ממשלת צללים, בקרוב גם בישראל

 

מאת יאיר שלג, הארץ, 30.11.04

 

עוד תנועה חברתית עולה למגרש הפוליטי: "תנופה" בראשות ח"כ הרב מלכיאור ובהשתתפות דתיים וחילונים, יהודים וערבים. האם זהו הגלגול הבא של מימד?

 

הנישה החברתית במערכת הפוליטית מתחילה להיות צפופה: יומיים אחרי כנס היסוד של הפורום החברתי החדש "אדם" של עמיר פרץ, יתקיים הערב בבנייני האומה בירושלים כנס היסוד של תנועה חברתית חדשה: "תנופה", ביוזמתו ובראשותו של ח"כ הרב מיכאל מלכיאור (העבודה-מימד). בין הדמויות הבולטות בתנועה: פעילים חברתיים מוכרים כמו הח"כ לשעבר אילן גילאון (מרצ) ותמי מולד-חיו, לשעבר רכזת מטה המאבק המשותף של הארגונים החברתיים; ראש המחלקה הציבורית של המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה הרפורמית, הרב גלעד קריב; מנכ"ל בית הנשיא לשעבר, אריה שומר; המנהל לשעבר של גימנסיה "הרצליה", אריה ברנע, המכהן גם כמנכ"ל התנועה, וד"ר יונס אבו-רביע מבאר שבע, מנהל המרכז לבריאות המשפחה ביישוב הבדווי רהט.

מלכיאור. לא יצר הרחבה של המותג מימד, אלא תנועה

חדשה, שמן הסתם תסמל את קבורתה הסופית של מימד

תצלום: ליאור מזרחי / "באובאו"

 

דרך הפעולה של התנועה החדשה, אומר מלכיאור, תהיה באמצעות "ממשלת צללים" לתחומי החיים השונים, "אבל לא 'ממשלת צללים' פוליטית, אלא אזרחית. כלומר, לא מדובר (כמו במודל הבריטי, י"ש) בפוליטיקאים המייעדים את עצמם למשרד כלשהו, אלא בקבוצות של אנשי ציבור, מומחים לתחומם, שיכינו מסמכי ביקורת על פעילות משרדי הממשלה השונים והרשויות המקומיות: בראש ובראשונה בתחומי כלכלה וחברה, אבל בעתיד גם בתחום המדיני-הביטחוני".

 

האופי החוץ-פרלמנטרי גם מאפשר לאנשי "תנופה" לבדל את עצמם מתנועתו החדשה של פרץ. "אצלם זה חוג פנימי בתוך מפלגת העבודה", אומרת מולד-חיו, "אנחנו מדברים על גוף בעל מטרות השפעה פוליטיות, אבל חוץ-פרלמנטרי. ממילא, בניגוד לגוף של פרץ, אנחנו לא מחויבים לשיקול אלקטורלי של אדם או מפלגה".

 

כבר מרגע הקמתה, "תנופה" מציגה כמה חידושים מעניינים: זו כאמור תנועה חוץ-פרלמנטרית (לפחות בשלב זה; כפי שיובהר מיד, הדברים יכולים להשתנות במהירות) המונהגת על ידי פוליטיקאי פעיל וח"כ, ומה שהרבה יותר חשוב ומעניין - זו תנועה ממרכז השדה הפוליטי בישראל, לא מהשמאל, מונהגת על ידי רב חובש כיפה שחורה, שאחד מדגליה המרכזיים הוא שיתוף פעולה יהודי-ערבי.

 

הפן היהודי מוצנע

 

הרקע להקמת התנועה הוא כפול: מצד אחד, המצוקה החברתית הממשית, ומצד אחר, מצוקתם של מלכיאור ותנועתו מימד בשדה הפוליטי. מצד אחד, מלכיאור הוא פוליטיקאי חברתי אמיתי. כשנבחר לכהן כשר לענייני תפוצות (בממשלת ברק) הוא דאג להוסיף למשרדו גם את המנדט לעסוק "בענייני חברה". אגב כך הקים את מועצת יח"ד, מועצה לגיבוש הסכמות בין דתיים לחילונים, ואת "הפורום להסכמה אזרחית", פורום העוסק בדיאלוג יהודי-ערבי אבל גם בגיוס תרומות ממשיות למגזר הערבי. בכנסת הנוכחית העמיד את עצמו בראש הוועדה לזכויות הילד ובראש הלובי (יחד עם עמרי שרון) לאיכות הסביבה. המשבר החברתי הנוכחי הפיק מפיו ביטויים כמו "ביבי נתניהו גורם אפילו למרגרט תאצ'ר להיראות כמו עובדת סוציאלית".

