מדיניות החיסולים

 

דברים שאמרה עירית גדרון בהפגנה של שלום עכשיו במוצ"ש 11.10.03

 

אין לדון בבעיית השטחים מבחינת השלום (שאין להשיגו בשעה זו) ולא מבחינת "הביטחון" (המדומה), אלא רק מבחינת דאגתנו לעתיד הצפוי למהותה האנושית והיהודית של מדינת ישראל." (ישעיהו ליבוביץ', 1969)

 

ערב טוב. שמי עירית גדרון, אני שחקנית במקצועי, וזו כבר הפעם השלישית שאני עומדת כאן ומדברת על דברים שאין להם קשר למקצוע שלי, אבל יש להם קשר למי שאני כאדם, ואזרחית המדינה הזאת.

 

דבר ראשון אני רוצה להודות לכם על שהגעתם לכאן הערב. אני יודעת שחלקכם מגיעים לכאן כמעט כל מוצאי-שבת כדי לנקוט עמדה עבור מה שאתם מאמינים בו. אז תודה רבם על המחויבות שלכם ועל ההתמדה שלכם.

 

לפני חודש בערך ישבתי במטבח שלי, שתיתי את הקפה שלי וקראתי את עיתון הבוקר, ובין הכותרות שוב כותרת המודיעה על עוד "סיכול ממוקד". מה זה בעצם "סיכול ממוקד", שאלתי את עצמי. סיכול ממוקד זה חיסול, התנקשות, הוצאה להורג. ופתאום זה הכה בי – מדינת ישראל הפכה למדינת חיסולים ואימצה לעצמה טקטיקות של מאפיה. היא מחסלת, ללא משפט,  את מי שהיא מסמנת כאיום ומסתתרת מאחורי ביטויים כמו "סיכול ממוקד".

 

ואז בא "מכתב הטייסים".

 

ואמרתי – סוף סוף. הנה מישהו עושה את העבודה. בשבילי. בשבילנו.

 

אבל אז התמקד הדיון הציבורי בשאלת הסרבנות עצמה ותשומת הלב הוסטה מהעיקר – מדיניות החיסולים.   

 

מדיניות החיסולים הפכה בשנתיים האחרונות למרכיב מרכזי במדיניות הביטחון הישראלית. לפי נתוני "בצלם" הרג צה"ל במהלך אינתיפדת "אל-אקצה" באמצעות התנקשויות יזומות 123 "מבוקשים" ועוד 84 עוברי אורח ובהם כשלושים ילדים.

 

דו"ח "הועד הציבורי נגד עינויים" על מדיניות החיסולים קובע במסקנותיו "שביכולתו של הצבא הישראלי להגיע אל אלה המתכננים לבצע פיגועים, לעצור ולחקור אותם, ובמקרים מסוימים אף להעמידם לדין. תחת זאת בחרה ממשלת ישראל במדיניות של הוצאות להורג, המתירה לחיילים להרוג גם כאשר לא נשקפת סכנה מיידית לחיי אדם".

 

לב הדיון הוא לא עירוב הצבא בסוגיות פוליטיות, אף שזה נושא חשוב וראוי.

 

לב הדיון הוא האם מדינת חוק יכולה להתנהג כמו מאפיה.

 

לב הדיון הוא – מי אנחנו.

 

דויד בן-גוריון אמר:

"אם החברה בישראל לא תשמור על רמת מוסר גבוהה תהפוך מדינת ישראל לאפיזודה בהיסטוריה.".

שימו לב לכמה מלות מפתח בציטוט הזה, שהעתקתי מקיר של מתנ"ס בקריית-ביאליק:

 

בן-גוריון אומר "אם החברה בישראל לא תשמור על רמת מוסר גבוהה תהפוך המדינה לאפיזודה בהיסטוריה.

החברה, לא המדינה.

החברה זה אנחנו. לא הממשלה, לא ראש הממשלה, לא הכנסת, לא ההסתדרות.

החברה זה אני ואתם.

 

מושג שני שבן-גוריון משתמש בו הוא "מוסר"

מה זה מוסר?

פילוסופים דנים בשאלה הזאת מאז ראשית הפילוסופיה.

אני יכולה רק לנסח את התפיסה שלי, הלא מלומדת, של מה זה מוסר.

מוסר הוא לשאול את עצמך, לבחון את עצמך שוב ושוב, איך הפעולות אותן אני עושה, האמצעים בהם אני נוקט, משפיעים על הזולת ועל חייו.

מוסר הוא לא שמאל או ימין, הוא לא מי צודק ומי טועה, מי אשם, מי לא בסדר,  מי יותר סובל ומי יותר מסכן.

מוסר הוא קנה-מידה. מדד. מה אני מוכן לעשות ואיזה קוים אדומים אני לא מוכן לחצות.

מה היא "רמת מוסר גבוהה"?

כמו שאני מבינה את זה, ככל שהמוסריות גבוהה יותר, מדת ההתחשבות שלה וההכרה שלה בזכותו של הזולת לאושר, תגדל.

