מיהו יהודי

גרשום שולם, (דברים בגו, 591-597)

 

בבואי לדבר בנושא מיהו יהודי לא אדבר כמדינאי או כפוליטיקאי. לא משפטן אני ולא רב. אדבר כהיסטוריון. ואכן סבורני, שהבעיה שלפנינו אינה פילוסופית טהורה, אלא היא בעיה היסטורית, או לכשתרצו – היסטוריוסופית. אדבר כיהודי, המאמין שהיהדות היא חזיון רוחני, אורגניזם חי.

 

ברור, שבעיני רבים, ביניהם גם כמה מלומדים, היהדות היא מערכת סגורה של מושגים מוגדרים. לדעתי, השקפה זו שוב אינה תופסת. עם שובו של העם היהודי אל ההיסטוריה שלו ואל ארצו, היתה היהדות לגבי רובנו – לאורגניזם פתוח, חי ובלתי-מוגדר. זוהי תופעה משתנה, הפושטת צורה ולובשת צורה במהלך קורותיה. המפעל המחקרי של דורנו חשף ממדים חדשים של עומק  ושל תנועה חיה במה שקרוי בפינו יהדות  או יהודיות. הזיהוי המוחלט של היות-יהודי עם היות-יהודי-דתי-בעל-כיוון-מסוים, זיהוי זה שמגיני היהדות המסורתית מדברים עליו – היה חזיון היסטורי, פועל-יוצא של ההתפתחויות ההיסטוריות ומוּשׂאה של תמורה היסטורית. הוא נתגבש בדפוסים העיקריים לאחר חורבן הבית והתמיד בגלות עד תקופת האמנציפציה. לפני חורבן הבית השני לא היה קיים, וגוונים בני-גוונים רבים ושונים היו לחזיון הקרוי יהדות.

 

רבים, וביחוד סנגורי הזיהוי הנ"ל, מתעלמים כיום מן העובדה, שהציות לנורמות של ההלכה ניתן היה להיכפות ואף נכפה בפועל על העדה מכוחו של החרם: נשק רב-עצמה שהעמיד בפני הבריות את הברירה לקיים נורמות מסוימות או לפרוש מן העדה. משניטל הכוח הרבני של החרם, בשלהי המאה השמונה-עשרה, שוב התפשט השוני והגיווּן. וכיום רשאים אנו להקשות: אותו כוח-נידוי – כלום לא היה לו, בצד ההיבט החיובי של כפיות קונפורמיוֹת, גם פָן שלילי? כלום לא היו לו השפעות הרסניות? כלום אין הוא אחד החזיונות העגומים ביותר בהיסטוריה שלנו?

 

לעת האמנציפציה החל תהליך חדש, בשֶׁל השפעתם של כוחות פנימיים וחיצוניים. כלפי חוץ, לשם השגת שיווּי-זכויות, ניסו יהודים וגויים להפריד את היהדות כדת מאַפיָהּ האֶתני; בכך עוּרערה ההשקפה האֵתנית-דתית האחדותית של היהדות, שיהודים – אפילו במערב – דבקו בה לפני 1820. ואילו כלפי פנים נעשה מאמץ על-ידי חוגים בתוך היהדות ליתן ביטוי לגיטימי להטרודוכּסיות שנות.

 

הדוברים הרשמיים של היהדות, הן אדוקים הן רפורמיים, הטעימו אך ורק את ההגדרות הדתיות. הללו – שהעמידו על תפיסה אחדותית של אומה ודת – נדחקו לשולַים והיו כצנינים בעיני האורתודוכסיה ובעיני היהודים הליברלים המתבוללים גם יחד. המאבק נגד הסמכות הרבנית הקיימת, תהא מגמתה אשר תהא, מצד אלה שביקשו להשיב על כַּנם את זהותנו הלאומית ואת כבודנו כעם – מאבק זה התנהל על-ידי כוחות, שלגביהם לא היתה קיימת כל בעיית הזהות היהודית כהגדרתה האדוקה. הללו שחתרו להתנערותו ולתחייתו של העם היהודי ושהיו נושאיה העקריים של בשורת הציונות, לא מצאו עניין בהגדרותיהם של הרבנים.

