מאחרת כבר בשעה וחצי. כשהוא ראה כמה אני נסערת ונרגזת, הוא הלך בעצמו להביא לי כוס מים. מאחר וסירבנו לעלות בלי הדברים שלנו, הטיסה המריאה בלעדינו. כשחזרנו לחדר שבו נחקרנו גילינו שהחפצים שלנו פזורים על הרצפה, המזוודות פתוחות, שאלתי את הבודקים אם גם לאמא שלהם הם היו עושים דבר כזה".

 

את הדרך חזרה לישראל עשו יהודית ורוני שן-דר בטיסה של אייר פראנס. יהודית: "אצל הצרפתים הפכנו לנוסעות מכובדות, עם מחשב נייד ובלי השפלות, אבל טסנו דרך פאריס והגענו לארץ באיחור של יומיים. אני עדיין מתקשה להירגע. הרגע שבו לוקחים ממך את הטלפון הנייד, הדרכון, החפצים, זה רגע של אובדן שליטה על חייך. כשאתה עומד עירום ועריה מול הבודק הביטחוני, לא חשוב מי אתה ומה עשית בחייך, אתה הופך לאפס מוחלט. המקרה הזה המחיש לי את הטירוף של המערכת, את אובדן העשתונות ושיקול הדעת. כמובן שאני מקבלת את זה שהמערכת צריכה לדאוג לביטחון הנוסעים, אבל איך בדיוק אני נכנסת לתמונה?"

 

תחושת הסגר

 

יהודית ורוני שן-דר לא לבד. העובדה שעבור ערבים אזרחי ישראל (קל וחומר פלשתינאים) וקומץ של אנשי שמאל וימין ותיקים כל טיסה כרוכה במסכת ארוכה של טרטורים ובדיקות ביטחוניות, אינה בגדר חדשות. החדשות הן שמה שפעם היה נחלת השוליים, זולג במהירות לעבר המרכז. בשלוש שנות האינתיפאדה הצטרפו לפעילויות שנתפסות על ידי הממסד כרדיקליות מאות אנשים, אם לא יותר. המניין כולל יותר משבע מאות חברי קבוצות הסרבנים השונות, ועוד שורה ארוכה של ארגוני שמאל וזכויות אדם שפועלים נגד מדיניות ממשלת ישראל והמשך הכיבוש. רבים מחברי הקבוצות האלה מגיעים מלב לבה של האליטה: אנשי צבא ואקדמיה בכירים, אנשי תקשורת ועסקים. הם, שרואים בעצמם בשר מבשרה של החברה הישראלית, מלח הארץ, נדהמים לגלות שהמערכת סימנה אותם ומעניקה להם טיפול של אויב מסוכן. בוקר בהיר אחד ממתינה בתיבת הדואר שלהם הזמנה ל"בירור" במשטרה, שעד מהרה מתגלה כחקירת שב"כ; בשדה התעופה הם מקבלים יחס של פצצה מתקתקת, היציאה לחופשה או לכנס בחו"ל כבר אינם זכות מובנת מאליה. "מי אמר שרק על פלשתינאים אפשר להטיל סגר?", אומר בחיוך מר ישראלי שהפסיד לאחרונה את הטיסה שלו אחרי ייבוש של שעות בחדר הבידוק בנתב"ג.

שרית מיכאלי. הקב"ט אמר שככה

מטפלים עכשיו בפעילי שמאל

 

ד"ר צבי שולדינר, ראש המחלקה למדיניות ומינהל ציבורי במכללת ספיר, מרשה לעצמו לחייך כשהוא נזכר בנסיעה האחרונה לחופשה משפחתית. "לקראת פסח האחרון הבן שלי השתחרר משלוש שנות שירות במודיעין, והחלטתי לצ'פר את כולנו ולנסוע לשבוע לאי יווני. הגענו לנתב"ג חמישה - אשתי, אני, בתי, בן זוגה והבן שלי. בדרך לשדה הבת שלי, ענת, סטודנטית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, אמרה לי שהיא חוששת שהיא נמצאת על הרשימות השחורות בגלל הפעילות הפוליטית שלה בתעאיוש ובמרכז לאינפורמציה אלטרנטיווית. היא הציעה שכבר בכניסה לשדה ניגש לאנשי הביטחון ונציג את עצמנו. אמרתי לה שזה לא בא בחשבון. אמרתי שאני מסרב לראות בה או בנו חשודים במשהו, ישראל היא עדיין מדינה דמוקרטית שבה ההיגיון והצדק שולטים".

