מלכוד המדינה היהודית

 

רות גביזון, וואיינט, 10.10.10

 

מאז הקמתה השכילה המדינה לשמור על הסדרים משפטיים ופוליטיים השומרים על זהותה היהודית - וכך ראוי ומוצדק. הדרישה לעגן זאת בהצהרה, דווקא מצד אלו הרואים בה סממן לאפליה והדרה, היא מתריסה ולא נחוצה. ישנן גם דרכים אחרות

 

ההצעה לחייב מי שמבקש אזרחות ישראלית להצהיר כי יהיה נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולא רק למדינת ישראל "סתם", צפויה לעבור ברוב גדול בממשלה. מעבר למסך התגובות הנזעמות, הדיון בהצעה מספק לנו הזדמנות ייחודית לתקן אחת הטעויות הנפוצות בדיונים כאלה - חוסר היכולת להבחין בין הכרזות וסמלים לבין הסדרים משפטיים ופוליטיים חיוניים.

 

אני נמנית עם רוב הציבור היהודי בישראל, הסבור כי ישראל היא אכן המדינה בה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, וכי מאפיין זה שלה הוא חיוני, נכון ומוצדק. ישראל אינה מדינה נייטרלית אלא מדינת לאום (תוך הקפדה מיוחדת על זכויות המיעוט). על המדינה והחברה, יהודים וערבים כאחד, להתמודד עם השלכות הדבר. כך מתבקש הן מעקרונות של מוסר פוליטי והן מעקרונות של תבונה פוליטית.

 

אני גם סבורה שאין מתח בלתי ניתן לגישור בין יהודיותה של המדינה לבין מחויבות של ממש לדמוקרטיה ולזכויות האדם, כולל זכויות אישיות וקולקטיביות מסוימות של המיעוט הערבי בישראל.

 

תפיסות אלה היו מאז ומעולם תפיסות הרוב הגדול של הציבור היהודי - אך מייסדי המדינה השכילו לא "להרים" אותן לרמה ההצהרתית והסמלית, מעבר לנדרש. היתה הבנה שבשתיקה כי זו מהות המדינה, ואיש לא נדרש להכריז על נאמנותו לה ככזו.

 

אזרחי ישראל מלידה ממילא אינם נדרשים לשבועת אמונים למדינה. מתאזרחים (פרט לזכאי עלייה על פי חוק השבות) נדרשים להישבע נאמנות למדינה גם כך, כמו גם ממלאי תפקידים כגון שופטים או חברי כנסת או ממשלה. גם הצהרות אלה לא היו פשוטות לחלק מנבחרי הציבור שלנו - בהם גם יהודים - אבל העמימות הבונה לא חייבה הכרעות בסוגיות שלא היה כורח להחליט בהן.

 

לנהל את הוויכוח, לא לסגור אותו

ההכרזות החוקיות על אופיה של המדינה, ששיאן בהצעה הנוכחית, החלו מופיעות כתגובה על תופעות ספציפיות - כגון השתתפותן בבחירות של רשימות ששללו את הלגיטימיות של האופי היהודי של המדינה (או את הדמוקרטיות שלה), והגיעו לשיא כחלק מהפשרה שאיפשרה את חקיקת חוקי היסוד בשנת 1992, שם דרשו חברי הכנסת הדתיים - וקיבלו - אפיון של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 

בין היהודים עצמם יש ויכוחים על משמעויות המושג "יהודית" בביטוי זה - הלאומיות היהודית, או הדת היהודית. בעיני חלק ניכר ממנהיגי הציבור הערבי, זה לא משנה: כל הכרזה על יהודיות המדינה - לאום, דת, או כל שילוב ביניהם - היא בלתי קבילה. מחלוקות אלו הן אחד הגורמים ששיבשו את הניסיונות להשלים את כינונה של חוקה בישראל.

 

כאן יש להנהיג הבחנה קריטית: הוויכוח העיוני והפוליטי על זהות המדינה והצדקתה מתנהל בעוז כבר שנים ארוכות, וימשיך להתנהל. לא נגיע להסכמה לגבי משמעות הביטוי "יהודית" ולגבי ההצדקה של היות ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. אולם חשוב לנהל את הוויכוח, ולא לנסות "לסגור" אותו אחת ולתמיד באמצעות הכרעה משפטית. זה גם לא יועיל, וגם לא חכם.

 

יחד עם זאת, חיוני לפעול ולקבל החלטות שישמרו את התנאים לכך שיתקיים בישראל לאורך זמן שילוב מוצלח בין מימוש תפקידה כמדינת לאום לעם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו ההיסטורית להגדרה עצמית, לבין היותה דמוקרטיה המכבדת את זכויות האדם של כל תושביה, לרבות זכויות קיבוציות של המיעוט הערבי.

 

תנאים אלה כוללים, בין היתר, מדיניות הגירה שתשמור - במסגרת זכויות האדם - על הרוב היהודי, ולא תאפשר את כניסתם למדינה של אנשים שאינם מזדהים עם אופיה. זאת בהבדל ממי שנולד במדינה, וזכה לאזרחותה מלידה - ולגביו אין דרישה כזו (אגב, יש מדינות הדורשות גם מאזרחים מלידה שבועת נאמנות - אולם כיום זה לא מקובל).

