אבטליון

29/06/2003

 

מלחמות קדושות

 

 

עמי איילון הישראלי וסרי נוסייבה הפלסטיני מעלים לחלל האוויר את פרוייקט המפקד הלאומי. רוחות של שלום שוב נושבות. שפת הגוף של שני האישים האלה, המצולמים על פני עמוד שלם בעיתון, משדרת אמינות, פשטות, וכנות: הם פונים אלינו, האזרחים, וקוראים לנו לחתום על עצומה למען הסכם צודק והוגן לשני העמים. בעיצומם של ימי מפת הדרכים קוראים אותנו לדגל: "אזרחים, עורו והשמיעו קולכם, השפיעו על מנהיגיכם!" המודעות הענקיות בעיתונות היומית עושות טוב על הלב.

 

אני אחתום! גם על אוסלו חתמתי, ועל קמפ דיוויד ועל מפת הדרכים. אינני יכולה להתחייב שכל מכריי יחתמו. במהלך האינתיפאדה האחרונה הצטברה אצלם איזו מנה לא מבוטלת של חשדנות וציניות. לא בטוח שארוץ לשכנע אותם. האם שני החברים, סרי נוסייבה ועמי איילון בכלל לקחו בחשבון את האפשרות שהמהלך לא יצלח? האם יש להם הצעות מה לעשות אם ייכשל? האם הם חשבו על ההשפעה ההרסנית, שתהיה לכישלון שכזה על רוחם של שני העמים? הבינו אותי אם לא אהיה לגמרי אופטימית והאמינו לי שלמרות הסקרים, יש עוד רבים כמוני.

 

בשיחה עם סבר פלוצקר, שואל קלינטון בתימהון, איך זה יכול להיות שההסכם עם הפלסטינים לא צלח. אנשים שם הרי ניהלו ביניהם שיחות נפש, קראו זה לזה "אחי" ובכל זאת הכל התפוצץ והאלימות פרצה בכל עוזה. "כמה שנים עוד יוקז כאן דם של אנשים צעירים"? שואל קלינטון בכאב. קלינטון הלך הביתה, בודאי מתוסכל ועצוב - ואנחנו נשארים כאן, לא הולכים לשום מקום ובינתיים עוד לוחם שייטת נהרג, בבואו לעצור מבוקשים.

 

נראה לי שלשוב ולחפש את החברים שלנו בקרב הפלסטינים - זה לא הכיוון הנכון ויסלחו לי הפלסטינים. אם כבר משקיעים כל כך הרבה כסף בקמפיין – אני מציעה שזה יהיה ברעיון יצירתי יותר, שלא יתבסס שוב על סאת הסבל ושאיפת השלום של שני העמים. אולי כדאי לחשוב על רעיון שיהיה נכון ובר קיימא גם בימים הקשים ביותר של פיגועים ושנאה.

 

שורש הטעות הוא במחשבה שהפתרון נמצא בציר של מערכת היחסים בינינו ובין הפלסטינים. ציר זה הוא או קרן של שפע או מקור כל הרע. בקצה האחד שלו  -  כוח (זורע הרס) המביא הישגים , ובקצה האחר  שלום המניב שגשוג, פריחה ומזרח תיכון חדש.  ממנו כל השפע – בו כל הרע. על פני הציר המטורף הזה אנו מבססים את עתידנו. במצב שבו הכל מושתת על  השג או הפסד, ניצחון או כניעה, גם אם יש כוונות להידברות - כוח הוא עדיין האמצעי הבטוח: רק החזק ישרוד. רק החזק ינצח. לא כל כך מהר מוותרים על כוח, בטח לא אחרי שמסתכלים אחורה אל העבר הלא רחוק.

