מה פתאום דמוקרטיה

 

שלמה אבינרי, הארץ, יום ראשון כ״ט אלול תשע״ב, 16.09.2012

 

השאלה הזאת הוצגה לפני יותר מפעם אחת: "בחיבוריך, המחקריים והפובליציסטיים, אתה טוען כי הצלחתן של חברות לפתח ולשמר משטרים דמוקרטיים קשורה למורשת היסטורית או להעדרה, בין אם ברוסיה או במצרים. אם כך, איך אתה מסביר את שורשי הדמוקרטיה הישראלית? האם יש לה שורשים היסטוריים?"

 

בהרבה ספרים במדע המדינה התשובה לשאלה זו היא שכן, שישראל היא דמוקרטיה משום שמייסדיה, שבאו ברובם מאירופה, אימצו לעצמם מסורות אירופיות של תהליכים דמוקרטיים וגיבשו את מוסדות המדינה הצעירה לפיהם.

 

זהו טיעון בעייתי, שכן בעליות הראשונות לא באו יהודים מנורווגיה או מבריטניה. הם באו ממדינות לא דמוקרטיות, שבהן היהודים הופלו ונרדפו: מרוסיה הצארית או הקומוניסטית, מפולין של המרשל פילסודסקי, ממדינות ערב, מגרמניה הנאצית ומאוסטריה שנכבשה על ידי הנאצים. לו הביאו עמם את המסורות הפוליטיות שהכירו, מה שהיה מוקם כאן לא היה דמוקרטיה. אפשר כמובן לטעון, כי הם הביאו עמם רעיונות דמוקרטיים, אבל כפי שמוכיחות הדוגמאות של עשרות מדינות חדשות שהוקמו בעולם השלישי לאחר מלחמת העולם השנייה, ואימצו רעיונות מערביים של דמוקרטיה, מסגרות אלה לא החזיקו מעמד. אין די ברעיונות. הצלחתה של דמוקרטיה תלויה במוסדות, במסגרות חברתיות, בקיומה של חברה אזרחית, בסובלנות ובפלורליזם.

 

גם הניסיון לחפש את שורשי הדמוקרטיה הישראלית בתנ"ך או בתלמוד הוא חסר שחר. ממלכות הבית הראשון והבית השני לא היו דמוקרטיות ולא יכלו להיות כאלה, ופלפולים מלומדים על משמעותם של ביטויים בודדים במקורות אינם רלוונטיים, ממש כמו הטענות כי ישוע היה סוציאליסט או שהאיסלאם של מוחמד היה דמוקרטי.

 

לשאלה יש משמעות מיוחדת משום שמאז הוקמה, ניצבה ישראל בפני אתגרים, חיצוניים ופנימיים, שהיו קשים יותר מאשר אלה שעמדו בפני מדינות חדשות אחרות: איבת שכנותיה, מלחמות חוזרות ונשנות, גלי הגירה עצומים, קיומו של מיעוט לאומי. אלו אתגרים, שגם במינון נמוך יותר הביאו בהרבה מדינות לעלייתן של דיקטטורות צבאיות או משטרים עריצים אחרים.

 

כדי להבין את שורשיה של הדמוקרטיה הישראלית צריך להכיר בכך שהיא לא נוסדה יש מאין עם קום המדינה, אלא היתה המשך של המסגרות המוסדיות שפעלו בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית. מאז שנות ה-20 התקיימה ביישוב אסיפת הנבחרים, שנבחרה בבחירות רב-מפלגתיות; כיוצא בזה בתנועה הציונית, שהיתה מבוססת מאז הקמתה על בחירות שבהן נתגבשו מפלגות. המפלגות בשנותיה הראשונות של ישראל היו המשך למפלגות של טרום המדינה, ולפיכך המעבר ממה שנקרא "היישוב המאורגן" למוסדות המדינה היה יחסית קל.

 

אבל היאך צמחה מסגרת ייצוגית כזאת ביישוב היהודי ובתנועה הציונית? הרי מנהיגי היישוב לא אימצו מודל חיצוני? העולים שבאו ארצה בנו לעצמם מוסדות המבוססים על מסורת ייצוגית של הקהילה היהודית בגולה. בהעדר ממלכה או ממסד דתי היררכי, היהודים בגולה אירגנו את חייהם על בסיס וולונטרי. אם יהודים בעיר זו או אחרת ביקשו להקים בית כנסת, מוסד חינוכי או בית קברות, הדרך היחידה לעשות כן היתה להתארגן ולבחור לעצמם את מנהיגיהם (פרנסי הקהילה). אם ביקשו שיהיה להם מורה הלכה, היה עליהם למנות לעצמם רב.