 

את השעתיים הראשונות בשדה התעופה בילו בני המשפחה בהתבוננות כיצד הבודקים הביטחוניים מפרקים את מטענם עד דק. "לתדהמתנו", אומר שולדינר, "התברר שלבודקים, וגם לאחראי עליהם, אין מושג למה הם בודקים אותנו. היינו מסומנים, וזהו. אמרתי להם שזה בגלל הפעילות הפוליטית של הבת שלי, שאין פה שום עניין ביטחוני, הבן שלי ניסה להסביר לבודקים שרק עכשיו הוא סיים שירות ביחידת מודיעין מסווגת, וכל מה שהיה לאחראי לומר זה 'אתה מייחס לי יותר מדי כוח'. ההוראות שלהם גם אוסרות לתת לנו ללכת לשירותים לבד, וכך בחורות צעירות היו צריכות ללוות את אשתי עד דלת התא כדי שחס וחלילה לא תטמין אקדח בניאגרה. היה ברור שהם הובכו קשות מהסיטואציה".

 

בשלב מסוים הודיעו לבני המשפחה שהם עתידים להחמיץ את הטיסה. למזלם, הטיסה התעכבה, הבדיקה הסתיימה, "ואז הריצו אותנו דרך כל מיני פרוזדורים שלא ידעתי על קיומם", מספר שולדינר, "והעלו אותנו למטוס מול המבטים הזועמים של הנוסעים שהיו בטוחים שעיכבו אותם בגלל שבילינו בדיוטי-פרי".

 

סיבת העיכוב - פח"ע

 

תפקיד המחלקה לעניינים יהודיים בשירות הביטחון הכללי הוא איסוף מידע על ארגוני שוליים מימין ומשמאל, בעלי כוונות חתרניות, שנחשבים למאיימים על יציבות השלטון. עד תחילת שנות השמונים כוונה פעילות המחלקה בעיקר נגד ארגונים בשולי השמאל. נערכו מעקבים אחר פעילים בארגונים כמו מצפן, שי"ח והמפלגה הקומוניסטית. הדואר של חבריהם נבדק, הטלפונים הואזנו. בראשית שנות השמונים, לאחר ניסיון ההתנקשות בראשי הערים בגדה, קיבל השב"כ אור ירוק מראש הממשלה, מנחם בגין, לחקור את המתרחש בארגוני הימין הקיצוני. הפעילות הזו הביאה למעצר חברי המחתרת ב-1984.

 

בשנים שלאחר מכן הוגברה הפעילות בקרב גורמים בשולי הימין, בראשם כ"ך, שנמשכת עד היום. רצח רבין הגביר את החשדנות כלפי הימין, ובמשך חודשים כל התבטאות חריפה הפכה את מי שניסח אותה חשוד בהסתה. אינתיפאדת אל אקצה שוב סובבה את הגלגל. אנשי שמאל שסירבו לקבל את עמדת הקונסנזוס הישראלי סומנו על ידי המערכת, ובגבור הפיגועים גברה גם החשדנות והעוינות כלפיהם, כשהקו המפריד בין הפוליטי לביטחוני הולך ומיטשטש.

 

בשנים שבטרם אוסלו מפגשים עם אנשי אש"פ היו בניגוד לחוק, וקומץ הישראלים שעסקו בהם היו שרויים בחיכוך מתמיד עם הממסד הביטחוני והמשפטי. היום מקיימים עשרות ארגונים ישראליים קשרים שוטפים עם פלשתינאים, לרוב על בסיס פעולות מחאה משותפות נגד הכיבוש, ופעילות הומניטרית בשטחים. המערכת, מסביר איש שב"כ לשעבר, רואה בקשרים המסועפים האלה איום ביטחוני, בין אם מחשש שישראלים יחצו את הקווים עד כדי סיוע לטרור הפלשתיני, או שהאמון שהם רוכשים כלפי הפרטנרים מהצד השני ינוצל לרעה. כך קורה, מוסיף אותו אדם, שאנשים טובים ושוחרי שלום, שרואים בעצמם פטריוטים ומתנגדים לכל סוג של אלימות, מוצאים את עצמם נחקרים ונבדקים כאילו נתפסו בדרכם לבצע פיגוע התאבדות.

 

"פעם כל ערבי נחשב למחבל", מסכם אדם שעבד עד לא מכבר במערך הבידוק הביטחוני של רשות שדות התעופה. "אחר כך כל מי שמכיר ערבי, ועכשיו גם כל מי שמכיר מישהו שמכיר ערבי. ביחד זה יוצא די הרבה אנשים". השאלה מי כאן השתגע, המציאות או זרועות הביטחון של מדינת ישראל, נשארת פתוחה.