 

בשעה שלקחו על עצמם שליחי העם היהודי, את שליחות הקמת מדינה לעם היהודי, לא דובר על שלום ולא הוזכרה  המלחמה. דובר על בית לעם היהודי. מלחמה הייתה המחיר המר שנאלצנו לשלם על החזון שלא התקבל כאן בברכה. נלחמנו היטב, כי ידענו שאיננו יכולים להרשות לעצמנו אפילו הפסד אחד, בעמדנו מול אויבים קשי עורף המסרבים להכיר בזכויותינו ואף בעצם קיומנו. מלחמה צודקת, הנכפית עלינו כנגד רצוננו, הפכה עם הזמן להיות חזות הכל: היא האמצעי להשגת הישגים, היא המבחן לתעצומות הנפש ולחוסן הלאומי, והיא גם העילה לתביעתנו: "שלום עכשיו". כבר מזמן איננו בוחנים את מצבנו ביחס למטרה הראשונית: בית לעם היהודי, או ברוח מגילת העצמאות: מדינה יהודית דמוקרטית.

 

לא במקרה סטינו מן המטרה. מדינה קטנה מוקפת אויבים, פלא שבכלל שרדנו. אבל בחינת המציאות במדדים של כוח (או "אין כוח"), מטשטשת את המטרה הן אצל מי שעייף מהמלחמה והן אצל מי שהמלחמה משמשת עבורו מבחן של חוסן נפשי. אלה וגם אלה משנים את מטרותיהם בהתאם למה שמכתיב להם השטח.

 

מדינה יהודית דמוקרטית היא מטרה שאיננה משתנה בהשפעת הנסיבות. יש עליה קונצנזוס אצל רוב הציבור במדינת ישראל. הסקרים המצביעים על נכונות רוב הציבור לוותר על שטחים, ולהכיר בזכותם של הפלסטינים במדינה – מעידים על כך. גם עמי איילון מתבסס על סקרים אלה במפקד הלאומי שלו. אנחנו והפלסטינים, לא שונים בהרבה אלא מאלה. להם יש מלחמה קדושה ולנו יש מלחמה קדושה. הם חשדנים כלפי כל דרך מלבד דרך הכוח, גם אנחנו כך. הם רואים רק את עצמם, גם אנחנו כך. הם סובלים, שחוקים וחרדים מן העתיד - גם אנחנו כך. הם שיכורי כוח, גם אנחנו. הם צודקים – גם אנחנו. במקום לעסוק בניתוח רקמת היחסים בינינו לבין הפלסטינים עלינו לשוב ולהגדיר לעצמנו מה אנחנו רוצים כאן. עלינו להגדיר מטרה צודקת ובת קיימא שתתקיים גם במצבי משבר.

 

לו היו בידי סכומי הכסף שיש לעמי איילון ולסרי נוסייבה, הייתי יוצאת במפקד לאומי למען מדינה יהודית דמוקרטית. הייתי מחתימה את אזרחי מדינת ישראל על עצומה הקוראת להתכנסות לגבולות שיבטיחו קיומה של מדינה כזאת. הייתי עושה זאת עכשיו, בטרם הייאוש הגדול הנוסף, ובטרם נלך  שולל אחר מנהיג, שעדיין חולם על ארץ ישראל השלמה. כי בחסות הערפל מתקדם שרון, עקב בצד אגודל, בכיוון חזונו, המנציח את קיומנו כמדכאי עם אחר ומסכן את המשך קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית.

 

על עצומה כזאת לא צריכים שני העמים לחתום. הפלסטינים יכולים לנסח עצומה שלהם ובה יגדירו מה הם רוצים בשביל עצמם. במקרה הרע יהיה זה  הרצון הותיק להעיף אותנו אל הים. גם אז המטרה של מדינה יהודית דמוקרטית עדיין תיכון. מטרה כזאת תיכון - גם בזמנים בהם יש עם מי לדבר, וגם בזמנים המשבריים ביותר.

 

כל יום שעובר, מרחיק אותנו מהמטרה ומקרב אותנו אל הסכנה של אובדן זהותנו.  על האזרחים לתבוע את הבטחת קיומנו כמדינה יהודית דמוקרטית. אל לנו להתנות את מימוש המטרה במצב יחסינו עם הפלסטינים -  יש להשיגה גם במהלך חד צדדי. 

 

בנפשנו הדבר ובידינו הדבר!

 

 

רוני ענבר