 

במאה השנים האחרונות, אחרי השגת מלוא האמנציפציה בעולם המערבי, סביב שנת 1860, נפתח מהלך היסטורי חדש, אשר חולל שינוי מעמיק בהגדרתנו העצמית. עד לאותו זמן היה תוקף להגדרות ההִלכתיות של הזהות היהודית. הסיבה לכך היא פשוטה מאוד. בימים משכבר, נישׂואי-תערובת היו תופעה נדירה. אלה שחשבו להתחתן בגויים, או בעצם – להמיר את דתם, היו אנשים שגמרו אומר לצאת מכלל-ישראל. לא היה איכפת להם, מה יאמרו הבריות. ואמנם כל-אימת שאירעו מקרים שוליים כאלה, איש לא שאל שאלות. בעית יחסם אל יהודים אחרים כמעט שלא עלתה על הפרק – או על הדעת.

 

הבעיה צפה-עלתה סביב 1870, כאשר אנשים כאלה ניסו לקיים את קשריהם עם הקהילה היהודית. השאלה היתה, אם ההגדרות המפורשות בכתבי-הקודש אכן מחייבות את רוב היהודים בכל הנוגע לקביעת השתייכותו של אדם לקיבוץ יהודי. לדעתי הגדרות אלה שוב אינן מחייבות אלא את האדוקים האמיתיים, ואִתם אין לנו שום ריב; הרי להם דיעה מוצקה על מהות-היהדות וחוקיה – מהות וחוקים שהם בלתי-ניתנים לשינוי, על-זמניים וכלולים בקטגוריות שונות מאלו המקובלות על היסטוריונים. אכן, הבעיה היא בעייתם של אנשים שאינם גורסים את השקפות האדוקים ושמהווים אולי את רוב מניָנו של העם היהודי בימינו: מה חושבים היהודים הללו על תודעתם היהודית ועל הגדרתה?

 

מבין אלה, שתרמו תרומה גדולה ביותר לבנייתה של ישראל, רק מיעוט-מצער דבק בהגדרות הישנות של זהות יהודית. רוב היהודים, שעלו לכאן מתוך דחף ציוני, כל ענין ההלכה לא היה חשוב להם. הם ציפו, שהציבור יתנהל על-ידי חוקים הנחקקים במדינה חָפשית למען עם חָפשי, רבּוֹני, החורץ את גורלו על-פי החלטותיו, עם שהוא נתון במסגרות תודעתו ההיסטורית.

 

לפנים, אדם שחלק על הסמכות הרבנית היה נוטש את היהדות – היה מפקיע עצמו מכלל ישראל. לא היתה לו ברירה! או שהיה נכנע לדרכי המסורת הדתית, או שהיה פורש. לימים, בתקופת האמנציפציה, יכול היה יהודי כזה לבור לו דרך-יציאה אחרת – על-ידי התבוללות. אולם קמעה-קמעה פשטה התופעה של אנשים, הנישאים בנישואי-חוץ ועם זאת נשארים בתוך העדה.

 

ההגדרה המסורתית של הדין היהודי גרסה מימי-קדם, שהחברה היהודית מושתתת על יסוד פטריאכלי; אך למרבה הפרדוכּס נקטה המסורת קנה-מידה מטריארכלי בקביעת זהותו של יהודי. הגדה הלכתית זו, שכוחה היה יפה במשך זמן רב, איבדה את תקפה וקיפחה את משמעותה הפסיכולוגית בעיני ובעיני יהודים רבים מאוד החיים במדינת-ישראל.