 

שרית מיכאלי שירתה בגל"צ, אחר כך היתה שליחת התחנה בלונדון, ואחר כך החליטה להישאר בבירת אנגליה לטווח ארוך יותר. היא לומדת לתואר שני בלימודי מגדר, ועובדת כמעצבת גרפית. בשנים האחרונות לקחה חלק בפעולות של כמה קבוצות אקטיוויסטיות. בחופשתה האחרונה בארץ הצטרפה לפעילות בשטחים של איי-אס-אמ, תנועת הסולידריות הבינלאומית, שאנשיה מגיעים לשטחים כדי לשמש מגן אנושי לאוכלוסייה הפלשתינית מפני כוחות צה"ל. מאותו רגע חייה השתנו.

 

מיכאלי: "הכל היה בסדר עד שהגעתי לנתב"ג כדי לטוס ללונדון. בקומה התחתונה של השדה הכל עבר חלק, אבל אז הגעתי לקומה השנייה, לביקורת הדרכונים. השוטרת העלתה את השם שלי במחשב, ואז בבת אחת הבעת הפנים שלה השתנתה, כאילו שמשהו מוזר קרה. היא לא היתה מוכנה לזה. הרי יהודייה עומדת מולה. הבנתי ישר מה קורה, למרות שמעולם לא נעצרתי או הסתבכתי, לא היה לי שום מגע קודם עם זרועות הביטחון. לקחו אותי לחדר של המשטרה, הגיע איש ביטחון, שאל אותי כמה שאלות, אותן שאלות ששואלים למטה, 'מישהו נתן לך להעביר משהו', 'מה את הולכת לעשות בחו"ל', ונתן לי לעלות למטוס.

 

"בפעם הבאה שביקרתי בארץ היתה קפיצת מדרגה משמעותית. הגעתי לנמל שעה וחצי לפני הטיסה. שוב הגעתי למעלה, שוב שלחו אותי לתחנת המשטרה. הפעם לקחו אותי לחדר במרתף שאליו לוקחים את כל המעוכבים. לא אומרים לך מה קורה איתך. הנחתי שאני שוב צריכה לחכות למישהו שישאל אותי כמה שאלות, ובינתיים העפתי מבט בטופס שממלאים כשבודקים לך את הדרכון. לתדהמתי ראיתי שם את המלים - 'סיבת העיכוב - פח"ע'.

 

"השעון תיקתק, אמרתי שאני צריכה לעלות על הטיסה. עשר דקות לפני מועד הטיסה אחד מאנשי הביטחון אמר לי, כאילו בדרך אגב, 'טוב, על הטיסה הזו את כבר לא תעלי', במין שביעות רצון עצמית. הכניסו אותי לחדר הבידוק שאליו מכניסים את כל הפלשתינאים. פותחים שם הכל עם כפפות גומי, בדיקה יסודית ברמה שלא ראיתי, כל ספר, כל דף, כמה אנשים בו בזמן, משקפים הכל, עוברים על החפצים עם כפית כסף גדולה. מאוד הטרידה אותם הנוכחות של שתי חבילות שוקולד וזעתר. אחר כך עשו לי בדיקת גוף מקיפה, כל התהליך לקח בערך שעה, ואחר כך ליוו אותי לעשות צ'ק אין. הטיסה שלי יצאה כבר מזמן, נאלצתי לקנות כרטיס לטיסה שיצאה בבוקר למחרת, הלך לי יום עבודה בלונדון. חשבתי להגיש תביעה, אבל לא היה לי כוח וסבלנות בשביל זה.

 

"כשהגעתי למחרת בבוקר לטיסה, קשרתי שיחה עם אחת מאחראיות הביטחון. היתה לה עצה: בפעם הבאה תבואי מוקדם יותר, ותגידי לאחראי המשמרת שהשם שלך ברשימות, זה מין צופן כזה, וככה יתחילו איתך את התהליך מספיק זמן לפני הטיסה. שאלתי אותה מתי אני ארד מהרשימות, אז היא אמרה 'מרגע שעלית עליהן, אין, יותר לא יורדים'".

 

מיכאלי אוהבת לדובב את אנשי הביטחון. "כשאני טסה מהית'רו זה אותו דבר. אין לי שום פרטיות, אני יודעת שיפרקו את המזוודות שלי לגורמים. לפני אחת הטיסות דיברתי עם קצין הביטחון, הוא היה מאוד גלוי, אמר שככה מטפלים עכשיו בפעילי שמאל, כי יש פלשתינאים שינסו לנצל את התמימות שלנו. חשבתי על זה הרבה. אני לא תמימה, אני יודעת שיש סכנה ויש טרוריסטים בעולם, אבל זו גישה פטרונית".

