מובילים למדינה דו-לאומית

 

יאיר שלג, הארץ,  31.8.03

 

 

מעניין היה לשמוע את תגובת מנהיגי המתנחלים, בשעה שקראו את הראיון של ארי שביט (מוסף "הארץ", 8.8) עם חיים הנגבי ומירון בנבנשתי, התומכים בהקמתה של מדינה דו-לאומית בין הים לירדן, במקום התפישה הקלאסית של השמאל התומכת בהפרדה לשתי מדינות. מן הסתם אמרו לעצמם ש"שוב השמאלנים מוכיחים עד כמה הרחיקו לכת בבגידתם בציונות".

 

מעניין עוד יותר היה לדעת כמה מהם הבינו שעליהם, למעשה, מוטלת האחריות העיקרית לשינוי הזה, משום שהם אלה שהובילו במשך שני דורות את התהליך שגורם כיום לרבים, בארץ ובעולם, להגיע למסקנה שההפרדה כמעט אינה אפשרית עוד. לכאורה, זהו הניצחון הגדול של השקפת העולם של המתנחלים; למעשה, זהו "ניצחון פירוס", משום שבמציאות שבה חיים בשטחים כשלושה מיליון פלשתינאים, וכאשר איש בעולם אינו מוכן לקנות את הנוסחה ש"ירדן היא פלשתין", לתפישה המתנגדת להפרדה יש משמעות ברורה אחת: מדינה דו-לאומית.

 

כל הסקרים שנעשו בשנים האחרונות מוכיחים שדעת הקהל הישראלית מעוניינת בהפרדה, ואף מוכנה עקרונית לשלם את המחיר שהוא פינוי היישובים. תמיכת ראש הממשלה ב"וויתורים כואבים" מעידה שעמדה כזאת מקיפה כיום לא רק את האגף הפוליטי ממפלגת העבודה ושמאלה, אלא גם חלקים מהליכוד. אבל מה שעומד בין התמיכה העקרונית במהלך לבין מימושו הוא לא רק הטרור הפלשתיני, אלא בעיקר קיומם של היישובים והמאבק הפוליטי המוצלח שמנהלים אנשיהם. כאשר הם נאבקים על כל מכולה בכל מאחז נטוש הם עושים זאת לא מפני שהם מאמינים שכל מכולה חיונית ליישוב ארץ-ישראל, אלא כדי לשמור על "מאזן האימה" מול המערכת הפוליטית והציבורית, לאמר: אם זו הנחישות שאנו משקיעים בכל מכולה, ברור שפינוי עשרות יישובים הוא מהלך בלתי אפשרי. לשם כך הם אפילו מוכנים לשלם במודע את מחיר חוסר הפופולריות של מאבק המאחזים.

 

ואכן, בטווח הנראה לעין קשה לראות ממשלה ישראלית מבצעת מהלך של נסיגה שיש בו פינוי יישובים משמעותי; כדרכם של פוליטיקאים בכל העולם, גם אלה שלנו יעדיפו להגיע לתסריט הקשה (מדינה דו-לאומית) אבל הרחוק יותר, מאשר להתעמת בטווח הקרוב עם המתנחלים, מה גם שעימות דורש הכרעה אקטיווית בעוד שתסריט המדינה הדו-לאומית יופיע "ממילא", לפי מהלך העניינים הנוכחי. הפוליטיקאים הרי תמיד יוכלו להצדיק את היסוסם בחשש מפני מתן "פרס לטרור", או בשלל חששות ביטחוניים, כלכליים, מצב משק המים, וכדומה. כל החששות האלה אכן ריאליים וראויים להתחשבות, אבל כולם ביחד אינם שקולים לאפשרות שבעוד שנים מעטות תועמד ישראל בפני הכרעה "דרום-אפריקאית" אכזרית: הפלשתינאים, בתמיכת הקהילה הבינלאומית כולה (כולל ארה"ב), יתבעו בפשטות אזרחות וזכות בחירה. סירוב ישראלי ייענה בחרם בינלאומי.

 

לפיכך, בצד התביעה מהמערכת הפוליטית לגלות מנהיגות ולקבל את ההכרעה הנדרשת - היפרדות, אפילו חד-צדדית, לפחות מכל שטחי יש"ע המאוכלסים בצפיפות בתושבים פלשתינאים - אי אפשר לפטור מאחריות גם את המתנחלים. מכיוון שרובם המכריע הגיע להתיישבות מנימוקים ציוניים ולא מתוך השקפה דו-לאומית, הרי שאם הם עקביים בהשקפתם זו וכנים בתחושת המנהיגות הלאומית שהם מבקשים לעצמם, עליהם לשחרר את המערכת הפוליטית, והחברה הישראלית כולה, מהלפיתה המובילה את כולנו במהירות לתסריט הדו-לאומי.

 

קשה לשכנע אנשים להוביל במו-ידיהם מהלך של ויתור על הבתים והיישובים שהקימו. אבל בחייהם של אנשים פרטיים רבים יש מצבים שבהם הם מסכימים לניתוחים מכאיבים, כולל כריתת אברים, למען הצלת חייהם. את רמת האחריות שמגלה אדם פרטי לחייו אפשר לבקש ממי שמתיימרים למעמד של מנהיגות, לגלות גם לחייה של האומה כולה.

 

לכל הפחות אפשר לתבוע מהם שיובילו מהלך של הפרדה מדינית מהפלשתינאים, גם ללא פינוי יישובים. שיבהירו שהם מוכנים לחיות במדינה פלשתינית, כאזרחים ישראלים, במקביל לאפשרות שתינתן לערבים אזרחי ישראל לבחור באזרחות פלשתינית. זהו מהלך שבגלל ההקבלה ההוגנת שבו אפשר יהיה לבסס עליו מערכת הסברתית גם בזירה הבינלאומית. זו נראית כרגע כאפשרות היחידה שיכולה לשלב בין המשך קיום היישובים ומניעת הקמתה של מדינה דו-לאומית, וזה גם המינימום המצופה ממי שהשקפת עולמם ו"מאזן האימה" הפוליטי שיצרו הם שמציבים את ישראל לפני הסכנה של אובדן אופייה היהודי.