מדינת "כל-אזרחיה" או מדינה "יהודית-דמוקרטית"?

 

זהרה ענתבי, הדף הירוק, 8.5.03

 

 

יש הטוענים כי הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית, צופנת בחובה סתירה פנימית מתוך ההגדרה. המרחיקים יותר אף יאמרו כי הקריאה למדינה בה רוב יהודי, מדיפה ריח של פשיזם. הדברים שלהלן ינסו להוכיח כי הסתירה איננה אלא סתירה שלכאורה, ואילו מנגד,  הגדרת מדינה כ"מדינת כל אזרחיה" היא המציגה את המעשה הציוני כולו כמעשה שאיננו מוסרי.

 

הטענות הנזכרות לעיל תיבחנה לאור הגדרת המטרה. המעריך החשוב נעוץ בכוונה שמאחורי המעשים. לשם כך יש לשרשר לאחור ולבחון מה עומד בבסיס שתי הגישות:

 

מטרת הציונות הייתה למצוא פתרון לבעיית היהודים ע"י כינוסם בארץ ישראל. מטרה מוסרית לבטח. אלא שבעצם מימוש החזון, ובמקביל לו התרחשה הפגיעה בערביי הארץ. אוי לנו אם נשכח זאת לרגע, אך בה במידה נדגיש ונזכיר כי מאחורי האובדן והסבל שנגרמו לערבים לא עמדה כוונת מכוון, אלו התחוללו אך כפועל יוצא. עובדה זו איננה פותרת אותנו מחובת האחריות כלפי הנעשה. נהפוך הוא, מאותו הרגע בו נולדה המדינה כשנס וחטא קדמון כרוכים בה יחדיו (נס הציונות, החטא כלפי ערביי הארץ) הוטל על כתפינו צו הדמוקרטיה המדקדקת עד אחרון הנימים הדמוקרטיים בזכויותיהם של ערבים אזרחי המדינה - זהו ההמשך הישיר של המעשה הציוני, הלוקח אחריות על צלקות ואומללות שנגרמו לחברה ולאדם ובו בזמן דבק במטרה.

 

אין סתירה בין יהדות ודמוקרטיה. הן כלל מרכזי ביהדות הוא הכלל הדמוקרטי לעילא "על פי רבים להטות". ובכלל ראוי כי ייאמר כבר אחת ולתמיד – אין אדם אוחז ביהדות והיא, יהדות שלו, היא האחת הנכונה. היהדות איננה קומיסרית, היא מייצגת תרבות חשיבה נוקבת ופלורליסטית מאין כמוה. על כל – והעיקר לא לפחד כלל, יבוא: אשרי האדם הירא תמיד. על כל – אנוכי עפר ואפר, יבוא: בשבילי נברא העולם. האלוהים יכול להיות אל זעם קנאי ונוקם פוקד עוון אבות על בנים, ולמולו אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד. וכל אחד דולה מתוך ים היהדות את הצדקותיו לדרך התנהלותו על פי דעותיו, עמדותיו וערכיו. רק הקפדה על קיומם של שני הערכים – דמוקרטיה ויהדות, תשמר את המעשה הציוני כמוסרי.

 

הציונות הופכת למעשה לא מוסרי רק מן השעה בה מוצגת המדינה כ"מדינת כל אזרחיה". אותה אבן-בוחן לבחינת מוסריות המהלך תשמש גם כאן: לאור המטרה יבחנו הדברים.

 

ובכן, מה הייתה מטרת שובנו לארץ? האם באנו הנה כדי להקים פה את מדינת כל אזרחיה? מתוך תפיסת עליונות ערכינו ואורחותינו הדמוקרטיים, על פני אלו שנהגו בהם ערביי המקום? האם באנו לכונן דווקא כאן במרחב הערבי, המוסלמי, השמי, דמוקרטיה?! האם מתוך כך חוללנו את העוול הנורא שנגרם לערביי המקום? על-מנת לקומם ערכים מערביים של ליברליזם נאור? דווקא כאן? במקום בעל מסורת שבטית, דת, היסטוריה, תרבות ושאיפות לעתיד שונות לחלוטין? דווקא כאן?

 

אותו הגורס כי באנו הנה לארץ כדי לכונן דווקא פה, באמצעו של מזרח-תיכון, את "מדינת כל אזרחיה", זה החושב כי חזרנו לארץ אחרי אלפיים שנות גולה, רק כדי להנחיל לתושבי המקום שיטת שלטון טובה יותר, תרבות פוליטית הולמת יותר, נאורה יותר, באמצעותה נהייה אור לגויים יותר, להוציא את תושבי המקום מחושך לאור – ומנקודת מוצא זו התחוללו האובדן, הצער והעקירה. זה הטוען כך, הופך את המעשה הציוני ואת הציונות כולה ללא ראויה – לא מוסרית. יש לשוב ולומר בקול צלול ובהיר כי המטרה היחידה הראויה, לשמה נחייה פה, היא מדינה יהודית-דמוקרטית.

 

זוהי הציונות – מארג אחד לה מעשה שתי וערב אחוזים זה בזה (שתי – היהדות, ערב –  הדמוקרטיה), והם בלתי ניתנים להפרדה.

 

מתוך הגדרת המטרה ייגזרו צעדי העתיד של המדינה: כינוס ההתנחלויות לאותם גבולות בהם נוכל לשוב ולהיות מדינה יהודית-דמוקרטית, ובתוך גבולות אלו נחזור, סוף סוף, להיות צודקים ונכונים.