 

מיכאלי הקדישה מחשבה גם להיבט התרבותי של המפגש עם הבודקים הביטחוניים: "יש פה תופעה מעניינת, שמאוד ייחודית לישראלים. כשאקטיוויסטים אירופים נוסעים ממקום למקום הפערים המנטליים בינם לבין אנשי הביטחון ניכרים. בארץ, המרחק בין שמאל רדיקלי למרכז מבחינה תרבותית הוא אפס. אנחנו מדברים אותה שפה, חברים שלי היו בודקים ביטחוניים, לפני 15 שנה גם אני יכולתי לעשות את העבודה הזו. היום לא הייתי עושה. זה קצת משחק תפקידים, אבל מאחוריו עומד משהו מאוד חמור. המערכת מנסה לשדר 'אל תהיה פעיל פוליטי, מסתכלים עליך'. הרי אף אחד לא רוצה שיטרטרו אותו דווקא כשהוא בדרך לחופש".

 

המחשב של משיח

 

הערנות, או שמא ערנות היתר, שמפגינה המערכת ביחס למה שמתרחש בשמאל, אינה שמורה לתחומי הנתב"ג. לפני כחודשיים הוזמנה עו"ד יעל ברדה להרצות ב"ועידת ישראל לעשוקים", אותה התכנסות מחאה שמתרחשת בכל שנה מול מלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, בשעה שבתוך המלון מתכנסים שועי הארץ ומנהיגיה לוועידת העסקים. ברדה, שהתמחתה במשרדו של אביגדור פלדמן והיום עובדת כעצמאית, מתקשה עד היום לעכל את שעבר עליה: "הודיעו לי בטעות שזה בשבע במקום בשמונה, וכשבאתי לא היה אף אחד. כדי להעביר את הזמן צעדתי הלוך וחזור על המדרכה שמול המלון. פתאום ניגשה אלי מישהי, ואמרה 'סליחה, אני מהיחידה לאבטחת אישים, את יכולה להתלוות אלי?' כמובן שהייתי צריכה לסרב, אבל חשבתי שזה עניין של שניות עד שיירגעו אז הלכתי איתה. היא הכניסה אותי לחדר צדדי במלון, שבו מארגנים את הקייטרינג, וביקשה תעודת זהות. הוצאתי תעודת עורך דין, וחשבתי שבזה העניין הסתיים, אבל טעיתי. היא התחילה לחפש לי בתיק, הוציאה תיקים של לקוחות שיש עליהם חיסיון, זה ממש לא עניין אותה. היה שם ספר של מלקולם איקס, וזה כנראה הלחיץ אותה במיוחד, כי מיד אחר כך הגיעו שני אנשי שב"כ והחלו לעשות עלי חיפוש. ביקשו ממני להוריד נעליים, הפכו את התיק שלי לגמרי. יכול להיות שהם זיהו אותי, כי לפני ארבע שנים, בוועידה הראשונה, התפרסמתי כשהפרעתי לנאום של בייגה שוחט וזה עשה אז רעש גדול. הם החזיקו אותי שם שעה וחצי, ואחר כך נתנו לי ללכת".

 

את עורכת דין. איך את מסבירה את הפאסיוויות שלך?

 

"כנראה שבכל שלב חשבתי שעוד רגע זה ייגמר. מאז פשוט לא היו לי כוחות להתעסק עם זה, אבל עכשיו אני מתכוונת לפנות ולבקש הסברים. כשעוברים על דברים כאלה בשתיקה, הם הופכים לנורמה".

 

עמית משיח, יועץ תקשורת, היה פעם חייל בחיל התותחנים ובשנתיים האחרונות הוא דובר "אומץ לסרב", תנועת הסרבנים הראשונה באינתיפאדה הנוכחית. משיח מרכז את הרשימות, החתימות והמידע הנוגע לסרבנים. לפני שמונה חודשים היתה לו סיבה טובה לחשוב שמישהו מאוד מתעניין במידע הזה.

 

"יום אחד יצאתי מהבית ונעלתי אחרי את הדלת. באותם ימים התארח אצלי חבר טוב שבא מניו יורק. אחרי כמה שעות הוא מתקשר אלי שאבוא מהר, יש אצלי בלגאן גדול. מישהו פרץ הביתה, שפך את כל תוכן המגירות, הכיסים של המעילים היו בחוץ, סרקו את הקבצים במחשב, כל הקלסרים והניירת היו פתוחים. ברגע הראשון חשבתי שחיפשו כסף, אבל באחת המגירות שבהן חיטטו היו בתוך מעטפה 4,000 דולר במזומן של החבר שלי ולא נגעו בהם. פתחו את המעטפה והשאירו אותה על הרצפה. על השולחן היו אלף שקל במזומן, וגם בהם לא נגעו. אני מחזיק אקדח ברישיון, וגם הוא נשאר במקומו. הגשתי תלונה במשטרה, באו ממז"פ ואמרו שאין טביעות אצבע".