 

מצד אחר, "מימד" שהוא עומד בראשה נמצאת במשבר מתמשך. עוד לפני הבחירות האחרונות התנהל בתוכה ויכוח נוקב על השותפות עם מפלגת העבודה (מימד אינה חלק מהעבודה אלא שותפה אתה לגוש פרלמנטרי), וחברים רבים ומרכזיים עזבו לאחר שהוחלט על המשך השותפות. אבל גם מלכיאור עצמו לא מרוצה מהשותפות: מקורביו אומרים שאינו זוכה כלל להתייחסות רצינית מראשי העבודה. גם המסר שהתנועה הבליטה מאז הקמתה ב-1988, המסר של הדתיים המתונים, איבד כנראה מזוהרו ומתשומת הלב שהוא מעורר: בתחום הדתי יש היום גורמים דתיים רבים המציעים אמנות ופשרות, ובתחום המדיני קולו של ח"כ בודד בתוך העמדות היוניות ממילא של מפלגת העבודה לא זוכה לתשומת לב רבה.

 

למלכיאור גם אין הכריזמה התקשורתית של מייסד "מימד", הרב יהודה עמיטל (שבשנים האחרונות, לאחר שמלאו לו כבר 80, ממעט להתבטא ציבורית), או של אברהם בורג, עד לאחרונה מתחרהו לנישת "הפוליטיקאי הדתי המתון". כמו שאומר אחד מחברי הנהגת "מימד": "אם בכנסת, שבה מתוך 29 ח"כים דתיים רק אחד (מלכיאור, י"ש) מצביע בעד תוכנית ההתנתקות, אנחנו לא מצליחים להתבלט, כנראה שיש היגיון להתמקד בתחומי פעילות אחרים ורחבים יותר".

 

זו, דומה, הסיבה שכל מוסדות מימד אישרו למלכיאור, ברוב גדול, לפעול להקמת התנועה החדשה (מתנגדיו ממילא אינם חברים עוד במפלגה), ואפילו הסכימו שמרכז סדר היום לא יהיה, כמו במימד, התחום הדתי או העמדות המדיניות המתונות, אלא התחום החברתי. הם חלמו זה כבר על הרחבתה של מימד אל מעבר לגבולות הציבור הדתי. אבל מלכיאור לא הכין להם הרחבה של המותג מימד, אלא תנועה חדשה, שמן הסתם תסמל את קבורתה הסופית של מימד.

 

בינתיים, לא רק שסדר היום של "תנופה" יהיה שונה, אלא גם שלפחות בשלב זה היא לא מדגישה, בניגוד לתקוות אנשי "מימד", את "הטרמינולוגיה היהודית" כבסיס למסר החברתי. ציטוטי מקורות נעדרים לא רק מהמודעות בעיתונים; אפילו המצע מסתפק במשפט וחצי של "טרמינולוגיה יהודית", כמעט כדי לצאת ידי חובה: "ייחודיות התנועה היא בזאת שהיא גוזרת מהיהדות ציווי מרכזי - הצבת הצדק החברתי בראש סדר העדיפויות הלאומי", ומשפט נוסף המזכיר שהיעד של "חברת צדק ומשפט, חסד ורחמים" מבוסס על דברי הנביא הושע.

 

מולד-חיו, פעילה חילונית מרכזית בתנועה, אמנם אומרת ש"דווקא כחילונית, אני מעוניינת שהמאבק החברתי ישאב את השראתו מהמקורות היהודיים", אבל ב"תנופה" יודעים לספר שהיו גם פעילים חילונים שחששו מדימוי דתי מדי לתנועה החדשה. מלכיאור עצמו אומר ש"כוונתנו ברורה, להדגיש את 'השפה היהודית'", אבל בפועל נראה שלפחות בינתיים הוא דאג לקרב את התנועה למי שחוששים מדימוי דתי (שלא לדבר על הרצון בקירוב הערבים), גם על חשבון אנחות צער בין חבריו הדתיים.

