מי יוותר על זכות השיבה?

 

איתן ברונשטיין, רות גביזון , וואינט, 14.5.10

 

האם האנושיות של הישראלים כעם כובש תוכל להשתקם רק כשיוכלו פלסטינים לשוב למקומות מהם גורשו, או שיש בכך משום דרישה לוותר על מימוש זכותם של היהודים להגדרה עצמית, שכלל לא קשורה לאנושיות ומוסר?

 

הזדמנות לשקם את האנושיות שלנו / איתן ברונשטיין

 

אִחְ'וָּאני וַּאַחַ'וָּאתי הפליטים הפלסטינים, היום 15 במאי, יום הנכבה, ויש לי בקשה אחת אליכם. כבן עם של כובשים, ככובש, אל אלה ששילמו את מחיר הכיבוש הזה.

 

לא, זו לא בקשה למחילה על הכיבוש, ההרס והגירוש שהתרחשו בנכבה ב-1948. אינני יכול באמת לצפות למחילה על הזוועות הללו, לא במובן העמוק של מחילה, המובן הדתי משהו. ומכיוון שמחילה לא יכולה להתקיים באמת, גם פיוס בין הישראלים לפלסטינים אפשרי רק כהסדר פוליטי ותרבותי שיאפשר לנו להפסיק את ההרג ואת הפחד ההדדיים (והדדיות אין פירושה סימטריה, כי זו לחלוטין איננה קיימת בין הצדדים). המחילה הדתית ההיא שייכת אפוא למימד אחר, לא מציאותי, מימד אוטופי באופן רדיקלי. זו אולי מעין אידאה אפלטונית או עיקרון מכוון שמנחה אותנו לכיוון הנכון שאליו עלינו לשאוף גם אם לעולם לא נוכל להגיע.

 

לכן הבקשה שלי צנועה יותר, אני מקווה שתוכלו להיענות לה כי בלעדיה לא אוכל להמשיך לקוות ולהאמין שאפשר לחיות בארץ הזאת. וב"לחיות" אני מתכוון לחיים של ממש, במובן המלא של המילה – לדבר את שפתה, להכיר את ההיסטוריה שלה, לא רק לכבוש אותה, להפכה למיתית, לפחד בה ולרצות לחיות במקום אחר, שאינו הארץ הזאת, כשהזדמנות טובה נקרית להסתלק ממנה לחו"ל (שזה רק בכיוון מערב) בכל הזדמנות...

 

בקשתי היא אפוא שלא תוותרו על זכות השיבה שלכם. ייתכן שזה נשמע מוזר כי מי אני שאבקש מכם לתבוע את זכותכם, הזכות הבסיסית של מי שנעקרו מארצם ומבתיהם. ובכל זאת, אני מתעקש. אנא מכם, אתם וצאצאיכם, אל תוותרו על הזכות הזאת לעולם. לא (רק) למענכם אלא למעני.

 

האם אתם מבינים? אם תוותרו על הזכות הזאת אאבד כל סיכוי לחיים הגונים בארץ הזאת ואהיה נידון לחיים שפלים של כובש נצחי, חמוש מכף רגל ועד עומק נשמתי ומפוחד תמיד, כמו כל הקולוניאליסטים. מבחינתי אחד הדברים המסוכנים שעלולים לקרות לנו, הישראלים, הוא שאתם, הפליטים הפלסטינים, תוותרו על זכותכם לשוב. אם היום הזה יגיע, היום בו תוותרו על זכות השיבה, שונאי היהודים הגדולים יוכלו לחגוג את נצחונם האולטימטיבי. כאשר היהודים הישראלים יתקבעו לנצח ככובשים וכגורמי עוול, יוכיחו שונאיהם כי צדקו כשהאשימו אותם באנושיות פגומה באורח קשה.

 

האנושיות שלנו כרוכה בזכות השיבה שלכם. ביום שבו גירשנו אתכם מארצכם אתם כמו נשאתם חלק ממנה עמכם. רק כאשר תוכלו לשוב תוכל גם האנושיות שלנו להשתקם. קשה לנו להמשיך כך, פגומי אנושיות. אין זה אומר שסרה מאיתנו כל אנושיות, אבל, מי כמוכם יודעים, נותרנו בעיקר עם הגסות, ההתנשאות, הצבאיות והפחד. כן, יש לנו גם כמה דברים יפים אבל על אנושיות של ממש עַם של כובשים לא יכול אפילו לחלום. בעצם לחלום אולי אפשר. לחלום על חיים משותפים אתכם כאן בארץ. זה חלום יפה ומרגש.

