מבצע סבתא

 

דן מרגלית, מעריב, 6.5.05

 

מדינת ישראל, או-טו-טו בת 57 עדיין לא יכולה לפרוש לגמלאות. עליה לצאת למשימה לאומית ישנה-חדשה: הבאת יהודים נוספים לגבולותיה.

 

שישה ימים לפני החגיגה שתיערך במלאות לה 57 שנה, ישראל נראית כסבתא במצב טוב. בין עיניה צצו שני קמטים, כלשון השיר, יותר משניים. יש גם בעיות בריאות וסיבה לדאגה, אבל בהתחשב בתולדות חייה היא עונה על הציפיות.

 

אזרחיה איבדו מכושרם להתפעם. אין בפיהם "פעמי משיח" אפילו במונח החילוני של ברל כצנלסון. גם לא "ייבנה המקדש" שהביאה נעמי שמר מקבוצת כנרת של תנועת העבודה. אבל יש במאזנה הישגים רבים.

 

ממעטים לדבר בהם משום שהפכו חלק מההרגל ומשום שהכשלים והמחדלים מסתירים אותם. הטרור כה מאיים וכואב, שאין רואים מה רב ההישג בהדברתו הצבאית-מקצועית אשר היא תנאי מתממש בדרך להסדר המדיני. העוני והאבטלה כה מציקים לחלקים ניכרים בחברה הישראלית, שיש קושי להבחין באור הבוקע מהאופק הכלכלי. השחיתות כה נפוצה שאין מי שיתבסם בכל פעם שבה היא נוחלת תבוסה.

 

רק שישראל אינה יכולה להיות מרוצה מעצמה ולפרוש לגמלאות. בנוסף להכרח המתמיד להתמודד עם בעיותיה הקשות היא חסרה משימה לאומית חדשה. לכאורה טירוף, סתירה. הרי היא כל כך עסוקה ויגעה ומוטרדת ומיוזעת בקשיים הפוקדים אותה חדשות לבקרים, ומדוע שתעמיס על עצמה מטלות נוספות? כי היא מתנוונת בימים שבהם אינה תוקעת בשופר.

 

באחד מרגעיה היפים הגדירה את עצמה כיהודית-דמוקרטית. מאז היא עסוקה, כדין, במהות הדמוקרטית של המינוח. הן בזירה הפוליטית-מפלגתית והן במכוני המחקר והאוניברסיטאות. כ-18 אחוז מאזרחיה הם ערבים ואחרים, ודרושה מידתיות ראויה של התנהלות בין זכותו של העם היהודי למדינה משלו בהתאם לעקרון ההגדרה העצמית לבין חובת השוויון לכל אזרחיה. אך בעוד האקדמיה עסוקה ללא הרף בסוגיית הדמוקרטיה - אין כמעט מי שמקדם את המרכיב היהודי בהגדרת המדינה.

 

לא נחוץ עיסוק בשאלה "מי הוא יהודי" ואין דחף ל"מלחמת תרבות". למעט סיעת שינוי ואגפים מזעריים ובינוניים בשמאל ובמחנה החרדי אין יהודים הרוצים להכריע במחלוקת החילוניתדתית. זה מוקש שנוטרל ברבע האחרון של המאה ה-19 עת הלכו הרב שמואל מוהליבר ויהודה ליב פינסקר כברת דרך ארוכה ב"חובבי ציון", והסכמם מתקיים עד עתה להוציא התפרצויות מקומיות זמניות. תמיד יימצא שוטה או נוכל שיעכב סלילת כביש בגלל חשיפת קברים מפוקפקים.

 

נחוצה הכרעה בתחום המעשי של הגדרת ישראל כיהודית. רק מקטע ממנו נושק לעניינים דתיים ורוחניים. חלק מההכרעה מוכר היטב. רוב החילונים מעוניינים לסגת מרוב השטחים כדי להבטיח את הרוב היהודי המוצק במדינה. אחת הסיבות היא הרצון לשמר את הצד הדמוקרטי בהגדרת ישראל.

 

גם גדר ההפרדה היא כזאת. מי שנאבקו למתיחתה הונעו על ידי שתי סיבות: האחת, כפי שמזכיר ראש השב"כ אבי דיכטר לממשלה, שבכל מקום שבו היא קיימת - ללא מלוא המכשור - היא מעולם לא נחצתה, ונחסכו חיי מאות אזרחים; והאחרת, שבימי שלום היא נועדה למנוע זליגה בלתי מבוקרת של פלשתינים ממדינתם לישראל. שכן ישראל היא מדינה שהערבים אוהבים להשמיץ, ועוד יותר להיות אזרחיה.

