זהירות, מקארתיזם

 

שלמה אבינרי, הארץ, 1.2.09

 

הוויכוח הציבורי המתנהל סביב מינויה של אלוף-משנה פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, למרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, אינו מתייחס לכישוריה האקדמאיים או להישגיה המחקריים, אלא לעמדותיה. זוהי התפתחות חמורה, המסכנת את החופש האקדמי ומזכירה את ימיו האפלים של המקארתיזם בארה"ב.

 

אינני מכיר את אלוף-משנה שרביט-ברוך ואינני מבקש לקבוע עמדה לגבי כישוריה המקצועיים. אך על דבר אחד יש לעמוד: שאלת מינויה צריכה להיות מוכרעת אך ורק על פי הקריטריונים האקדמאיים הנהוגים, ולא משום שדעותיה אינן נראות למישהו בסגל האוניברסיטה.

 

אחד ההישגים המרשימים של ישראל הוא העובדה שחרף הלחץ הקשה, הביטחוני והמדיני, שבו היא נתונה זה עשרות שנים, החירות האקדמאית במוסדותיה האוניברסיטאיים היתה לדוגמה ולמופת. גם מבקריה בחו"ל מודים בכך.

 

יש באוניברסיטאות בארץ מרצים שעמדותיהם קרובות לערער על הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל. מפעם לפעם קוראים בימין הקיצוני לפטרם, ולפעמים מעלים גם חברי סגל בודדים הצעות ברוח זו. כל ההצעות הללו נדחו, לא משום שרוב המרצים מסכימים עם הדעות הקיצוניות שהובעו, אלא משום שהחופש האקדמי להביע דעות חריגות, גם מרגיזות, הוא נשמת אפה של האקדמיה.

 

כאשר פרופסור ישעיהו לייבוביץ המנוח כינה את חיילי צה"ל "יודו-נאצים", איש לא העלה על דעתו להרחיקו מן האוניברסיטה, גם אם ההשוואה היתה מקוממת ומנוולת; כאשר מרצה אחר באוניברסיטה העברית השווה את ילדי המתנחלים בחברון ל"היטלר יוגנד" היו מי שדרשו לפטרו, אך ההצעה נתקלה בהתנגדות מוחלטת גם מצד אלה שחשבו, כי התבטאות זו מעידה על תודעה היסטורית מעוותת. כאשר היו מרצים שקראו לחיילי צה"ל לסרב פקודה יצר הדבר אי-נחת אצל רבים - כולל כותב שורות אלה - אך איש לא העלה בדעתו "לנקוט צעדים" נגדם. ידוע לפחות על מקרה אחד של מרצה צעיר שישב בכלא צבאי, משום שסירב לשרת במסגרת המילואים ברצועת עזה בתקופת האינתיפאדה: איש אינו סבור כי אין לו משום כך מקום באוניברסיטה.

 

ומקרה קרוב יותר לעניין שבו מדובר: באוניברסיטת ייל מכהן מרצה בכיר, שבעת שירותו במשרד המשפטים האמריקאי פיתח דוקטרינה ולפיה אמנות ז'נווה אינן חלות על המלחמה שמנהלת ארה"ב בטרור באפגניסטאן ובעיראק. עמדותיו זוכות לביקורת חריפה בקהילה האקדמית, אך איש אינו מציע לפטרו.

 

הניסיון להגן על מי שנמנה עם "השמאל", אך להפעיל שיטות מקארתיסטיות כלפי מי שעמדותיה נראות כמזוהות עם "הימין" - אינו אלא צביעות, שאין לה מקום באקדמיה. מי שפועל למניעת מינויה של שרביט-ברוך, אינו מבין גם, כי ההצעה מעניקה לכל כוחות החושך, השורצים בפאתי החברה הישראלית, לגיטימציה להתחיל ברדיפה אחרי הקולות באקדמיה שנראים להם לא "פטריוטיים" או "ציוניים" די: זה עשוי לכלול גם אחדים מן הפעילים במסע הנוכחי נגד שרביט-ברוך.

 

ומעל לכל, עקרון חופש הדיבור - ובוודאי החופש האקדמאי - מעוגן במימרה הידועה של וולטר: "אני חולק על כל מלה מדבריך, אך מוכן להיהרג על זכותך להביע אותה". כמה אנשים כנראה שכחו את העיקרון הזה, המונח ביסוד הנאורות והליברליזם המודרני.