 

אשר לנישואי-תערובת, אנו נוטים לראות את בנם של אב יהודי ואם לא-יהודיה כיהודי – אפילו יותר משאנו נוטים לראות כיהודי את הצאצא של זיווג בין אשה יהודיה וגבר לא-יהודי. בכלל, הייתי אומר שכבר כשל כוחה של ההגדרה הרבנית לגבי רובם המכריע של יהודי אירופה ואמריקה. בארבעים השנים האחרונות כל-אימת שבנו של יהודי ביקש להזדהות כיהודי, אם בדתו ואם בלאומיותו, הוא הוכר כיהודי בהסכמת-הכלל – ואיש לא שאל שאלות טורדניות. כאשר בת-אחי, שנשא אשה גויה, הלכה אחרי השואה לקהילה היהודית בברלין והכריזה: "רצוני להיות חברה בקהילה" – לא השיבו את פניה ריקם. היא היתה בתו של יהודי נודע, ופרנסי הקהילה התעלמו מסבכי ההלכה.

 

אין זאת רק שאלה של הצטרפות לבית-כנסת או לקהילה; זו שאלה של תגובה ציבורית כללית, ואיני מוצא כל סימן לכך, שבציבור עצמו נוטים להעדיף, ומה גם לכפות, את הגדרת-היהודיות הישנה, הרבנית.

 

חלה תמורה פסיכולוגית גדולה, והיא שמאפיינת את המצב בו אנו שרויים כיום. לפנים תשעים וחמישה אחוזים (או יותר) מן היהודים שנישאו בנישואי-חוץ או שהיו צאצאים של נישואי-תערובת – לא היו מעונינים כלל בקיום זהותם היהודית. בארבעים השנים האחרונות נהפכה הקערה על-פיה. חתחתי ההסטוריה והגורל הטרגי, שפקד את עמנו, גרמו לכך, שרבים מאותם "בני-תערובת" יכריעו ויתבעו להימנות עם קהל עדת בני-ישראל. כאשר אדם כזה בא ואומר: "רצוני להיחשב כיהודי" – הכל שמחו לקבל אותו, ואיש לא אמר: "כלך לך, לא משלנו אתה". לדעתי, מן הדין, שנביא בחשבון את העובדות ההיסטוריות והפסיכולוגיות האלו, שנקבעו מחוץ לסייגיהם של הרבנים.

 

תהליך האמנציפציה, ובזמן מאוחר יותר – הצורך בשיקום חיים לאומיים משלנו והמאבק על כינונם, הביאו לשינוי עמדה: לא-עוד תלות בקטגוריות של ההלכה. יש קונצנזוס רחב למדי, המכיר כיהודים סוגי אנשים שאינם נחשבים ליהודים על-פי ההלכה בודאי אמורים הדברים בבני-אדם, שעלו לישראל כדי לחיות כאן כיהודים.

 

אכן בימינו נתגלע שסע ברור בתודעה היהודית, ובדין שנודה בקיומו. הרי שזה שסע בין ההשקפה הדתית על דבר היהדות ובין ההשקפה החילונית. הציונות הסבירה-פנים לשתי ההשקפות והיתה נכונה לקבל את שתיהן לשורותיה. כל אדם היה בן-חורין להכריע, אם הוא בוחר בהזדהות חילונית עם העם היהודי או בהזדהות דתית – או אף בשתיהן כאחת. היה מאבק על דעות, מאבק על דרכי הארגון, אך איש לא טען. כי אין לך חלק ונחלה בעם-ישראל עד שלא קיבלת עליך את עול חמרי ההלכה.

 

זהו צד אחד של התמונה. הצד האחר ענינו  בכך, שקצת יהודים הוסיפו לדבוק באי-אילו השקפות  דתיות, ואף עשו זאת בלהט רב; זו  ללא ספק זכות לגיטימית. בשים לב לתולדות-היהודים במאה ה-19 ובמאה ה-20, אין אנו יכולים לדבר על  היהדות כעל  תופעה חד-צדדית.

 

שתי הגדרות החילונית והדתית, קיימות זו בצד זו. יכולות הן להתפתח – ובדין שיתפתחו. אני אומר זאת כהיסטוריון, ואני אומר זאת כיהודי המזהה את המכלול-היהדות כתופעה היסטורית, כתופעה שעשויה להתפתח ולהגיע לרמה דתית חדשה, להשראה חדשה, למשהו שעדיין נבצר מאיתנו להגדירו. קראנו ליהודים לבוא וליטול חלק במפעל-יצירה בארץ הזאת, מפעל שאינו  מוגדר בספרי חוק ומשפט אך הוא מותנה על-ידי הנסיון ההיסטורי החי. ונסיון הסטורי זה – הוא שצריך להכריע.