 

 

הנסיגה והגדר הם נושאים מטופלים, מי יותר ומי פחות, ובלוחות זמנים משתנים. מה שכמעט יצא מכלל פעולה, או מעולם לא עלה על סדר היום הלאומי, הם עניינים קשים ולא מרתקים, שגרתיים אבל גורליים, והגיעה העת להניחם על השולחן לדיון ולהכרעה:

 

* הקיצוץ של בנימין נתניהו בקצבאות הילדים פגע ביהודים ובערבים כאחד. המשק אינו צריך לממן את ריבוי הלידות. אך לעם היהודי בתפוצות, שטרם החזיר לעצמו את ששת המיליונים 60 שנה אחרי סגירת אושוויץ, יש ייעוד לגדול. להשגתו ראוי למצוא תחליף לקצבאות המקוצצות. אפילו להגדילן לממדים שיעניקו רווחה מסוימת במקום עוני מתמיד. נחוצים אומץ לב ציבורי והתגייסות מוחלטת של יהודי התפוצות והתעלמות רעי הלב שיחבלו ויתנכלו וילעגו - ולצאת לדרך במהלך מתוכנן היטב, כלל עולמי וממושך. הגדלת העם היהודי היא מטרה אסטרטגית (על מנת למנוע כל ספק, לערביי ישראל עומדת זכות מקבילה למגביות).

 

* בכוח הסוכנות היהודית להקים מרכזי גיור בחו"ל. לימוד וגיור, והגירה לישראל. הניסיון ההיסטורי מלמד כי עלייה נושאת בחובה גם שפע כלכלי. אבל אפילו לא כן - צעד זה לא נועד לטווח קצר של שנים. יגיירו עכשיו, יעלו אחר כך.

 

* נחוץ מאבק חריף ברבנים, שבניגוד לדעת רוב הציבור הדתי-לאומי השותק ככבשים, מגלים אטימות וצרות אופק ומידה של רשעות ורשלנות הן כלפי המבקשים לעודד גיור, והן כלפי אלה שכבר השתכנעו, אבל אינם מצליחים לעבור את המשוכות המיותרות. אין מתאימים כמתנחלים להוביל את המאבק ברבנים.

 

חרף כל הקשיים ממלאת ישראל את ייעודה הבראשיתי מאז הקונגרס בבאזל ומשמשת כמקלט בטוח לעם היהודי. יש ויכוח אם היא צריכה שטחים נוספים. אין (כמעט) ויכוח שהיא צריכה יהודים נוספים. המחדל זועק. אני מציע אותו כיעד הלאומי הבא של ישראל החל משנתה ה-58.

 

דפוס הפספוס

 

האלוף במילואים עוזי דיין הוא איש ציבור שניחן ברצון הטוב ביותר בארץ. הוא יוזם הידברות מתמדת חילונית-דתית, מתונה-מתנחלת, כדי לצמצם את השסע הצפוי באומה עם מימוש ההתנתקות מגוש קטיף. השבוע עשה כן במעלה החמישה. כך נקלעתי לקבוצה שהנחתה תמר ברק בהשתתפות רות גביזון, חנן פורת ופנחס ולרשטיין.

 

התרשמתי כי העומס המעשי והנפשי הרובץ על המתנחלים ומכביד עליהם צמצם את אופקם הפוליטי והמעשי. הם מחמיצים. כועסים על הציבור ואינם רואים כמה כועסים עליהם; זועקים, ואינם שומעים את הזעקה שממול; מאיימים בשסע ואינם נותנים דעתם לכך שהוא עלול להתרחב גם מצדו של המחנה היריב.

 

מאז תום ועידת קמפ-דיוויד החמיצו המתנחלים את גדר ההפרדה הגדולה; את המהלך החד-צדדי, שיכול היה להעניק הגנה עם תיל וחיישנים לגושי ההתיישבות הגדולים ולאריאל, ואולי גם למעלהאדומים. אז הם חשבו כי הגדר של אהוד ברק מציעה להם מעט מדי. היום הם היו מקבלים אותה בשתי ידיים, אבל היא נגוזה. חזיון שווא, פטהמורגנה מדינית.

 

עכשיו הם משלמים את כל המחירים. לא רק שאין גדר לאורך עשרות קילומטרים אלא שאם תוקם היא תעבור ממערב להתנחלויות, בינן לבין ישראל של הקו הירוק. פספוס אמיתי.

 

דפוס הפספוס חוזר גם בהתנהלותם הפוליטית. עכשיו הם יכולים להתמיד בהתנגדות הלגיטימית לנסיגה מגוש קטיף, אבל לקבל במקביל גם התחייבות ממשלתית לעריכת בחירות כלליות בהקדם. כדי שהממשלה לא תבצע בהרכבה הנוכחי שלב נוסף של התנתקות. אך הצעה זו לא תמתין להם לנצח. יחזור סיפור ההחמצה של גדר ההפרדה.

 

המתנחלים מגלים רמה גבוהה של תחכום. הם נערכים לסכל את ההתנתקות, אך מנהלים משא ומתן על גובה הפיצויים למקרה שיפונו. מתעלמים מהסתירה לכאורה. לא מובן מדוע אינם מחקים או משכפלים דפוס התנהגות דומה גם בסוגיה זו. יד אחת אוחזת במאבק נגד ההתנתקות, ויד אחרת משיגה למתנחלים התחייבות ממשלתית ללכת לקלפי לפני שאריאל שרון טס לוושינגטון לשיחות נסיגה נוספות.