מבין בדמוקרטיה

 

דני רשף, חוסן, כ' שבט תשס"ח, 27.1.08

 

לאחרונה הצטרף נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק למאבק הציבורי סביב מעמד בית המשפט העליון. אהרון ברק חוזר ומשנן את המנטרה שמעורבות פוליטית במינוי שופטים תפגע בעצמאות המשפט וסופה "פגיעה בדמוקרטיה". לא במקרה נימנע אהרון ברק מלגבות את טענתו במבואות או במקרים דומים בדמוקרטיות עליהם אנחנו רוצים להידמות – פשוט מפני שאין ולו דוגמא אחת לחיזוק טענתו.למעשה טוען אהרון ברק שישראל היא הדמוקרטיה התקינה היחידה בעולם וכי לפניו ולפני עידן "האקטיביזם השיפוטי" ישראל לא הייתה ממש מדינת חוק.

 

במשטר דמוקרטי מקור הסמכות הוא העם ואין מקור סמכות אחר. כל שלושת הרשויות - השופטת, המחוקקת והמבצעת שואבות את סמכותן מאותו העם. כן! גם הרשות השופטת. כדי שהתפיסות המרכזיות של מה שמכונה "העם" יהיו חלק מהמשפט הרשות השופטת מוגבלת על ידי חוקים שנחקקו בידי נציג העם, הרשות המחוקקת. ראשיה של הרשות השופטת, בכל הדמוקרטיות המערביות, מתמנים תוך מידה של פיקוח פוליטי. בארה"ב זו זכותה הבלעדית של הרשות המבצעת הנבחרת לבחור בשופטים עליונים, במדינות אחרות יש לרשויות המבצעת והמחוקקת לפחות זכות ווטו על מינוי שופטים עליונים. החשש שהם יטו משפט בטל בשישים מפני: א. הרשות המבצעת מתחלפת בקצב מהיר בהרבה מהרשות השופטת והשופט שמונה היום ישפוט מחר בכירים אחרים שלא היה להם יד ורגל בבחירתו. ב. מפני שהשופטים, לאחר שמונו, הם עצמאיים לדעותיהם. וועדת ווינוגרד, שאנשיה נבחרו מתוך חשבון פוליטי קר, היא דוגמא בולטת ובהחלט מייצגת.

 

התפקיד המרכזי בניהול מדינה הוא בידי הרשות המבצעת. יש הרבה מדינות בעולם שהרשות המחוקקת היא סמלית, שהרשות השופטת היא כלי של הרשות המבצעת והם עדיין מתפקדות כמדינות. חלקן, כדוגמת ירדן או מרוקו, אפילו בצורה סבירה למדי, אבל אין אף מדינה בעולם שמתנהלת ללא רשות מבצעת. לכן הדמוקרטיה חייבת באיזון נכון בין כל הרשויות ובתלות וכיבוד הדדי ביניהם.אהרון ברק, מרגע התמנותו לנשיא בית המשפט העליון, וביתר שאת בשנים האחרונות, עסק בהמעטת מעמדה של הרשות המבצעת ולאחרונה בשלילת הלגיטימיות שלה כגוף מושחת בבסיסו, שאין לו אלא שיקולי תועלת אישית ושמעורבותו בתהליך כל שהוא היא מושחתת ופגומה מיסודה. למעשה חבר אהרון ברק לתקשורת בכרסום דמותה, מעמדה ולבסוף גם הלגיטימציה של הרשות המבצעת. בעשותו כך כרסם אהרון ברק ביסודות הדמוקרטיה, בכושר הביצוע וביכולת התפקוד של הממשלה וערער את האיזון המתבקש בין הרשויות. מכאן גם תבע לעצמו לא רק לפקח על חוקיות פעולות הממשלה אלא גם על סמכותה ושיקול דעתה כחוק. אין מקבילה בעולם למידת המעורבות של בית המשפט העליון הישראלי בתחומים שהם בלעדית בידי הרשות המבצעת. הקיפאון הבירוקראטי של מוסדות המדינה והאדישות הגוברת ממערכת בחירות אחת לשנייה הוא חלק מתוצאות הלוואי של התהליך. כמו שהרשות השופטת דורשת וזכאית לכיבוד סמכותה ומעמדה כך היא חייבת בכיבוד סמכותן מעמדן של הרשויות האחרות – ולא היא. הפוליטיקה, שאין לה תקומה בלי נכונות של צעירים ומוכשרים להצטרף אליה, הפכה, לגוף דוחה, נגוע ומוכתם גם לעתיד, בין השאר בגלל הפסילה המוסרית המתמשכת של אהרון ברק.

 

הדמוקרטיה מושתת על סיעור מוחות וחילופי דעות. אהרון ברק, השופט שהוביל את סדר יום הבוטה ביותר מאז ומעולם במערכת המשפט הישראלית ואולי העולמית ושינה, בפועל, את חוק יסודות השפיטה, פסל משפטנית אחרת מלהיות "עליונה" בטענה, הצבועה מאין כמותה, ש"יש לה אג'נדה". למעשה אמר אהרון ברק שיש לה אג'נדה אחרת ושוויכוח ענייני על דעות וגישות מקומו לא בבית המשפט של ברק. בעידן ברק, כשהמערכת המשפטית מינתה, למעשה, את עצמה, יכול אהרון ברק לעשות בה כבשלו. אכן, בניגוד מוחלט לרוח הדמוקרטית, הצליח אהרון ברק לעצב מערכת משפטית דלה בחילוקי דעות וחסרת סערות משפטיות עקרוניות, לפחות ביחס למקובל בעבר.

 

הדמוקרטיה מושתת גם על שקיפות. בית המשפט העליון פסק כמה פעמים, לאחרונה בנושא ועדת וינוגרד, לחשוף עדויות ומסמכים שלדעת הוועדה יכולים להתפרסם בעתיד וכעת פוגעים בעבודתה. אלא שדיוני הוועדה למינוי שופטים, שעקרונות השקיפות, על פי חוק, חלים גם עליה היו, עד עידן פרידמן, חסויים ושמורים מכל משמר. איש לא ידע מה עמד מאחורי מינוי כזה או פסילה אחרת של שופט. הדמוקרטיה במהותה לא חלחלה לעליון.

 

אחד העקרונות בדמוקרטיה קובע שאין גוף, במערכת הדמוקרטית, שממנה את עצמו וקובע את יורשיו. בסוריה יכול האב למנות את בנו לנשיא וכך בירדן או בסעודיה. לא במדינות דמוקרטיות. הכנסת נבחרת על ידי העם, הממשלה על ידי הכנסת, המשרות הביצועיות הבחירות, צבא, משטרה, רשות המיסים וכו' נקבעות על ידי הממשלה. בישראל, ללא שום דוגמא מקבילה באיזו דמוקרטיה שהיא, הצליח אהרון ברק לעצב מערכת שמינתה את עצמה. הדה-לגיטמציה למערכות האחרות – המחוקקת והמבצעת, היוו כלי ראשי בפסילת סמכותן המוסרית לקבוע שופטים בישראל ולהשאיר את הקביעה, בפועל, בידי נשיא בית המשפט העליון עצמו. אין אח ורע בדמוקרטיה אמיתית כל שהיא שמוסד ציבורי ממנה את עצמו ואת יורשיו וודאי לא רשות משלושת רשויות השלטון – המבצעת, המחוקקת והשופטת.

 

לכן, כאשר אהרון ברק מדבר על "פגיעה בדמוקרטיה" יש להטיל ספק רב אם הוא מבין באמת ולעומק דמוקרטיה מה היא.