 

ברגע הראשון, אומר משיח, המחשבה שמישהו חיפש מידע על הפעילות שלו נראתה לו כמו פראנויה חסרת בסיס, אבל בירור מהיר העלה ששני פעילים בולטים נוספים בתחום הסרבנות עברו חוויה דומה: ישי מנוחין, יו"ר יש גבול; וחגי מטר, אחד מחמשת סרבני הגיוס שבימים אלה החלו לרצות שנת מאסר, שהמחשב שבו ריכז את שמות החותמים על מכתב השמיניסטים נגנב מביתו בשיאה של הפעילות. ייתכן, כמובן, שמדובר רק בצירוף מקרים.

 

המפגש של אורי אילון עם השב"כ לא הותיר מקום לספיקות. אילון, תל אביבי בן 24, שירת בגל"צ ואחר כך מילא שורה של תפקידים בעיתונות, בין השאר שימש ככתב התקשורת של "הארץ". בחודשים האחרונים הוא פעיל בקבוצת "אנרכיסטים נגד גדרות" ואף השתתף בפעולה במסחה שבה נורה גיל נעמתי. הכל התחיל, הוא אומר, מכתבה שפירסם באפריל אשתקד מעל דפי מוסף זה, בה תיאר את רשמיו מסופשבוע של אימונים שמעבירה תנועת הסולידריות הבינלאומית לפעיליה שמגיעים לשטחים. חודש אחרי פרסום הכתבה פגש אילון לראשונה את "נוהל החשודים" בנתב"ג, שבמסגרתו עוכב במשך שעתיים לחקירה ועלה על הטיסה לפאריס רק בזכות השביתה האיטלקית שנקטו באותו יום עובדי השדה.

הפגנה של פעילי שלום נגד גדר ההפרדה

 

בפאריס אילון השתתף בהפגנות נגד ה-G8, והתגורר אצל חבר ישראלי, גם הוא איש גל"צ לשעבר. צחוק הגורל, כמה מחבריו של אותו חבר, איתם הירבה אילון לבלות במהלך שהייתו בפאריס, עובדים בבידוק הבטחוני בשדה התעופה אורלי. אחד מהם שובץ לעבודה ביום שבו אילון היה אמור לטוס לתל אביב. הוא הגיע יחד איתו לשדה, לקח את כרטיס הטיסה שלו והבטיח לסיים את הסידורים הטכניים במהירות. אילון: "אחרי כמה דקות הוא חוזר בפנים נפולות. 'אתה לא תאמין מה היה עכשיו', הוא אומר לי, 'הבוס אמר שאתה ברשימה של אנשים מסוכנים'". הקשרים האישיים לא חסכו ממנו דבר. הוא נחקר ממושכות על ידי קצין הביטחון, ונאסר עליו להעלות למטוס את הפאלם פיילוט שלו. "הבטיחו לי שבתוך ארבעה ימים הוא יגיע לארץ, בלעדיו אני באמת אבוד. הוא הגיע אחרי חמישה חודשים ואין ספור התכתבויות עם כל גורם אפשרי".

 

כחודש לאחר שחזר לארץ זומן אילון ל"בירור" בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הוא כבר הספיק ללמוד שמאחרי הזמנה כזו עומד השב"כ. "הייתי סקרן", הוא אומר, "חשבתי אפילו לכתוב על החוויה לעיתון. כשהוצאתי את הפנקס והעט החוקר הרים את קולו והורה לי להכניס אותם בחזרה לתיק".

 

בכניסה לתחנה המתין לו אדם שהציג את עצמו בשם שי. אילון: "אחרי כמה דקות נכנסנו לחדר והתיישבנו, והוא אמר 'בעצם עוד לא עשינו היכרות כמו שצריך. לי קוראים תומר'. לא יכולתי להסתיר את החיוך שלי. הזכרתי לו שעשר דקות קודם לכן הוא אמר שקוראים לו שי. הוא חשב רגע ואמר 'תומר שי'".

