מי בעד חיסול ישראל?

 

יואל אסתרון, הארץ, 28.11.03

 

ההתקפה הארסית ביותר, והמסוכנת ביותר, על זכות קיומה של מדינת ישראל באה מניו יורק דווקא. טוני ג'אדט, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ניו יורק (NYU), פירסם מאמר מנומק-לכאורה בכתב העת הנחשב "ניו יורק רוויו אוף בוקס" (גיליון 23.10), שבו הוא מציע להקים מדינה דו-לאומית על חורבותיה של מדינת ישראל. בעיניו של ג'אדט, ישראל היא "אנכרוניזם" נוסח סוף המאה ה-19. בעולם החדש המופלא שלו אין עוד מקום למדינות לאום. אבל גרמניה, צרפת, איטליה, יפאן וכל היתר אינן טורדות את שלוותו. רק ישראל.

 

כשישים שנה אחרי הניסיון להשמיד את העם היהודי באירופה, ניסיון שבעקבותיו הואילו מדינות העולם להרשות לפליטי השואה להקים לעצמם בית לאומי, בא היסטוריון, שהתמחותו באירופה, ומציע ליהודים לאבד את עצמם לדעת. לשוב ולהיות מיעוט במדינה אחת בין הירדן לים התיכון; מיעוט במדינת הלאום הפלשתינית.

 

האם יכול רעיון להיות מגוחך ומסוכן גם יחד? ג'אדט מוכיח שהדבר אפשרי. המאמר שלו, המנסה להסתיר את שנאתו לישראל בקפלי הניתוח, איננו מבהיר, איך שני עמים שאינם מצליחים להידבר כבר כמה דורות, אלא בפצצות, יתמלאו לפתע באהבה ויכוננו יחסי שכנות אדיבים ונדיבים. שייח יאסין מת מצחוק.

 

ובכל זאת, הרעיון גם מסוכן; משום שהוא קונה לו חסידים בצומתי השפעה. המאמר מהדהד בקהילה האינטלקטואלית בארצות הברית כניסיון נועז לשבור את המוסכמות. אנשים שנואשו מן המבוי הסתום במזרח התיכון אומרים בתמימותם: רגע, אולי יש בו משהו. ואליהם חוברים כמובן אנטישמים עם קבלות, שונאי ישראל ושאר ירקות. אפילו עמוס אילון, האיש של "הרצל" ושל "הישראלים", שופע מחמאות במכתב למערכת ממקום שבתו בבוג'יאנו, איטליה. ג'אדט "פרץ דרך ביער הקלישאות", כלשונו.

 

כמובן, לא הכל מתפעלים מהתזה הכמו-מלומדת. ליאון ויזלטיר, אחד האינטלקטואלים הבולטים בארצות הברית, מציל את כבודם של האמריקאים שמבינים משהו בענייני המזרח התיכון ומוחץ בקלילות את טיעוניו של ג'אדט (ב"ניו ריפבליק", 27.10). אבל הרעיון, כדרכם של רעיונות, כבר חי חיים עצמאיים. יש בעד ויש נגד. הוויכוח בעיצומו; יש אנשים שחושבים שצריך לחסל את מדינת ישראל, ויש כאלה שמצדדים בהמשך קיומה. לא בסלונים התרבותיים מוכי האמנזיה של אירופה. באמריקה.

 

הרעיון של מדינה דו-לאומית איננו חדש, כמובן. הוא עלה וירד במתכונת כזאת או אחרת בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת אצל הוגי דעות מקצות הקשת, ובהם מרטין בובר וזאב ז'בוטינסקי (אף שהחוקרים חלוקים בשאלה למה התכוון); ושוב צץ לקראת סוף המאה העשרים - אדוארד סעיד חלם על זה בניו יורק, ועזמי בשארה עדיין חולם כאן. בעמודים אלה כתב עליו מירון בנבנשתי; אולי גם הוא נואש.

 

אין צורך בסקרים כדי לדעת, שישראלים ופלשתינאים כאחד, רובם ככולם, דוחים את רעיון המדינה הדו-לאומית. זה רעיון רע לתפארת ליהודים שייהפכו למיעוט בצל קורתו של החמאס. וגם הפלשתינאים, כידוע, רוצים מדינה משלהם, עכשיו, בהקדם, ולא בעוד שנים כשהדמוגרפיה המובטחת תנצח את האפאצ'י. אך האם מותר לנו להמר על העתיד, או שמוטב להמית את רעיון המדינה הדו-לאומית לפני שישגשג?

 

הרעיון משגשג לא בזכות הוגי דעות והיסטוריונים. האחראים לתפרחתו החדשה הם אנשים, שהרעיון דווקא מעורר בהם חלחלה. אריאל שרון ואביגדור ליברמן ואפי איתם ויוסף לפיד - הם המשקים במים חיים את רעיון המדינה הדו-לאומית; משום שאינם עושים דבר כדי לקדם את הפתרון היחיד שעשוי לסכל אותו: הפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

 

הימין הישראלי וממשלתו, ובראשם רבבות קנאים שהתנחלו בלב האוכלוסייה הפלשתינית בגדה וברצועה, הם האחראים לייאוש ולשנאה שהחיו את הדיון על זכות קיומה של מדינת ישראל. הטנקים של הכיבוש, הם שחימשו את האנטישמיות החדשה-הישנה.

 

לג'אדט ובני מינו קל להשיב, שאולי מוטב לעשות את הניסיון במדינה דו-לאומית במקומות אחרים, בין גרמניה לצרפת, למשל, קודם שמפילים אותו על ישראלים ופלשתינאים. אך מה נשיב לעצמנו כשיום אחד ישאל היסטוריון, מה עשינו כדי שלא נתעורר לתוך חלום ביעותים? אם לא נחזור למדינה שהיתה כאן עד 1967, נשוב להיות מה שהיינו לפני 1948.