 

כל קהילה יהודית היתה כעין פוליס בזעיר אנפין: היא קבעה לעצמה את תקנותיה, חבריה החליטו מי רשאי לבחור ולהיבחר, מוסדותיה גבו מסים והסדירו את יחסיהם עם השלטונות. כיוון שלא היה מוסד-על מחייב, היה גיוון עצום באופי הקהילות. היו קהילות יותר שוויוניות ודמוקרטיות, והיו יותר אוליגרכיות. הרבנים מונו על ידי הקהילה וניתן היה לפטרם או להעבירם מתפקידם. כשנוצרו מחלוקות, היו חברים שפרשו והקימו לעצמם בית כנסת או קהילה נפרדת. בריכוז היהודי הגדול ביותר, בפולין, התגבש במשך הדורות גם גוף שייצג את כלל הקהילות היהודיות, "ועד ארבע ארצות". הוועד התכנס פעם בשנה, כפי שמעיד "פנקס ועד ארבע ארצות", דן ביחסים עם השלטונות, במיסוי, בענייני חינוך כלליים ובמקרה הצורך, גם בסיוע לקהילות חלשות או פגיעות, בייחוד בתקופות של משבר ופוגרומים.

 

כך, גם בלי מדינה, החיים היהודיים היו ממוקדים במוסד הקהילה, שהיה ביסודו פוליטי ומבוסס על ייצוגיות. זו לא היתה ייצוגיות דמוקרטית ושוויונית בצורתה המודרנית. הנשים לא בחרו ולעתים רק משלמי המסים היו רשאים לבחור. אבל הייצוגיות היתה התשתית וכך היו היהודים אמונים על בחירות, מאבקים פוליטיים וקואליציות. היתה חשיבות רבה לידיעה כי הקהילה יכולה להעביר את מנהיגיה מתפקידם.

 

יש בכך פרדוקס, שכן רבים מן העולים, בייחוד בעלייה השנייה והשלישית, היו חילונים, לעתים חילונים להכעיס. הם מרדו במסגרות המסורתיות של השטעטל, העיירה המזרח אירופית, אך הם היו רגילים למסגרות נבחרות מייצגות. לכן, בבואם ארצה, בין אם הקימו את תל אביב או ייסדו מושבות וקיבוצים, הדבר הראשון שעשו היה לכנס אסיפה כללית, לבחור יושב ראש, מזכיר וגזבר, ולקבוע לעצמם תקנון וכללי התנהגות. לעתים גם פרצו מאבקים קשים ומרים על דרך ותפקיד. כך בקונגרס הציוני וכך במוסדות היישוב.

 

הבחירות והייצוגיות, שהיו ביסוד החיים הציבוריים היהודיים בגולה, הועתקו בקלות למציאות המהפכנית של ארץ ישראל, ומסורת זו איפשרה בסופו של דבר גם את קליטתה של עליית ההמונים במסגרות הייצוגיות הקיימות. לא היה צריך להמציא את הגלגל, הוא היה קיים, לטוב ולרע - על המריבות האידיאולוגיות והאישיות, ועל הצורך בקואליציות ובקונסנסוס. נשתמר גם חלק מהצד הפחות סימפטי של הקהילה: הגבאות והעסקנות הקטנונית. מה שהיתה בשביל הדמוקרטיה האמריקאית המסורת הייצוגית הבריטית, שהועברה למושבות בניו אינגלנד, היתה בשביל מדינת ישראל המסורת הקהילתית מהעיירה. היא לא נבעה מטקסטים קדושים אלא ממציאות חברתית קונקרטית, והתאימה את עצמה למציאות החדשה.

 

זו התשובה לשאלות על מקורותיה של הדמוקרטיה הישראלית והלגיטימיות הפנימית שלה, שגם איפשרה את הישרדותה בתנאים קשים מבית ומחוץ. עם כל פגמיה של הדמוקרטיה הישראלית, היא מעולם לא חוותה משבר קונסטיטוציוני ומעולם לא עלתה בה תנועה אנטי-דמוקרטית מוצהרת.

 

ועם כל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שכיום ניצבת הדמוקרטיה הישראלית בפני אתגרים לא פשוטים, וסיבותיהם הן בעיקר שתיים: ראשית, העובדה שישראל שולטת זה למעלה מארבעה עשורים על אוכלוסייה נכבשת יצרה מודלים של התנהגות המאיימים לגלוש לתוך המדינה. העניין אינו רק בזה שהכיבוש משחית, אלא שמי שהתרגלו לשלוט בכלים לא-דמוקרטיים בשטחים, מתחילים להתנהג כך גם בישראל. זה בולט בהתנהגותן של קבוצות מבין המתנחלים, בקרב גורמי הביטחון ובציבור הרחב. הדיווחים היום-יומיים מעידים על זליגה מסוכנת ועל כך שבסופו של דבר, אי אפשר להיות גם כובש וגם דמוקרט.

 

שנית, השינויים הדמוגרפיים בציבור היהודי הגדילו את כוחם של גורמים ששואבים את הלגיטימיות שלהם ממקורות אחרים, בין אם מדובר בהקצנה בחלקים של הציבור הדתי ובין אם מדובר לעתים - וצריך לומר זאת בגלוי - ממודלים הלקוחים מהעולם הסובייטי או הפוסט-סובייטי.

 

במגמות אלה יש להיאבק, בעזרת המודעות לשורשים העמוקים של הדמוקרטיה בהיסטוריה היהודית. מסורת של בחירות וייצוגיות אינה נטע זר בעם היהודי.