מתי התחלנו לגזור חומרות על הורינו

 

ג'קי לוי, וואיינט, 27.3.09

 

המעבר מהתיכונים לישיבות התיכוניות לא רק ניתק את הנוער הדתי מן הרחוב הישראלי והתרבות הישראלית, אלא גם ניתק אותו מהמשפחה שלו וביטל את מעמדה של זו כגורם העיקרי בעיצוב החיים היהודיים. ג'קי לוי מתבונן בצער במעלה החומרות המאפיין את השבת האורתודוקסית העכשווית.

 

אני ניגש לכתיבת הרשימה הזאת מתוך היסוס. השבת וטירוף החוּמרוֹת הם לכאורה עניין דתי פנימי. זר לא יבין. זר לא יתעניין. הוא יפטור את כל הנושא כעוד מוזרות של הדתיים. אבל המוזרות אכן מובנית אל תוך החיים הדתיים. בוודאי עתה, כשהחיים מסביב סואנים מחילוניות עכשווית שאין לה כמעט ולא כלום עם עולם של "שולחן ערוך" ומנהגים עתיקים.

 

מוזר לנהל את חייך המודרניים על פי שני שעונים: שעון שבת ושעון חול. האחד קבוע, כמעט עומד, ויש לו סיבוב ישן נושן של זמני תפילות והדלקת נרות וכניסת השבת ויציאת השבת - והשני רץ.

 

אבל גם במסגרת ההנחה הזאת, שמקבלת את המוזרות ומאמצת אותה בחום ואפילו בגאווה מסוימת, אתה עוצר לפעמים ואומר עד כאן. נסחפתם!!! "זה" כבר מוזר מדי. לשם אני לא הולך! וככל שאני חושב על כך יותר, נדמה לי שהגבול החמקמק עובר בדיוק במקום שבו המוזרות הופכת למטרה בפני עצמה. כי דבר אחד הוא לקבל את המוזרות בחיוך סלחני, אפילו בגאווה חבויה, ודבר אחר לגמרי הוא לזהות את המוזרויות – למשל את החומרות - כלב ליבה של הדתיות.

 

מה זאת חומרה? חומרות הן מותגים של דתיים. הכשר רבנות או בד"ץ העדה החרדית או בד"ץ בית יוסף או בד"ץ יורה דעה הרב מחפוד - הם מותגים. ככל שהלכת רחוק יותר, כך צברת עוד נקודות יוקרה בטבלת ציונים טמירה ונעלמת. האם הציונים האלה הם עניין חברתי-אנושי, עניין שבין אדם לחברו, או שמא אלה הציונים שנרשמים בספריו של שופט כל הארץ? על השאלה הזו גם מכורים כבדים לחומרות יתקשו לענות תשובה ברורה.

 

כך או כך, עובדה היא שלכל צלחת של אוכל כשר יש תאומה ובתוכה מזון כשר עוד יותר. לכל יהודי שלא מוכן לאכול אצלך, קורא יקר, כי לא מספיק כשר אצלך, יש יהודי אחר שלא מוכן לאכול אצלו. וכן, מרגע ששמירת שבת נעשתה לסימן הדומיננטי ביותר של היהודי הדתי, אין שום סיבה להתפלא שהאנרגיות שמניעות את גלגלי החומרות מופנות אל השבת בעיקר.

 

הנה - הזנתי את הגוּגל בצמד המילים "עונג שבת". למעלה מ-200 אלף ערכים המחשב יודע לאתר; רובם המכריע טקסטים ישנים. חמדתי לי לצון והקשתי "בעיות השבת". 170 אלף ערכים; כולם טריים טריים. מיותר לציין שאף משורר או פייטן לא יכתוב שיר על בעיות השבת. "לכה דודי", וגם "ירדה השבת על בקעת גינוסר", לא רואים בשבת מכלול של בעיות. אני מודה ומתוודה, "בעיות השבת" עושות לי צרבת. יתר על כן, משהו בתוכי מתעקש ש"בעיות השבת" הן עצמן חילול שבת.

 

תולדות החומרות

הדברים הבאים אינם פרי של מחקר שיטתי. מצד שני, לא מדובר בסיפור מיוחד על משפחה יוצאת דופן. למדתי בבתי ספר דתיים, ומיום שאני זוכר את עצמי פקדתי בתי כנסת. בתי הכנסת של ילדותי היו מקומות שבהם לאחד המתפללים היה זקן ולעתים גם כובע. אותו אדם היה הרב.