 

בחלומי אני רואה חיים משותפים עם חברותיי וחבריי, פליטים פלסטינים, ההולכים ומתרבים מאז התחלתי ללמוד וללמד על הנכבה. מאז, הרבה מקומות בארץ הם עבורי כבר לא (רק) שטחי אימונים של הצבא, יערות קק"ל, גנים לאומיים, יישובים יהודיים קדומים, אתרי עתיקות, מבצרים צלבניים, ערים משוחררות, כפרים ציוריים, שממה....

 

מיסכה, קולה, בירעם, ספורי, ע'בסיה, עין ע'זאל, יאפא, חיפא, טבריא, אג'זם, דיר יאסין, ספסף, איג'ליל, קקון, ענאבה, אלג'ון, מנסי, אלע'ביאת ועוד - אלו הם יישובים שישראל החריבה בהם חיים שלמים. עבורי למקומות האלה יש פנים ממשיות, שפגשתי, ויש פליטים רבים המבקשים את זכותם לשוב אליהם.

 

וכשתשובו יתמלאו היישובים המרוקנים הללו באנשים, הם ישקקו חיים ויחדלו להוות רק עדות למוות ולזיכרון עגום כפי שהם מהווים כבר 62 שנה. ההתמלאות הזו תמלא גם את החלל הזה באנושיות שלי. הזכות שלכם לשוב היא ההזדמנות שלי ושל כל הישראלים להתחיל לשקם את האנושיות שלנו.

 

איתן ברונשטיין, עמותת זוכרות .

הטקסט נכתב במסגרת פרויקט של ארגון בדיל  בו ישראלים כותבים לפליטים הפלסטינים ביום הנכבה

 

 

הזדהות מסוכנת עם הנרטיב הפלסטיני / רות גביזון

 

איתן ברונשטיין ועמותת "זוכרות" משמיעים אחד הקולות המאתגרים ביותר בציבוריות הישראלית. תחינתו אל הפלסטינים שלא יוותרו על "זכות" השיבה – ואף על מימושה בישראל – בשם האנושיות והמוסריות של המפעל הציוני, היא הזדמנות מצויינת להצביע על המשמעות מרחיקת הלכת של הנרטיב שהם מנסים להנחיל בישראל.

 

ברונשטיין מציג את עצמו כישראלי כובש, ואת הפלסטינים כקורבנות הכיבוש. לא זה שהתחיל ב-1967 אלא זה שמכוחו קמה מדינת ישראל בשנת 1948. מבחינתו, היהודים הציונים הם קולוניאליסטים, שביתם נבנה על חורבנו של הבית הפלסטיני. לטעמו, הדרך היחידה לתקן את העוול המוסרי הענק הזה ולאפשר כאן קיום מוסרי של יהודים, היא לסייע בשיקום החיים הפלסטיניים המקוריים בכל חלקי ארץ ישראל. מבחינתו, רק השיבה בפועל של הפליטים הפלסטינים ליישובים ה"מרוקנים" שהשאירו אחריהם – בחיפה, ביפו ובמקומות אחרים – עשוייה לאפשר מימוש החלום המוסרי והאנושי היחיד – חיים יחד, איתם ולצידם.

 

ברונשטיין מזדהה בכך לחלוטין עם הנרטיב הפלסטיני – זה שבמרכזו הנכבה של הרס החברה הפלסטינית. בכך הוא, כמו הנרטיב הפלסטיני עצמו, מתעלמים לחלוטין מן התנאים והטעמים של המפעל הציוני, מן הקשר ההיסטורי והתרבותי העמוק של יהודים לארץ ישראל, כמו גם מההיסטוריה של היחסים בין שני העמים ועמדתה ארוכת השנים של הקהילה הבינלאומית בנושא.

 

אני גאה שבמדינת ישראל יש לעמותת "זוכרות" חירות מלאה לפעול ולהנחיל את עמדותיה. עם זאת אני סבורה שעמדות אלה הן שגויות ומטעות, וכי הנחלתן מסכנת, ולא מקרבת את עתיד הקיום המשותף באזור בין יהודים ופלסטינים. בינתיים, זהו קול המייצג מיעוט שולי בין היהודים. הפנייה לחזון מוסרי-אנושי הוא בעל עוצמה יתרה עבור יהודים. לכן חשוב לי להכריז כי בעיניי הוא חזון לא מוסרי וגם לא חכם.