 

אילון אומר שהרבה יותר מחקירה או "בירור" זו היתה בעצם שיחת אזהרה בעלת נופך פוליטי מובהק. מכמות המידע שתומר/שי ידע עליו, אילון יכול היה להסיק בוודאות מוחלטת שמישהו קורא בעיון את המיילים ומאזין לשיחות הטלפון שלו. תומר/שי הזהיר אותו מקיום קשרים עם אנשי האיי-אס-אמ, שכידוע אינם חביבים על ממשלת ישראל, וביקש ש"תעביר את המסר לכל החברים שלך". אחר כך פצח, לדברי אילון, בהרצאה ארוכה תחת הכותרת "אסור להאמין לערבים", שבפסגתה סיפור על מוסלמי שניצל את תמימותה של אשה בריטית שהרתה לו והטמין פצצה בתיק שלקחה איתה למטוס. "הבהרתי לו שדעותי מספיק מוצקות מכדי שסיפורים כאלה ישפיעו עלי", אומר אילון.

 

יותר ויותר פעילי שמאל מוזמנים לאחרונה למפגש רעים בשב"כ. רבים מהם מתייעצים עם עו"ד יוסי וולפסון מהמוקד להגנת הפרט. "בכמה מקרים נשמעו אמירות כמו 'תראה את עצמך בגילך, כולם מסביב צעירים ממך, לא הגיע הזמן שתסתדר בחיים ותפסיק את הפעילות הזו?'", אומר וולפסון, "כשאני בודק עם מי יש לשב"כ עניין לדבר, המסקנה היא שמדובר כמעט בכל מי שעוסק בפעילות משותפת עם פלשתינאים. אפשר כמובן לטעון שהמניע הוא ביטחוני, אבל התחושה שלי היא שיש פה ניסיון להפריד אוכלוסיות, למנוע שיתוף פעולה חוצה קוים בין אנשים משני העמים, לדכא מה שנתפש בממסד כתופעה חברתית מסוכנת".

 

אילון, על פי עדותו, לא נבהל, אבל יש כאלה שלוקחים את זה הרבה יותר קשה. "מבחינתי זו היתה מפלה", אומרת ה', פעילת שלום צעירה שמבקשת להימנע מחשיפה. "חזרתי מנסיעה לשכם שבה ראיתי דברים מחרידים. זו חוויה שגם ככה יצרה אצלי מצב פרנואידי, אתה מרגיש אשם על זה שאתה לא מזדהה עם העם שלך כי אתה רואה את הפשעים שנעשים שם. החקירה בשב"כ היתה רק הד לתחושה הפנימית שלי, כאילו רק חיכיתי לרגע שירדפו אחרי. התפרקתי, ואני לא גאה בזה".

 

החברים של אלינור עמית

 

לאלינור עמית, בת 27, יש תואר שני בפסיכולוגיה חברתית והיא מלמדת באוניברסיטת תל אביב סטטיסטיקה ושיטות מחקר. כחלק מתוכנית הלימודים השתתפה בסדנה שאורגנה על ידי נוה שלום, בה נטלו חלק סטודנטים יהודים וערבים אזרחי ישראל. כמה מהסטודנטים המשיכו, מחוץ למסגרת הלימודים, לפעילויות נוספות של נוה שלום שבשל מגבלות התנועה בין ישראל לשטחי הרשות הפלשתינית התקיימו בקפריסין. שם התיידדה עם אמינה, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה משכם. האנגלית הטובה של השתיים סייעה להן לשבור מחיצות.

 

הפלישה של צה"ל ללב הערים הפלשתיניות במהלך חומת מגן העמידה את אמינה ומשפחתה, המתגוררת בלב שכם העתיקה, במצב קשה. עמית לא יכלה לעמוד מנגד, אירגנה עם חברים שתי משאיות עמוסות מזון ומים והצליחה להעביר אותן במחסום חווארה. מאז החלה לקחת חלק באופן קבוע בפעולות של תעאיוש וארגוני שמאל אחרים.

 

כשהעניינים נרגעו מעט, הוזמנו השתיים על ידי פעיל שלום צרפתי, פייר אבר, למסע הרצאות משותף ברחבי צרפת. אמינה ממילא נסעה לרואן להשלים את התואר השני, אלינור הצטרפה אליה. הן הופיעו בשלל ערים, מרואן ועד בורדו, דיברו על השאיפה לשלום, על הכיבוש, על הסיבות שהביאו, לדעתן, לכישלון הסכם אוסלו. ערימה של גזירי עיתונים צרפתיים מעידה על הצלחת המסע. כשהגיע זמנה של אלינור לחזור הביתה, ליוו אותה פייר ואמינה לשדה התעופה אורלי בפאריס. כשהגיעו לדלפק של טיסת אל על, חיכתה להם הפתעה לא נעימה: קצין הביטחון ניגש אל אלינור, ודרש לחקור את שני המלווים שלה.