 

בבתי כנסת רבים שהכרתי לא היה רב כלל. לרוב החברים שלי היתה אמא גלוית-ראש ואבא שלא לבש ציצית. המבוגרים שהכרנו לא שמרו נגיעה. גברים ונשים לחצו ידיים, וכשהיה שמח גם רקדו ביחד. ברוב המשפחות שלנו התייחסו לצומות הקטנים כאל תאריכים שצריך לזכור, ושנהוג לאכול בהם סנדביצ'ים.

 

בבתים שבהם גדלנו נכנסה השבת בערך בזמן, פלוס מינוס, אך יצאה בדיוק עם הופעת הכוכב השלישי. עד כיתה ט' לא ידעתי שיש חופים מיוחדים לדתיים, ושיש איזושהי בעיה עם נשים בבגדי ים. עד סוף שנות ה-20 לחיי לא זכיתי לראות חתונה נפרדת. בבתינו היו תלויות כמה תמונות ישנות מירושלים. היום אני אוהב בעיקר את התמונות מחתונות הרבנים החשובים. אפשר לראות שם את גדולי הדור, ראשי ישיבות ורבני קהילות, יושבים הם ונשותיהם לשולחן אחד. חלק מן הנשים ללא כיסוי ראש.

 

שי קטן

לקראת סוף שנות ה-70, בערך בתקופה שבה סיימתי את בית הספר היסודי, התחיל משהו לרחוש. החבר'ה הטובים מבני עקיבא התחילו ללכת לישיבות תיכוניות. פתאום, בבוקר בהיר אחד, תיכונים דתיים רגילים נחשבו לשיקוץ כמעט. אם הלכת לתיכון, כאילו הכרזת מראש שאין לך כוונה להישאר דתי.

 

בד בבד החלה להיכנס לשימוש מילה חדשה. המילה "דתי" נשחקה ונעשתה סתמית מדי. עממית. כמעט משהו שאפשר ליחס אך ורק לבני שכונות מזרחי. הדבר החדש והלוהט היה "תורני". פתאום צצו להם "מגמות תורניות", "גרעינים תורניים", "יישובים תורניים" וגם "אורח חיים תורני", ועמם – במסגרת התחביב החדש שאומץ בחום על ידי המגזר – ועדות הקבלה הזכורות לטוב, שטרחו להבהיר שמהיום והלאה יסוננו לא רק מחללי שבת קטנים, מתחמקי תפילות ומחפפי כשרות. מהיום אינם מתקבלים גם סתם דתיים, שלא עברו את המהלך התורני. אז גם הופיעו פתאום המון זקנים, שביסים ופרצופים חמורי סבר.

 

הישיבה התיכונית היתה פנימייה, והיינו יוצאים הביתה רק בכל שבת שלישית. כמו חיילים היינו מִשתנים מעט מביקור לביקור. מין מנהג היה אצלנו, שבכל פעם שיוצאים הביתה מן הראוי שנביא איתנו גם איזו חומרה חדשה. משהו שעד לפני רגע אבא ואמא והעולם כולו חשבו שהוא מותר, כשר, ראוי ו"שבתי". ובכלל, ככה הם גם זוכרים מהבית שלהם, מסבא וסבתא.

 

בכל שבת היינו מביאים איתנו שי קטן. איסור חמור, חדש ומרגש. מרגש כי כמה שיותר אסור, כמה שיותר חמור, ככה יותר שבת. ומרגש גם כי אנחנו, נערים מדובללי זקן-ביכורים, היינו לפוסקי הלכות.

 

וכך, בזמן שבני גילנו החילונים רצו אחר אהבתם הראשונה, דהרו על קטנועי ג'ילרה 50 סמ"ק והלכו לראות את "אסקימו לימון" בפעם החמישית, אנחנו עמדנו מול ההורים שלנו וביטלנו בבוז את יהדות הבית שלהם. בידינו הסמכות להתיר ולאסור, אבל כן, בעיקר לאסור. אך ורק לאסור. בהבל פה ובחוצפת נערים. וההורים, קשה להאמין, צייתו.

