מחיר הדמוקרטיה

 

גדי טאוב, וואיינט, 28.11.06

 

בין ימין שחרד ללאום לשמאל שחושש לזכויות האדם – איפה נמצא רוב הציבור? מה עשו השטחים לציונות? דיון על דת, אומה ובית.

 

התחושה של ניגוד בין "מדינה יהודית" ל"ישראל דמוקרטית" היא פרי של פיצול הקונצנזוס הציוני בין "ימין" ל"שמאל" בעקבות כיבושי מלחמת ששת הימים. במובן הפשוט ביותר, הדמוגרפי, מספרם העצום של הפלסטינים בשטחים האלה יכפה על ישראל - אם תרצה להמשיך להחזיק בהם - ניגוד כזה: בלי רוב יהודי נצטרך אכן לבחור בין מדינה דמוקרטית, שתוותר על אופייה הלאומי היהודי, לבין מדינה יהודית, שתגן על אופייה היהודי על-ידי מתן זכות בחירה ליהודים בלבד. זהו החלק הטריוויאלי של הבעיה, ורוב הישראלים, הואיל ואינם מוכנים להפרדה כזאת בין היהודי לדמוקרטי, מעולם לא קנו את רעיון סיפוח השטחים. גם ממשלות הימין לא העלו את הדבר על דעתן.

 

אבל מה שנכון על הרוב, לא נכון על הקצוות. בקצוות נולדו שני סוגים של אליטות שאינן ציוניות במובן המקורי של המילה: האחת טוענת שהיא מייצגת את ערכי הדמוקרטיה ומבקשת לבטל את אופייה הלאומי-יהודי של המדינה (זהו הרעיון המכונה "מדינת כל אזרחיה"), והשנייה טוענת שהיא מייצגת את הלאומיות היהודית, ומוכנה לוותר על אופייה הדמוקרטי של המדינה (מועצת יש"ע קמה על הדרישה המפורשת לספח את השטחים מבלי לתת אזרחות לתושביהם הערבים. הדרישה מופיעה עד היום באתר האינטרנט של המועצה).

 

לחסידי "מדינת כל אזרחיה" נדמה שמדינת כזאת תהיה דמוקרטית. אבל לאמונה הזאת אין על מה להתבסס: במישור המעשי, הפשוט, קשה לדמיין שרוב פלסטיני יקים כאן מדינה ליברלית טהורה, ושזו תהיה סובלנית כלפי זהותו היהודית של מיעוט גדול בקרב אזרחיה. "מדינת כל אזרחיה" מדברת בשם הדמוקרטיה, אבל עתידה לחתור תחתיה: אם ננסה ליישם פיתרון כזה נקבל מלחמת אזרחים מתמדת, לא דמוקרטיה.

 

אבל יש גם סיבות כלליות יותר למופרכותו של רעיון הדמוקרטיה הלא-לאומית. הציונות, שנולדה מתוך כשלון האמנסיפציה באירופה, יצאה מתוך ההבנה שדמוקרטיה דורשת מדינה לאומית ותלויה בזהות לאומית. דמוקרטיה בשום מקום איננה רק פרוצדורה: כדי שאזרחים ישתמשו בחירותם הפוליטית ברצינות, צריך להיות אכפת להם גורל הקולקטיב. תחושת השייכות, שאנחנו קוראים לה "לאומיות" או "פטריוטיות", היא הצורה הנפוצה של האכפתיות הזאת: דרוש "עם" כדי שתהיה "ריבונות העם".

 

הציונים הבינו שכדי להיות גם יהודי וגם חופשי, דרוש להם קולקטיב יהודי-לאומי. אבל הם הבינו עוד דבר שעורר עליהם את חמת האורתודוקסים: לשיטתה של הציונות, מדינה יהודית דרושה גם מפני שבעולם לאומי, קהילות הפזורה רק יוסיפו להתרחק זו מזו ויאבדו את המשותף. אם העם לא יהפוך ללאום - אם לא יקים מדינת לאום - עתידו המשותף מוטל בספק. במילים אחרות, הציונות התחרתה בדת על מושג ה"עם".

 

במובן הזה, המתנחלים הדתיים, שתוכנית הסיפוח שלהם מבקשת להקריב את הדמוקרטיה בשביל לשמר את הלאומיות היהודית, אף היא נסיגה מן הציונות, מפני שמה שהתחיל בוויתור על הדמוקרטיה, התברר כחתירה גם תחת הלאומיות. הציונות של גוש אמונים - ואחר-כך של מועצת יש"ע - צומצמה לצידה החומרי והחומרני: ציונות, לשיטתם, היא "חלוציות", כלומר: יישוב הארץ. הראייה החומרית הצרה הזאת הולידה עיוורון לעובדה, שההתנחלות מאיימת לא רק על המוסר ההומניסטי והיהודי, לא רק על הדמוקרטיה; היא גם חותרת תחת ההיגיון הלאומי, עיקרה של הציונות. מפני שאחיזה בהתנחלות עומדת להטביע את המדינה הלאומית בתוך דו-לאומיות.

 

דעיכת מושג הלאומיות והחלפתו במצוות יישוב הארץ הובילו בתורן לניסיון לגלגל את המהפכה הציונית לאחור גם במובן הזהותי: הציונות ביקשה להרחיב את הגדרת היהדות מדת בלבד, ללאומיות. צמצום הציונות למצוות יישוב הארץ שב וצמצם, כדרך החרדים, לזהות דתית בלבד. לא במקרה מתחזקות מגמות ההתחרדות בקרב המתנחלים.

 

שני הקצוות מזינים זה את זה: ככל שהמתנחלים מצמצמים את היהדות לאחיזה בכיבוש, על חשבון עולם המוסר היהודי ורגישותו למצוות שבין אדם לחברו - כך נדמה יותר לאליטה הליברלית החילונית שרק התרחקות מהיהדות תרפא את הדמוקרטיה. וככל שהאליטה החילונית מפנה עורף ליהדות, כך מתחזקת בקרב המתנחלים הדעה שמתנגדי הכיבוש הם מתייוונים שאיבדו זיקה ליהדותם. וחוזר חלילה. אבל רוב הישראלים דוחה את שתי תפישות הקצה הללו, מפני שרוב הישראלים הם ציונים. ופירוש הדבר, שאת ישראליותם אי-אפשר להפריד - לא מן הדמוקרטיה, לא מן הלאומיות ולא מן היהדות.

 

הכותב הוא סופר, עיתונאי ומרצה באוניברסיטה העברית. בימים אלה יוצא לאור ספרו "המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות" (הוצאת "ידיעות אחרונות")