 

"הייתי המומה", היא אומרת, "אמרתי לו שהוא יכול לחקור אותי כמה שהוא רוצה, לערוך חיפוש בחפצים שלי, אבל אין לו שום סמכות על המלווים שלי, והם לא קשורים לעניין. הם בסך הכל הגיעו להיפרד ממני. הוא שאל אותם לשמם, הם ענו, אבל סירבו להשיב לשאלות נוספות. הוא אמר שאם כך, אני לא עולה לטיסה. פתאום הפכתי לחלק מהסיפור שסיפרתי לצרפתים כל כך הרבה פעמים".

 

בסופם של חילופי דברים ממושכים בינה לבין קצין הביטחון, עמית נאלצה לרכוש מכספה כרטיס לטיסת אייר פראנס שיצאה רק למחרת היום, במחיר 600 אירו. בימים אלה מתבררת בבית משפט השלום בתל אביב תביעה שהגישה נגד אל-על על סך 15 אלף שקל. בכתב ההגנה דוחה אל על את טענותיה מכל וכל. החברה טוענת כי הקב"ט כלל לא ביקש לחקור את חבריה של עמית, כי היא סירבה לשתף פעולה עם בדיקה ביטחונית וכי דיברה בתקיפות ובצורה לא מכובדת.

 

בשנה שחלפה מאז האירועים המתוארים כאן, עמית ובן זוגה, במאי הסרטים נדב הראל, התרגלו לעובדה שכל יציאה מהארץ כרוכה בטרטור מתמשך. כשנסעו לחתונה של חברים בצרפת עוכבו בשדה שעות ארוכות, ואנשי הביטחון ליוו אותם עד פתח המטוס. בשדה התעופה בפאריס, בדרך חזרה, הציצו ברשימה של הבודקים וראו שליד השמות שלהם מתנוססת כוכבית.

 

"שאלנו את הקב"ט על מה ולמה, והוא אמר לנו בגילוי לב ש'זה בגלל שאת פעילה בארגון שמאל', אומרת עמית. "עדיין קשה לי להאמין שהפכו אותי לאויב. שמו עלי תגית. מצד אחד אני גאה בזה, כנראה שצריך לעשות משהו משמעותי לשינוי המצב הפוליטי כדי שיסמנו אותך, מצד שני אני לא יכולה להסביר כמה זה מעצבן. אפילו את התענוג של החצי שעה בדיוטי פרי מונעים מאיתנו. כדי לחשוב שמישהו מפעילי השלום מהווה סיכון ביטחוני השב"כ צריך להיות מנותק מהמציאות, או שיש אסטרטגיה של הטרדה של פעילי שלום כי לא רוצים שלום.

 

"הם הצליחו לגרום לי לחשוש מכל נציג של המערכת. היום עליתי לאוטובוס עם חולצה שיש עליה כיתוב נגד הגדר, פחדתי שהנהג יראה את החולצה ויעיף אותי מהאוטובוס, אפילו שברור שאין לו סמכות כזו. אני זוכרת שבטיסה לקפריסין עם הפלשתינאים היתה הרגשה של אנחנו והם, אמנם כולם אנשי שלום אבל משני צידי המתרס. מאז דברים השתנו. אני מרגישה לא רצויה כאן, המדינה גרמה לי לחוש ניכור מוחלט ממנה".

 

התביעה של דבורה בראוס

 

איש מהמרואיינים לכתבה הזו אינו חולק על זכותה ואפילו חובתה של המערכת לבדוק ביסודיות כל אדם שמבקש לעלות על טיסה. אלא שהאירועים המתוארים כאן, ועוד עשרות דומים להם שהגיעו בימים האחרונים למערכת "הארץ", מעוררים שורה ארוכה של שאלות. "אם באמת רוצים רק לדאוג לביטחון ולא להתעמר באנשים בגלל עמדותיהם הפוליטיות", אומרת ליאורה לופיאן, בת 24, מגיהה בשבועון "טיים אאוט" ופעילה בשורה של ארגוני שמאל. "יש לי כמה הצעות ייעול: למשל, במקום שהבודקים ילחשו לחלק מהאנשים שכדאי להם לבוא כמה שעות לפני הטיסה ולהציג את עצמם כבר בכניסה לשדה, אפשר למסד את היחסים, לשלוח מכתב מסודר הביתה עם הסבר על הנהלים וזה יחסוך הרבה עוגמת נפש לכולם".