 

אי-אמון בברק

 

עם זאת, כולם מקפידים לשמור על כל האופציות פתוחות. "תנופה" היא, בשלב זה, תנועה ציבורית ולא מפלגה - מה שאיפשר לה ליהנות מג'ינגלים אפילו בגלי צה"ל, ומלכיאור מדגיש שעיתוי ההקמה אינו קשור לאפשרות של בחירות קרובות: "קיימנו במשך השנה כנסים מקדימים בתחומים השונים, והתהליך פשוט הבשיל". ועם זאת, "אני כמובן לא שולל את האפשרות שנהפוך למפלגה". במה זה תלוי? כמובן, בהתפתחויות במערכת הפוליטית, במיוחד במפלגת העבודה.

 

בסביבתו של מלכיאור מפרטים זאת כך: אם עמיר פרץ ינהיג את העבודה, או שלפחות המפלגה תחזור לקו חברתי, יש סיכוי טוב שמלכיאור ותנועתו יחזרו להשתלב בה; אבל אם אהוד ברק יוביל את המפלגה, אז למלכיאור - שחש אי-אמון גמור כלפי ברק מבחינה אישית (אחרי שברק הפתיע אותו בסוף דרכו בממשלה עם "מהפכה חילונית" לצרכים אלקטורליים מזדמנים) ואידיאולוגית גם יחד, לא יהיה מה לחפש בה. ואז אולי תמשיך התנועה לשמור על אופי ציבורי, או שתנסה לחבור לגופים אחרים. מנגד, גם ב"מימד" לא ממהרים להודיע על התפרקות.

 

למען האמת, יש מי שסבור שכלל לא בטוח שמלכיאור ימשיך להוביל את התנועה לאורך זמן. אחד מאנשי הנהגת מימד, המעוניין בהשתלבותה ב"תנופה", אומר ש"בבוא היום, ובמיוחד אם 'תנופה' אכן תרצה להפוך למפלגה, ייתכן שנצטרך לבוא למלכיאור ולומר לו: עם כל ההערכה לעבודתך והצער שבכך, תצטרך לפנות את המקום למישהו שיכול להיות פופולרי יותר בציבור הרחב".

 

בסביבתו של מלכיאור לא דוחים על הסף את האפשרות הזאת, ויש מי שאומר ש"יש למלכיאור מספיק מה לעשות גם אם לא יוביל את 'תנופה'", אבל מקפידים לציין במקביל ש"עוד לא ברור שיש מועמד כריזמטי אלטרנטיווי". מולד-חיו גם מבקשת לומר ש"אנחנו בכלל לא מאמינים בשיטת הכוכבים. לדעתי, הציבור עייף מהם, כי באותה מהירות שבה הם עולים כך הם נופלים". ואולי גם זו בשורה של "תנופה", הפעם בשדה הפוליטי הכללי: נמאס מהטאלנטים היומרניים, הבן-גוריונים החדשים. הגיע זמנם של האשכולים.

 

אבל כאמור, החידוש הבולט ביותר של "תנופה" הוא האופי היהודי-הערבי. זו בשורה מעניינת, שטומנת בחובה גם לא מעט שאלות. העיקרית שבהן: האם יטושטש המסר היהודי-הציוני של התנועה לטובת המסר האזרחי המשתף? כשהוא נשאל על כך, מלכיאור מדגיש כי במצע התנועה נקבע שהיא "תפעל לחיזוק זהותה היהודית של מדינת ישראל במקביל לביצור אופיה הדמוקרטי".

 

מבחינה זאת, נכונותם של אזרחים ערבים להתפקד לתנועה מעין זו מעניינת לא פחות היא. אבו-רביע אומר שהחליט להצטרף "לאחר שראיתי את פעילותו של מלכיאור למען המגזר הערבי, וראיתי שתיקון המעוות בתחום הזה הוא בנפשו. אני מוכן לקבל את ההגדרה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ובלבד שבאמת תהיה גם דמוקרטית. וברור לי שאנחנו, האזרחים הערבים, חייבים להשתלב במפלגות הציוניות ולנסות לשנות משם את התפישות של האנשים בנוגע לציבור הערבי. אנחנו צריכים להיות כמו היהודים באמריקה: להשפיע מבפנים". להערכתו, זו תפישה שהולכת וקונה אחיזה במגזר הערבי, דווקא בעקבות אירועי הדמים באוקטובר 2000: "ראינו שיותר כדאי להשתלב בחברה מאשר לא להשתלב".