 

לפנים  בני-אדם, שזהותם על-פי ההלכה היתה מפוקפקת, ראו את היהדות כמעמסה ולא כזכות, קל היה – ולפעמים קל גם בימינו – לפרוק את המעמסה הזאת. מכל מקום רבים עכשיו האנשים הרוצים להיות שותפים ליִעוּד והמבקשים להימנות עם עם-ישראל. זהן  חזיון, שכולנו  מועדים לו – וחלילה לנו לזלזל בו.

 

כמה וכמה הגדרות של מיהו יהודי עשויות להתקבל על הדעת אחת מהן היא ההגדרה האורתודוכסית: עדה חרדית יכולה להסתפק בה, לראות בה חזות-הכל.

 

ויש הגדרה הגורסת, שיהודי הוא אדם הנחשב יהודי בעיני אחרים: אין אנו סבורים, שהגדרה אופנתית זו יפה לנו: לא די לנו באנשים, הנכפים עלינו, אך ורק משום  שאחרים רואים אותם כיהודים. אף אין אנו סבורים, שזהו טיפוס- היהודי הרצוי ביותר. כללו של דבר: נראה לי, שאין אנו צריכים להשליך יהבנו על יהודים כאלה.

 

שוב ישנה הגדרה האומרת, כי יהודי הוא מי שרואה את עצמו כיהודי, כיוצא בזה: ויהודי הוא אדם, שאחד מהוריו יהודי ושמזדהה כיהודי מתוך שהוא נוטל  עליו את החובה והזכות של היות יהודי. זו ההגדרה, שהייתי נוטה לקבלה, ונדמה לי, שהיא גם ההגדרה המקובלת ביותר על רוב היהודים ממוצא ארופי ואמריקאי.

 

יש דוגמאות מפורסמות, הגאות כאילו להמחיש את הפרדוכס של הגדרות מסורתיות. מר בלום, גיבור הספר המפורסם "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, נחשב כיהודי בעיני המחבר, בעיני עצמו, בעיני בני- סביבתו ובעיני הקוראים – אך לא בעיני ההלכה.

 

יש דוגמאות נוספות של צאצאי נישואים מעורבים. זכור לי המקרה של פיסיקאי מהולל. בערוב ימיו נקפו מצפונו, והוא שב וגילה את מוצאו היהודי.  מלומד זה היה בן לאב יהודי ולאם נוכריה. דומה היה למנין יהודים בהתנהגותו כשל תרפ"ט יהודים. בעל מוחין היה, "עוקר הרים" כאחד התלמודיים המובהקים. אך הוא לא היה יהודי "על-פי דין", ודבר זה הביכו מאוד. נוהג היה לשאול את רעייתו ואותי: "ובכן, מה אני? אפשר היה להשיב לו: "הרי אתה לא-כלום. גילית שאינך גרמני ואינך אוסטרי, אתה רואה את עצמך כיהודי אך אינך יהודי דתי במשמע של ההלכה, משום שאמך נכריה ואף הוטבלת לנצרות". מקרים כאלה בדורותינו מספרם לגיון. האם נתעלם מהם? האם  נרחיק אותם?

 

איני סבור, שהמוצא היהודי הוא האלמנט המכריע היחיד. ואשר לגיור, הוא יהיה תמיד חזיון שולי – ובדין שיהיה כך. אם יש בני-אדם, הרוצים להזדהות עמנו על-ידי אקט טקסי, לא נעקב בעדם. ואם אין הדבר לטעמם, ניחא – על יזדהו עמנו. תמיד סלדנו מיהודים, שהמירו את דתם לשם קריֶרה. אמרנו שזו צביעות. ההגינות מחייבת לומר כך גם במקרה הפוך: חלילה לנו להכריח בני-אדם לעשות מעשה הנחשב בעיניהם כצביעות.