 

הדברים נכונים בעיקר לגבי אנשים שנוסעים למטרות עסקים או עבודה ולוקחים איתם מחשב נייד. בדיקת הימצאות של חומרי נפץ בתוך מחשב נייד נמשכת לפחות כמה ימים. במצב הדברים הנוכחי, פעיל שמאל שמבסס את נסיעתו על שימוש במחשב עלול למצוא את עצמו ניצב בפני חורבן מוחלט, כפי שקרה לדבורה בראוס, מייסדת ארגון בוסתן לשלום (שיתוף פעולה בין יהודים וערבים) שטסה ב-8 באוקטובר האחרון לסדרת הרצאות בארצות הברית ובבית הנבחרים הבריטי. המחשב הנייד שלה, שהכיל את כל ההרצאות והמצגות שהכינה מבעוד מועד, הוחרם ממנה בנתב"ג והגיע לארצות הברית באיחור של חמישה ימים, עם נזק בדיסק הקשיח שחייב תיקון בעלות 350 דולר. היא הגישה תביעה באמצעות האגודה לזכויות האזרח, אבל את תחושותיה כלפי מדינת ישראל, אליה עלתה מניו ג'רסי רק לפני שמונה שנים, קשה יהיה לתקן. "באתי לא כי רדפו אותי באמריקה, אלא כי הייתי ציונית ורציתי לעשות שינוי", היא אומרת, "אבל יש לי תחושה שהמדינה מעדיפה שישראלים שמאמינים בשינוי ירימו ידיים או יעברו לאוסטרליה".

 

שיחה עם ג', ששירת עד לא מכבר במערך האבטחה והבידוק באחד מנמלי התעופה באירופה מחזקת את הרושם שהטענות לא לגמרי תלושות מהמציאות. "הסיפורים שהגיעו אליך מייצגים מציאות מסוימת שקיימת במדינה ומשפיעה גם על האופן שבו הדברים מתנהלים במערכת. מה שפעם נתפש כשמאל קיצוני הפך בעיני המערכת לשמאל בלתי אפשרי, ומה שהיה סתם שמאל הפך לשמאל קיצוני. זה עניין של אווירה. כמו שאחרי רצח רבין כל ימני היה חשוד, עכשיו זה התהפך".

 

השאלה היא אם יש הצדקה לכל נהלי הביטחון.

 

"רוב הדברים נופלים בתחום האפור. את אותן פעולות ובדיקות אפשר לעשות בכל מיני צורות. הציבור צריך להבין שיש פער גדול בין שתי קבוצות שמרכיבות את המערך הביטחוני: הסלקטורים והבודקים עצמם, שהם רובם צעירים, סטודנטים, אפילו שמאלנים, שחלק גדול מהם לומד בחו"ל ובחר בעבודה הזו גם כי זו דרך טובה להתפרנס וגם כי הוא מאס בעצמו בחיים בארץ בדיוק מאותן סיבות שהאנשים שאתה מראיין מספרים עליהן. האנשים האלה הרבה פעמים נבוכים מהעבודה שהם צריכים לעשות. החלק השני זה הממונים, הקב"טים, שנשלחים על ידי המדינה. בחלק מהמקרים האווירה הרווחת אצלם היא של גזענות, גסות רוח, מצ'ואיזם ושאר תחלואים. השפה המכובסת עובדת שעות נוספות בתהליך הזה, יש גזענות ברורה כלפי ערבים והיום גם כלפי אנשי שמאל".

 

למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהדברים נופלים בתחום האפור?

 

"לזה שאת אותן הוראות בדיוק אפשר למלא בדרך X או בדרך Y, והפער הוא עצום".

 

השאלה היא אם אופי הבדיקה נובע מחשש ביטחוני אמיתי או מעוינות פוליטית כלפי השמאל.

 

"אענה לך במשל. במשך הרבה שנים היה קשה מאוד להומואים לקבל סיווג ביטחוני בצה"ל. הגרסה הרשמית טענה שזה בגלל שהם ניתנים לסחיטה. ברור שזה שטויות, משום שלהומו שיצא מהארון יש הרבה פחות מה להסתיר מסטרייט שבוגד באשתו, אבל עדיין רבים במערכת האמינו בכך בלב שלם. יש כאלה שיקראו לזה טעמי ביטחון, ויש כאלה שיגדירו את זה הומופוביה".

 

ג' כבר לא עובד במערך הבידוק הביטחוני. הוא התפטר, אחרי שמקרה שעקב אחריו מקרוב גרם לו להרגיש רע עם העבודה שהוא עושה. "ביום שבו זה קרה הבנתי שדי, שאני לא רוצה לייצג ולו במרומז את המערכת הזו".