 

החזון "המוסרי-אנושי היחיד" הזה, חותר תחת ההצדקה להמשך קיומה של מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל ותחת תנאי היסוד הבסיסי ביותר לקיומה – קיומו של רוב יהודי במדינת ישראל. (הוא הרי אינו מפרש מה עמדתו לגבי הקמתה של מדינה פלסטינית.) חיפה ויפו אינן ערים ריקות. שיבה המונית של פליטים פלסטינים תשנה את מהות המדינה ואת אופייה. החזון שלו יחייב עקירה משמעותית של יהודים, והפיכתה של ישראל מהמקום היחיד בעולם בו יהודים נהנים מעצמאות מדינית לעוד מדינה ערבית מזרח תיכונית.

 

יהיה בה מיעוט יהודי משמעותי בתחילת הדרך, אולם כלל לא ברור מה יהיה גורלו. ברונשטיין נראה אדיש בצורה מוזרה לשאלות יסוד אלה ולמשמעות האנושית-מוסרית שלהם. נראה כי הוא פחות מודאג לגבי גורלם של יהודים בארץ ישראל משהיו נציגי הרוב הגדול של אומות העולם בשנת 1947.

 

גם אני סבורה שההיסטוריה חשובה. יהודים שבאו לארץ ישראל על מנת להקים בה מחדש את ביתם הלאומי אינם קולוניאליסטים. הם לא באו ממדינת אם שבה היו רוב על מנת לכבוש ולנצל ארצות "ילידיות". הם באו על מנת לממש את זכותם של עמים להגדרה עצמית במקום היחיד שבו היתה להם עצמאות מדינית, מקום שאליו היו קשורים בקשר תרבותי ודתי עמוק, מקום שתמיד חיו בו יהודים, ומקום המוכר גם בתרבויות של הנצרות ושל האיסלאם כארצם של היהודים.

 

עד הקמת המדינה הם גם לא ביססו את נוכחותם בארץ על כיבוש או כוח הצבא. ברונשטיין גם "שוכח" שהטיעון הערבי נגד הקמתה של מדינה יהודית בשנת 1947 נדחה על ידי הקהילה הבינלאומית כי לכל היה ברור שחיים משותפים במדינה אחת לא יכללו הגנה פיזית ותרבותית לציבור היהודי בארץ ישראל, ובוודאי לא יאפשרו המשך הגירתם של יהודים למדינה.

 

הנכבה היא תוצאתה של העובדה כי הערבים דחו את החלטת החלוקה ואת ההזדמנות שנוצרה בעקבותיה כי שני העמים יזכו לעצמאות מדינית, כל אחד במדינתו, תוך שיתוף פעולה כלכלי בין שתי המדינות.

 

גם לי חשוב מאוד כי המדינה שאני חלק ממנה תהיה מחויבת לערכי מוסר ואנושיות. אינני מקבלת כי רק אם יהודים יוותרו על מימוש זכותם להגדרה עצמית הם יוכלו להיות אנושיים ומוסריים. אכן, המחיר ששילמו הפלסטינים על תקומתה של ישראל הוא גדול. במידה רבה הוא התוצאה של החלטות שגויות של מנהיגותם הם. למעשה, ברונשטיין מזמין אותם לחזור על הטעויות האלה, ולא לתת משקל לכמיהה ולצורך של יהודים במדינה אחת שבה יוכלו להיות רוב ולשלוט בגורלם.

 

חשוב שפלסטינים ויהודים יבינו כי לרוב הגדול של היהודים בארץ ובעולם, זוהי כמיהה עמוקה וקיומית ממש. חשוב שמי שקורא את ברונשטיין יזכור את ההקשר הרחב יותר בסיפור העבר, ואת המשמעויות החמורות שהוא מסתיר בשרטוט העתיד הנשקף ליהודים במדינה שיש בה רוב פלסטיני, שגם הוא כמו ברונשטיין, רואה ביהודים כובשים קולוניאליסטים וקלגסים. 

 

רות גביזון היא הנשיאה המייסדת של מרכז מציל"ה, העומד לפרסם בקרוב נייר עמדה בסוגיית שיבת פליטים פלסטינים לישראל מאת יפה זילברשץ ונמרה כהן.