 

סבורני שמפריזים מאוד, כשמדברים על סכנת פילוג המאיימת- כאילו על העם היהודי. ואדרבה: אפשר שהפילוג יבוא בעטים של אלה הפורטים על נימה זו. בהונגריה של המאה ה-י"ט שני סוגי-יהדות זכו בהכרה רשמית: הרפורמה והאורתודוכסיה. אני מציע לכל אחד ללמוד את הפשרה העגומה של הפילוג ההונגרי, שנתגלע מחמת סירובם של האורתודוכסים להכיר ברפורמים כיהודים.

 

לדעתי, שגיאה מצערת וחמורה שגתה ממשלת-ישראל, שהביאה לכנסת את ההצעה לשינוי המעמד של מיהו יהודי. זהו צעד מצער משום שנעשה כאן נסיון לכפות תנאים וסייגים שדעת-הקהל אינה נוחה בהם. זהו צעד שעלולות להיות לו תוצאות עגומות לגבי הציבור כולו. הייתי אומר שבן-גוריון נושא בחלק גדול מן האחריות למצב בכך שהעניק בשעתו, מטעמים של נוחות פוליטית, מרחב-סמכות גדול לרבנים. לא ממשלת גולדה מאיר אשמה בחטא הקדמון, אלא ממשלת בן-גוריון, שהיתה מיטיבה לעשות אילו נמנעה מלהביא לפני הכנסת את הצעת-החוק, אשר כפתה דין רבני על יהודים שלא חפצו בו. כתוצאה מכך נוצר מצב בלתי-נסבל: איסור נישואים אזרחיים במדינה דמוקרטית כמו ישראל ושלילת נישואים בין יהודים, הנערכים אצל רבנים שאינם אורתודוכסים. כאן נגרם עוול למצפונם של רבים.

איני סבור ששיקולים של מדיניות, או מוטב לומר – של נוחות פוליטית, יכולים להכריע בענינים כה חשובים. איני סבור שלמדינת ישראל, או לכל גוף יהודי אחר בעולם, יש ריב עם היהודים האורתודוכסים, הנוהגים כובד-ראש ויראת-קודש במסורת הדורות והדבקים בה בלב-ונפש-ומאוד. אדרבה, הרשות בידם לעשות כן, ואיש לא יכהה בהם ולא ינסה לכפות עליהם דבר הנוגד את רצונם. אך איני מבין מדוע חייב רובו של עמנו להיות משועבד לחוק, אשר אין לו שורש ויסוד בתפיסתנו ההיסטורית ובכל הכרתנו היהודית.

 

לבסוף, ארשה לעצמי להשיא עצה זו: יהי לבנו פתוח אל הכוחות החדשים, הדורשים רשות-ביטוי בהיסטוריה שלנו; בתור יהודים נהייה-נא ערים לאופי החולף, הארעי, של כל התמורות המתחוללות כיום בחיים היהודיים; ותהי-נא אזננו כרויה אל הקול החדש הבוקע ועולה ומבקש להישמע: הלוא הוא אותו קול, שמי שמאמין באלוהים – כפי שאני מאמין – ימצא בו המשך ורצף לקול אשר נשמע בסיני.

 

הציונות, לפי הגדרתי, היא שיבת היהודים לתוך ההיסטוריה שלהם. עד הגשמת הציונות, המבועים העמוקים של ישותנו עולים על  גדותיהם ומשחררים בנו כוחות חדשים. ראיית ההיסטוריה שלנו כתחום, שבו נעוצים שרשינו, כרוכה בהכרה, שהיהודים, לאחר הפורענויות של תקופתנו, זכאים להגדיר את עצמם לפי צרכיהם ודחפיהם; וכן שהזהות היהודית אינה דבר קבוע וסטטי, אלא מהות דינאמית ואפילו דיאלקטית, משום שהאספקטים הרוחניים שלה, לא פחות מנתוניה החברתיים.