או ציונות או התנחלות

 

גדי טאוב, מעריב, 24.1.05

 

 

לאחרונה ראה אור בהוצאת "דביר" ספרם של עקיבא אלדר ועידית זרטל, "אדוני הארץ", על מפעל ההתנחלות. עוד מעט יראה אור הדוח שכתבה עו"ד טליה ששון מהפרקליטות, לבקשת ראש הממשלה, על ההתיישבות הבלתי חוקית בשטחים. דוחות על זכויות אדם כבר יש לנו הרבה זמן, אבל הנושא הזה, ההתנחלויות, המפעל הפוליטי המשמעותי ביותר בישראל מאז 1967, נשאר לוט בערפל. לא התעניינו בו באמת, לא בדקנו, לא שאלנו. זה פשוט... איך לומר? זה פשוט קרה לנו, כל ההתנחלות הזאת.

 

לא העיתונות, לא הממשלה, לא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא מבקר המדינה, לא מערכת המשפט, לא האקדמיה, אף אחד לא יכול היה לתת לנו דוח מלא על מה באמת קורה שם, ואיך. ראשי ממשלות ננזפו על-ידי נשיאים אמריקנים לאורך כל השנים, לווייני ביון צילמו את השטחים מהאוויר, כל מדיניות החוץ שלנו התפתלה סביב המפעל הזה. אבל אנחנו, לא היה לנו מושג. לאחרונה, איש אחד בשם דרור אטקס, משלום עכשיו, מתעד את הבנייה בשטח, אבל בלעדיו אפילו במועצת יש"ע, אפילו בממשלה, לא יודעים בדיוק מה הן "העובדות בשטח". לא רצינו לדעת, ולא טרחנו. ההתנחלות המשיכה לקרות לנו. כמו גשם, כמו צונמי, כמו חג סוכות. בלי דיון ציבורי, בלי התלבטות, בלי החלטות ממשלה פורמליות. המתנחלים פשוט מתנחלים, לא?

 

זרטל ואלדר עשו מעשה רב. יש לקוות שגם טליה ששון תספק לנו דיווח מהימן ומקיף כזה על הצד הפנים-ממשלתי של סיפור ההתנחלות. אבל בארץ, עם כל-כך הרבה אינטלקטואלים "ביקורתיים", זה לא קצת מוזר שאף אחד לא טרח להטיל אור על המפעל, שיותר מכל מפעל אחר מאיים לקבוע את גורלנו?

 

אפרטהייד בשם המשיחיות

 

האמת היא שהאינטלקטואלים "הביקורתיים" מעולם לא התעניינו בכל זה. כמו המתנחלים, הם ביקשו לטשטש כל הבדל בין ההתיישבות שהקימה את המדינה, להתיישבות שביקשה לקבע את הכיבוש. הנה דוגמה טרייה. אבי שליים, איש מדעי המדינה, ועמירה הס, כתבת הארץ בשטחים, למשל, השתתפו לאחרונה בדיון ציבורי בלונדון, שבו הם ביקשו לשכנע את הקהל האנגלי כי הציונות היא "האויב האמיתי" של העם היהודי. זו פרצופה של ה"ביקורתיות". תמונת מראה של אמונה אלון. פוסטציונים ומתנחלים מזמרים פזמונים דומים: הציונות היא ההתנחלות.

 

אבל, מה לעשות, הציונות היא לא ההתנחלות. ולכן ההתנחלות היתה צריכה להתנהל בהסתרה. כשמביטים במה שהלך שם באמת, איך קבעו עובדות בשטח במרמה, תוך עקיפת חוק וזלזול בדמוקרטיה, תוך הולכת שולל, תוך הפניית תקציבים בעקיפין תחת סעיפים עלומים, מתברר שיש בכל זאת איזה הבדל חשוב, איזה דבר שצריך להסתיר. כי מפעל ההתנחלות מונע על-ידי השקפת עולם הפוכה לזו של הציונות המדינית. יש איזה הבדל קטן, קטנטן, הבדלצ'יק, בין השטחים לישראל. זה ההבדל הזעיר בין דמוקרטיה לאפרטהייד.

 

הציונות היתה מראשיתה מאבק בשם הזכות של כל העמים להגדרה עצמית. זוכרים את מגילת העצמאות? "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", כתוב שם. "ככל עם ועם". העיקרון הזה, עיקרון ההגדרה העצמית, שבשמו נלחמה ישראל על עצמאות, הוא בדיוק העיקרון שממנו המתנחלים מבקשים להתנער. המתנחלים מבקשים לגרור את כולנו למצב של אפרטהייד יהודי עם מה שהולך ומסתמן במהירות כרוב ערבי. לכן היה צריך לשקר, להסוות, להטעות, לקבוע עובדות בשטח. מפני שזו שלילה של הציונות. שום ממשלה בישראל לא ניסתה לספח את השטחים, מפני שעם השטחים לא תוכל להיות לעם היהודי מדינה דמוקרטית. זו תהיה מדינה כובשת, מדינה שוללת את עקרון ההגדרה העצמית, שבשמו היא קמה.

 

המתנחלים ביקשו לכפות עלינו סיפוח, לכפות עלינו מדינה לא דמוקרטית בשם משהו אחר לגמרי מן הציונות: בשם המשיחיות הטריטוריאלית של מרכז הרב. זה כל הסיפור, והוא הסיפור הכי חשוב בפוליטיקה הישראלית זה כמעט ארבעים שנה. הגיע הזמן לספר אותו בפרוטרוט. בוקר טוב, ישראל.