מה חשבנו לעצמנו?

 

בן דרור ימיני, מעריב, 24.5.11

 

לא רק אובמה לא חידש דבר, אלא ישראל יצאה קצת מגוחכת. כי מישהו חושב שאפשר לזכות בתמיכה בכיבוש לנצח?

 

נניח, רק נניח, שהפלסטינים היו מקבלים את תנאי אובמה והקוורטט, מוותרים על הפנטזיה שקרויה "זכות השיבה" לתוככי ישראל, מסכימים למדינה מפורזת, לכוח בינלאומי או ישראלי לאורך הירדן ובנקודות רגישות נוספות, להשארת גושי התנחלויות בריבונות ישראלית, ולחלוקת ירושלים לפי צילום מצב דמוגרפי. מה אז? רוב הישראלים, אפשר להניח, היו מבינים שעם כל אהבתנו לחלקי מולדת, אין מנוס מפרידה מהם כדי להציל את כולנו מחרם בינלאומי, מפתרון כפוי או מהפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית.

 

הבעיה היא שיש בתוכנו מיעוט שמעדיף את הפנטזיה. למיעוט הזה נדמה שאפשר יהיה לשלוט במיליוני או מאות אלפי פלסטינים, לא להעניק להם זכויות אזרח, להרחיב את ההתיישבות בעומק השטח הפלסטיני, וגם להכריז: אנחנו צודקים. נכון שרוב הישראלים כבר נגמלו מהפנטזיה הזאת, אולם כדי לסבך את הרוב, אין צורך ברוב. יש צורך במיעוט. ויש בינינו ובתוכנו מיעוט נחוש שלא רק מביע עמדה, זה מיעוט שעושה. זה מיעוט שיוצר מציאות. עוד גבעה ועוד חלקה, וחזון ארץ ישראל השלמה, כלומר פלסטין הגדולה, הופך למציאות בלתי הפיכה.

 

הבעיה היא שיש בתוכנו מיעוט שמעדיף את הפנטזיה. למיעוט הזה נדמה שאפשר יהיה לשלוט במיליוני או מאות אלפי פלסטינים, לא להעניק להם זכויות אזרח, להרחיב את ההתיישבות בעומק השטח הפלסטיני, וגם להכריז: אנחנו צודקים. נכון שרוב הישראלים כבר נגמלו מהפנטזיה הזאת, אולם כדי לסבך את הרוב, אין צורך ברוב. יש צורך במיעוט. ויש בינינו ובתוכנו מיעוט נחוש שלא רק מביע עמדה, זה מיעוט שעושה. זה מיעוט שיוצר מציאות. עוד גבעה ועוד חלקה, וחזון ארץ ישראל השלמה, כלומר פלסטין הגדולה, הופך למציאות בלתי הפיכה.

 

צריך להודות: אם הפלסטינים יתחפשו כולם ל"שלום עכשיו" פלסטיני, ויתמכו בהסכם שלום שרוב הציבור יהיה מסוגל לעכל, ביצוע ההסכם עלול להפוך לבלתי אפשרי. אפשר לפנות עשרת אלפים מתיישבים, אולי גם כפול מזה, אולם החל ממספר מסוים זה הופך לבלתי אפשרי. המציאות של מדינה אחת עלולה להפוך לבלתי הפיכה. נכון שזאת טענה שמושמעת כבר שנים. אלא שזה העניין. מדובר בשינוי זוחל. וככל שעובר הזמן, החזון הופך למציאות של בטון מזוין.

 

לא ברור על מה ולמה יצא הקצף נגד אובמה. הוא לא חידש כלום. הוא פסע בדיוק במקומות שבהם היו קודמיו, קלינטון ובוש, ידידי ישראל מובהקים, ובדיוק במתווה של מרקל, ברלוסקוני וסרקוזי, כולם ידידי ישראל, שמשמיעים לנו כבר שנים בדיוק את אותו פזמון.

 

ערפאת נקט בשיטה דומה

הסיבה היחידה שלא הופעל לחץ כבד יותר על ישראל היא הפלסטינים. הם ממשיכים במסורת של סרבנות. הם אמרו לא לקלינטון, לא בטאבה ולא לאולמרט. ובניגוד להטעיה הגדולה מטעם אל-ג'זירה והגרדיאן הבריטי בתחילת השנה, הפלסטינים הציגו עמדות סרבניות גם במסלול השיחות הכי רציניות שהיו עד היום, שנוהלו על ידי ציפי לבני. זה בדיוק מה שמצטייר כאשר קוראים את המסמכים.

 

רק לאחר שהסתיימו השיחות הפיץ סאאב עריקאת מסמך לדיפלומטים אירופים, שבו הוא מציג עמדה פשרנית בנושא זכות השיבה (כביכול, רק 15 אלף בשנה, במשך עשר שנים, וגם זה לא הסוף). העמדה הזאת לא הוצגה אף פעם לישראל, רק לאירופים. זו היתה הונאה דיפלומטית, ולא היא לא היתה הראשונה.

 

ערפאת נקט בשיטה דומה. הוא דחה את הצעות קלינטון בזמן אמת, בסוף שנת 2000. לאחר שנתיים הוא נזכר לספר שהוא בעצם תומך בה. כך שעריקאת הולך בעקבות רבו. לאחר שהלשון הכפולה שלו נחשפה, הפיץ עריקאת מסמכים המוכיחים שההתמתנות היא אגדה ולא היה שום ויתור, לא בנושא מדינה יהודית ולא בנושא השיבה. רק שלשום הלך אבו מאזן אצל ראש ממשלת ירדן כדי ששניהם יצהירו על עיקר העיקרים של מחנה הסרבנות - מה שחשוב הוא זכות השיבה.

 

אלא שהעולם רואה תמונה קצת שונה. הוא רואה את ישראל שמתעקשת על המשך ההתנחלויות. הוא רואה ראש ממשלה שמכניס את עצמו לעימות עם הגדולה בידידותיו. לראש ממשלת ישראל יש והיתה הזדמנות להציג את הסרבנות הפלסטינית, אם רק היה נמנע מעימות מיותר עם אובמה. אבל נתניהו התעקש, וישראל משלמת את המחיר.