 

חומרה חדשה בכל שבת חופשית. בנושאים גדולים וקטנים. במטבח, בחצר, בלכתך בדרך ובשוכבך ובקומך. שבת אחת הודענו שמהיום אין יותר שקדי מרק בצלחת לפני מזיגת המרק. שקדי מרק רק מעל! עם שוך ההתלהבות משקדי המרק נשאנו הביתה בגאון גזירות חדשות בנוגע להכנת טחינה, כוס תה ושטיפת כלים. משנתמלאנו עזוז, חזרנו ונטפלנו לשאלת הנענע בתה, שהרי לא ברור אם מדובר בצמח צפוף תולעים, או בתולעת עשירה בכלורופיל. בקיצור, שומר נפשו ירחק מהנענע.

 

עם הזמן מאסנו בזוטות מעין אלו וגזרנו על ההורים לאמץ גישה אחרת לשבת ולחיים בכלל, וכן לרכוש מערכות חדשות של כלי ניקוי ואביזרי קרצוף שאין בהם חשש סחיטה בשבת, שהיא חילול שבת גמור. בין לבין לא עצרנו להרהר מי סוחט את מי, ומי מחלל את מה.

 

בינתיים גבה הלב וקצת נאטם. אלה היו הנעורים שלנו, ככה החליטו אצלנו ההורמונים להתבטא, ולמען האמת נהנינו מכל רגע. אלא שלא שמנו לב שאנחנו משתפים פעולה עם משימה מכוונת ומודעת שמעוניינת לנתק אותנו ממוסר אבינו ותורת אמנו.

 

המעבר מהתיכונים לישיבות לא רק ניתק את הנוער הדתי מן הרחוב הישראלי והתרבות הישראלית, אלא גם ניתק אותו מהמשפחה שלו וביטל את מעמדה של המשפחה כגורם העיקרי בעיצוב החיים היהודיים. מרגע שהתחלנו לגזור חומרות על ההורים מחקנו דפוס של דת שהיא משפחה ודתיות שהיא משפחתיות, וחתרנו להחליף את הדפוס הזה בדת אחרת שכל כולה רב, רבנות וישיבות.

 

קופסת מלפפונים כבושים

באחת מאותן שבתות חופשיות ביקשו ממני לפתוח קופסת שימורים. קופסת מלפפונים כבושים זו היתה כמדומני. שהרי דוֹד ציון ביקר אצלנו באותה שבת, ודוֹד ציון אהב שיהיה איזה מלפפון כבוש ליד הטחינה.

 

מכיוון שהתבקשתי לפתוח, שמחתי על ההזדמנות להפגין קבל עם ומשפחה כיצד בן ישיבה פותח פחית בשבת. אותנו לימדו שאסור סתם כך לפתוח פחית. להווי ידוע שאסור ליצור כלי בשבת, ופתיחה של פחית יוצרת כוס. או קערית. או גוזניק. או פחית פתוחה. הנה כי כן, מיהרתי וניקבתי שני חורים בפחית, ואז הפכתי אותה, החורים למטה, ומי המלח והתבלינים זלגו על הידיים ושיבצו בהם ניקודים של שום ופלפל ושמיר. לא בדיוק נטילת ידיים, אבל כוס זה כבר לא יהיה עם החורים בתחתית; ואז המשכתי ופתחתי את הצד השני לשמחתה של השבת ולכבודה של תורה, שנאמר "כי אתה פותחן לישראל וגו'".

 

כל אותו זמן עמד הדוד בפתח המטבח והביט בי בעניין. הבנתי שאני עומד למבחן ולכן הקפדתי הקפדה יתרה על כל תנועה ותנועה. לפתע גיחך הדוד ושאל:

"מה זה שאתה עושה?"

התפלאתי על דודי ועל שאלתו. לא לזה ציפיתי. הוא - חכם ומלומד וגדול בתורה שהעמיד תלמידים הרבה, ואני הקטן עם הפותחן צריך להסביר לו דברים שכל חמשוש אצלנו בישיבה כבר דש בהם בעקביו? הרי כל תינוק של בית רבן כבר מחורר פחיות מלמטה ומלמעלה באיסטינקט שמן הסתם ניתן כבר למשה בסיני. ובכל זאת, מכיוון ששאל עניתי לו שאסור ליצור כלי בשבת.