לכל חברה, לכל קהילה, יש "מוסר" אחר. קוים אדומים שאסור לחצות אותם. אצל הקניבאלים זה מוסרי לאכול את הלב של האויב שלך. מה הקוים האדומים שלנו?

בן-גוריון מתנה את המשך קיומה של מדינת ישראל ברמת המוסריות שלה.

בן-גוריון אומר שאם לא נהיה מוסריים, המדינה לא תתקיים.

 

המשך הכיבוש, ההתנחלות, דחיקת הפלסטינים מאדמותיהם, המשך שלילת זכויותיהם של שלושה מיליון פלסטינים במשך מעל ל-30 שנה  הן פעולות בלתי מוסרית.

 

אני רוצה להזכיר לכם דברים שאמר ישעיהו ליבוביץ ב-1969

"הכללת אחד וחצי מיליון ערבים (היום כבר שלושה מיליון) בתחום השלטון היהודי פירושהערעור מהותה האנושית והיהודית של המדינה והרס המבנה החברתי-סוציאלי שהקימונו בה: ניתוקה של המדינה מן העם היהודי בעולם ומהמשכה של ההיסטוריה ושל המסורת היהודית, חורבן העם היהודי והשחתת האדם בישראל.

ב"ארץ ישראל השלמה", שבה יהיו מלכתחילה אחד-וחצי מליון ערבים, לא יהיה פועל יהודי ולא חקלאי יהודי. הערבים יהיו העם העובד, ואנחנו ניהפך לעם של מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקרשוטרי חרש; המדינה ההיא תהיה בהכרח מדינת-משטרה. זה ישפיע בהכרח על כל האווירה הרוחנית והמוסרית במדינה והחברה, ירעיל את החינוך, יחניק את המחשבה החופשית ואת חופש הביקורת.

זו תהיה מדינה שאינה ראויה להתקיים ולא כדאי יהיה לקיימה.

על כל אלה נוספת הבעיה הדמוגרפית : לאחד וחצי מליון הערבים,  יש ריבוי טבעי שנתי של 30-40.000 נפש. מסתבר, שאם תקום "ארץ ישראל השלמה", שבה יהיו כבר מלכתחילה כ- 40% ערבים, היא תיהפך תוך תקופה קצרה ביותר למדינה בעלת רוב ערבי, והשלטון היהודי לא יוסיף להתקיים אלא אם יהיה לו אופי כשלטון הלבנים על הכושים ברודזיה

לפיכך אין לנו ברירה אלא להסתלק מן השטחים בעלי האוכלוסייה הערבית הגדולה שאין ביכולתנו להפכם לשטחים יהודיים. מאחר שאין סיכוי לשלום בעתיד הקרוב, עלינו להתבצר במדינתנו היהודית ולהחזיק בה מעמד באופן שנוסיף לחיות חיים שיש בהם ערך אנושי ויהודי".

 

ולגבי הסכנה הבטחונית שבנסיגה, ליבוביץ' ממשיך ואומר:

"אין ביטחוננו תלוי בגבולות לא-נוחים במובן האסטרטגיכל זמן שיוסיפו לפעול שני הגורמים הפועלים היום: 1) יכולתנו לקיים צבא מודרני, 2) החסות האמריקנית, אם לא יתקיימו שני התנאים האלה, לא יועילו לנו גם גבולות על הירדן ועל הסואץ.

בסיכום: אין לדון בבעיית השטחים מבחינת השלום (שאין להשיגו בשעה זו) ולא מבחינת "הביטחון" (המדומה), אלא רק מבחינת דאגתנו לעתיד הצפוי למהותה האנושית והיהודית של מדינת ישראל."

 

חלק מהדברים שישעיהו ליבוביץ' הזהיר מפניהם, לפני 30 שנה, כבר מתרחשים היום.

 

אני יודעת שרובכם, שנמצאים כאן, רואים את הדברים כמוני.

 

מה עם כל האחרים? כל אלה שלא נמצאים כאן?

אני מזמינה אותכם לשאול אותם – את השכנים שלכם, החברים שלכם, האחים שלכם, לשאול אנשים זרים:

מה הקוים האדומים שלכם?

האם אתם מוכנים לחיות במדינה בה יש אוכלוסיה שלמה שהיא משוללת אזרחות? משוללת זכויות בסיסיות?

האם אתם עומדים מאחורי פעולות סיפוח? מאחורי גירוש אנשים מאדמות אבותיהם? מניעת שרותי בריאות וחינוך מאוכלוסיות שכלואות בתוך מובלעות?

האם אתם עומדים מאחורי פעולות חיסול, מאחורי הוצאות להורג בלא משפט?

האם זאת המדינה שאתם רוצים?

 

אני מזמינה אותכם, כל אחד מכם, לחשוב עם מי אתם הולכים לדבר, למי אתם הולכים לכתוב, איזה פרוייקט אתם הולכים ליצור, מה אתם הולכים לעשות הערב, מחר, בימים הקרובים, כדי להשפיע על עיצוב דמותה המוסרית של מדינת ישראל.