מי יהיה ראש הממשלה

 

יחיעם פריאור, הארץ, 9.6.04

 

על הבוחרים לדרוש מן המנהיג הבא התחייבות להפרדה מהפלשתינאים

 

 

במאמר חריף נגד אהוד ברק ("הארץ", 1.6), קוראים הפרופסורים דניאל בר-טל ודן יעקובסון, לחסום את דרכו של אהוד ברק חזרה להנהגת מפלגת העבודה ולהנהגת המדינה. הסיבות העיקריות לביקורתם היא אחריותו להטבעה בדעת הציבור כי אין לישראל פרטנר פלשתינאי לשלום, האכזבה מכישלונו להביא את השלום הנכסף ושגיאות באופן התנהלותו כראש הממשלה. מבלי להתווכח עם מסקנותיהם, מאמרם מספק הזדמנות לבדוק את מצאי המנהיגים האפשריים אשר מתוכו ייבחר כנראה המנהיג הבא של מדינת ישראל. לפני הכל כדאי לזכור כי הפוליטיקה אינה משחק אבסטרקטי על לוח השחמט. מנהיגים נבחרים מבין מועמדים בשר ודם ולא על פי מפרט אופטימלי הקיים, אולי, בספרי מדע המדינה. בהתאם, תמיד הבחירה היא ב"רע במיעוטו" ורק לעתים נדירות, בדרך כלל בדיעבד, הרע במיעוטו מתלכד עם האידיאל הנשגב.

 

משרדו של ראש ממשלת ישראל אינו מקום ראוי לטירונות פוליטית. כל ה"טירונים" הפוליטיים אשר כיהנו כראשי ממשלה - יצחק רבין, בכהונתו הראשונה, בנימין נתניהו וברק - לא הצליחו, ולעומת זאת רבין בכהונתו השנייה תיקן הרבה טעויות ושיפר את ביצועיו, וכמוהו גם נתניהו בתפקידו הנוכחי כשר האוצר.

 

"מושיע" המגיח לפתע מחוץ למערכת הפוליטית, ראוי לו שיתקבל בחשדנות ובסקפטיות, ועלינו להשלים עם העובדה כי ראש הממשלה צריך להיות אחד השחקנים הוותיקים הקיימים במערכת הפוליטית, קרוב לוודאי מאחת משתי המפלגות הגדולות. למרות רצונם של אנשי "שלום עכשיו", ולמרות תקוותיהם של אנשי גוש אמונים, קלושים הסיכויים שיוסי ביילין או אביגדור ליברמן יעמדו בקרוב בראשות ממשלת ישראל.

 

בקשת הדעות הרחבה נראה כי הרוב סבור שאין כיום פרטנר פלשתינאי שמסוגל להתחייב להסכם ולקיימו, וכי בהעדר הסכם, על מדינת ישראל להיפרד מן השטחים הפלשתיניים בצורה יזומה ובלתי מותנית כדי להציל את אופיה היהודי-הדמוקרטי. בהמשך יש סיכוי להתפתחות הנהגה אחראית בצד הפלשתיני, הנהגה שתאפשר הסדר בין שתי המדינות. המנהיגים שמייצגים עמדה מרכזית זו הם רבים: מן הליכוד - אריאל שרון ואהוד אולמרט, משינוי - טומי לפיד, ומהעבודה חיים רמון ואהוד ברק (אשר היו בין הראשונים לתמוך במהלכים חד צדדיים).

 

לפני שבוחרים מנהיגות, על הבוחר לשאול מה היכולת של המנהיג הפוטנציאלי לבצע את מדיניותו. באשר ליכולת ביצוע, ההשוואה עם לבנון בלתי נמנעת (למרות ההבדלים). עשרים שנה שהה צה"ל בלבנון, עשרות חיילים נהרגו מדי שנה עד אשר לפני ארבע שנים נסוג צה"ל ומאז המצב שונה לחלוטין. יוסי ביילין תמך, תנועת "ארבע אמהות" הפגינה, אך המבצע היה אהוד ברק. טרם בחירתו התחייב ברק כי תוך 12 חודשים ייצא צה"ל מלבנון - אמר ועשה. אין לפסול אותו גם אם התנהלותו בתחומים אחרים היתה בעייתית.

 

מדינת ישראל זקוקה היום למנהיג אשר יבצע את מהלך ההיפרדות מן הפלשתינאים. התוכנית ידועה - השלמת בניית הגדר, העתקת כל הישובים הנמצאים מעברה השני, והתכנסות למדינה יהודית-דמוקרטית. תוכנית זו ניתנת לביצוע תוך פחות משנתיים, ועל כן יש לדרוש מן המנהיג הבא כי יכריז על התחייבותו הבלתי חוזרת להיפרד מן הפלשתינאים, ויציב לוח זמנים לביצועה. על המנהיגים האפשריים - שרון, אולמרט, לפיד, רמון וברק - להתחייב על לוח זמנים לסיום מהלך ההיפרדות, ועל הבוחרים לא להצביע בעד מנהיג או מפלגה אשר לא יצהירו על התחייבותם זו.

 

הכותב הוא פרופסור למדעים במכון ויצמן למדע