 

"יפה", אמר לי. "באמת נכון, אסור ליצור כלי בשבת... וזו הפחית המעאפנה, איזה כלי זה בדיוק?"

"כוס", עניתי כמו שלמדתי מפי רבותי. פחית של תירס או מלפפון – כוס. פחית של סרדינים – סבונייה.

 

"ואללה יופי", אמר הדוד. "ועכשיו תענה לי ברצינות, זה כוס זה? ואתה, תשתה מהכוס הזאת? רצית בכוס הזאת? ומה", הוסיף ושאל אותי והפעם בקול רך, כמעט בכאב: "חשבת שברצינות שאלתי?! מה, אני לא מכיר את השטויות, וחומרות ההבל שאלה תוחבים לכם בראש? רק לגמול אותך רציתי. לגמול אותך מההרגלים הרעים הללו שכל חמור שמוצא חומרה להחמיר בה, כבר חושב שהוא שולחן ערוך מהלך".

 

חייכתי. אט אט הבחנתי בעובדה הפשוטה שהידיים שלי מלאות מלח ושמיר, ושיש בזה משהו משעשע ומגוחך, בעיקר נוכח הרצינות התהומית שאופפת את עניין הפחית והחורים. ובכלל, האם לא מגוחכת האשליה שככל שנדחוס אל תוך השבת יותר ויותר מעללים משונים שזר לא יבין גם לא ירצה להבין, כך אנחנו מקדשים את השבת, שהיא כזכור תכלית מעשה שמים וארץ וגם אות לעולם בינו יתברך ובין בני ישראל כאמור וככתוב.

 

לא מזמן הלך לעולמו הרב ציון לוי זצ"ל, רבה האגדי של פנמה, שהיה גדול בתורה וחבר אישי של גדולי הדור, וחוץ מכל אלה דוד ציון החכם והאהוב, שבזכותו, עד היום, כשאני עומד מול התנהגויות שמזהות את הקדוש עם המוזר אני שב ומרגיש את הידיים שלי נוטפות מי מלפפונים כבושים.

 

***

שבת קודש

בתי הקטנה חוזרת מהגן ובכל פעם יש לה שיר חדש. מה למדתם בגן? תוציאי את האצבע מהפה, כולם רוצים לשמוע. והנה זה מתחיל, בקול צפצפני והכי מתוק בעולם. "הא-יום יום שי-אי-שי-אי, הא-יום יום שישי".

עכשיו אני כבר חייב להצטרף. "מחר שבת מחר שבת שבת מנוחה".

"קודש", צווחת הפנאטית הקטנה, "לא מנוחה. קודש!!"

"אפשר גם מנוחה", אני מנסה לרכך. "אפשר לשיר גם 'שבת מנוחה', מותק. אמא שלי היתה גננת ואצלה..."

"לאאאאא!" רוקעת האינקוויזיטורית. מה אני מגדל אצלי בבית?! "לאאאא מנוחה! קודש!! הגננת אמרה".

 

והנה פתאום גולש לו האסימון במסילתו, והבנה חדשה מאירה: נראה שגיל החומרות והתיקונים, והקטנים הקמים על הוריהם, ירד קצת. אצלנו חיכו עם זה עד גיל 16. אבל מה רע בגיל ארבע?

וחוץ מזה, הקטנה צודקת. היא שמה את האצבע על הבעיה. שבת קודש ולא שבת מנוחה היא הארכיטיפ של כל החומרות שבעולם. שבת מנוחה זו הגרסה החילונית. המסורתית, אם תרצו. שבת מנוחה זה "שבת בבוקר יום יפה אבא שותה המון קפה". שבת מנוחה זה השכן בגופייה ששוטף את הסובארו. גרעינים. שבת מנוחה זה אומר אולי עם קידוש, אבל בטח בלי שעון שבת ובלי ההיסטריה המקודשת של שישי אחר הצהריים. וטבע הקיצוניות הוא כזה שאם אתה ממחנה "שבת מנוחה", אז אין לך קודש. ואם "שבת קודש", אז גם אין לך מנוחה.

 

ואני, תסלחו לי, לא זקן בכלל, ובכל זאת אני זוכר ימים של שבת קודש עם מנוחה, אבל אז התחילו החומרות.

 

ג'קי לוי הוא עיתונאי ומספר סיפורים. המאמר מתפרסם ב"ארץ אחרת ", גיליון 49