 

ההבחנה הזו היא בסיסית ביותר ומוכרת בכל המדינות ובמשפט הבינלאומי. מדינה אינה חייבת להעניק אזרחותה לאיש. ודאי שהיא אינה חייבת להעניק אזרחותה למי שמתנגד למרכיבים מרכזיים ב"אני מאמין" הפוליטי שלה. אין חובה על המדינה "להתנדב" לקבל לתחומה כתושבים או כאזרחים מי שאינם מקבלים את מטרותיה היסודיות ביותר, או מי שמטילים עליה נטלים כלכליים, חברתיים או פוליטיים.

 

מותר למדינה להתנות הענקת אזרחותה בתנאים. כך בכל המדינות - וכך בישראל.

 

"נתון חוקתי" של המדינה

בתחילת הדרך סברו כי תוצאה זו תושג בצורה טובה ביותר על ידי דרישה - המקובלת בכל המדינות - לפיה מי שמבקש את אזרחותה של המדינה, יישבע לה אמונים. חלק מהצהרות האמונים האלה הן ארוכות ומפורטות, וכוללות התחייבויות מרחיקות לכת לגבי מהות הזיקה הנדרשת בין המתאזרח לבין ביתו המדיני החדש. בפועל, בישראל עד היום, היתה ההכרעה נתונה במידה רבה לשיקול הדעת הרחב שניתן לשר הפנים בנושא התאזרחות.

 

אלא שכיום שיקול הדעת הזה מוגבל מאוד בדרישות מנהליות ושיפוטיות, ולצורך הפעלתו נדרשת שקיפות בשיקולים להענקת אזרחות. נדרש גם שוויון בין מבקשים שונים, ובעיקר לגבי יכולתם של אזרחי ישראל להעניק מעמד למי שהם קשורים עמם קשרי משפחה קרובים - וכך נכון.

 

אלא שמציאות זו מחייבת את ישראל - כמו מדינות רבות אחרות בעולם המפותח - להתאים את מדיניות ההגירה שלהן למציאות החדשה.

 

על רקע זה, ההצעה שאת התפקיד תמלא הכרזת נאמנות המפרשת את אופיה של המדינה - לא רק כיהודית, אלא כיהודית ודמוקרטית כאחד - איננה פסולה בעיקרון. אחרי הכל, זהות זו היא "נתון חוקתי" של המדינה. הימנעות משימוש בביטוי זה בהקשרים רלוונטיים עלולה ליצור את הרושם שהמדינה עצמה אינה מחשיבה במיוחד את האפיון הזה.

 

העמימות בביטוי זה יכולה ללכת לכל הכיוונים. ניתן אף להשמיע טענה הפוכה, כי הדמוקרטיות של המדינה נתפסת כחזות הכול, ולכן הביטוי המשולב אינו מגן די הצורך על אינטרסים לאומיים מוצדקים. ואכן, חלק מהטיעונים נגד ההצעה ללא ספק מכוונים לטענה כי מדינה יהודית לעולם לא יכולה להיות דמוקרטית - טענה שמוסדות המדינה אינם מקבלים ואינם צריכים לקבל. בל נשכח: הדרישה החדשה עשויה לאפשר את דחייתו גם של מי שאינו מוכן להכריז על נאמנות למדינה דמוקרטית!

 

לא צריך לקומם

מצד שני, במידת האפשר - נכון לנסח את הצהרת הנאמנות כך שמטרתה תושג מבלי שהיא תעורר תחושות קשות של הפליה או הדרה. גם לא נכון להכביד על אימוצה של מדיניות בנושא חיוני, טעון ורגיש כגון הגירה לישראל באמצעות יצירת הזדמנות להתנגחות פוליטית.

 

דרך אחת כזאת הוצעה כבר בנייר עמדה בנושא הגירה שנכתב בידי שלמה אבינרי, ליאב אורגד ואמנון רובינשטיין בעריכתי, במסגרת מחקר של מרכז מציל"ה, הקובע כי מתאזרח יצהיר שהוא מקבל את הלגיטימיות של מדינת ישראל. ניתן לחשוב על דרכים אחרות. למשל, ראוי שהצהרת הנאמנות של מתאזרחים תוחל על כל מי שזוכה לאזרחות ישראלית - כולל זכאי העלייה על פי חוק השבות. הכללה רחבה זו עשויה לצמצם את החשש שמדובר כאן בצעד שנועד להכביד על לא יהודים, ובעיקר על ערבים. היא נראית לי נכונה גם לעצמה.

 

דרך אחרת יכולה להיות ניסוח שיכלול נכונות של המתאזרח לפעול למען המדינה ולשרת בשירות אזרחי במסגרתה. אפשר לכלול נכונות להשתלב במרקם החברתי והפוליטי של המדינה.

 

אין ספק, הצהרת הנאמנות של מתאזרח במדינה אמורה לכלול לא רק נכונות ליהנות מיתרונותיה, אלא גם נכונות לקבל על עצמו מחויבויות יסוד של אזרחות זו. על כך אסור לוותר.

 

אבל מנגד, לא צריך לקומם. חבל שהערבים רואים את הצורך להכיר בישראל כמדינה יהודית כסימן הכרחי של הפליה או הדרה - אבל זה המצב, וצריך להודות: הצהרות של חלק ממנהיגינו מוכיחות שתחושה זו אינה נטולת בסיס.

 

צריך לפעול לשנות מצב זה, אבל כל עוד כך הם חשים - רצוי להתרכז בעיקר, ולא בהצהרות עליו. הבה נתמקד בהשגת המטרות, ולא בוויכוח פוליטי עקר.

 

פרופ' רות גביזון, משפטנית, הנשיאה המייסדת של מציל"ה - מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית