השמאל לא יכול

 

אורי יזהר, משאבי-שדה, הקיבוץ, 8.1.04

 

ממשלה כה גרועה כמו הממשלה הנוכחית, יסכימו רבים, עוד לא היתה כאן. היא אינה מביאה ביטחון, קל וחומר שלום, וגובר בידודה של ישראל בעולם. בתחום הכלכלי והחברתי נמשכים המיתון והאבטלה אשר – יחד עם הקיצוצים בשירותי הרווחה – מרחיבים את הפערים ודנים יותר ויותר את אוכלוסיות חלשות לעוני ולמצוקה. הדמוקרטיה מתכרסמת, השחיתות בדרגי השלטון מתעצמת, האלימות גוברת, הפשע משתולל בראש חוצות, שירותי החינוך והבריאות מידרדרים, הקרע עם ערביי ישראל מעמיק, השסעים בציבור היהודי אינם מתאחים והדכדוך הכללי מתפשט ומעמיק. לכאורה מצב אידיאלי לאופוזיציה לתקוף את הממשלה, אבל קרוב לוודאי שאם מחר יהיו בחירות לכנסת – אריאל שרון והליכוד, יחד עם שאר מפלגות הימין, יזכו ברוב יציב ויוכלו להרכיב מחדש את הממשלה.

 

השמאל, המדיני והחברתי, לא צפוי לזכות בבחירות לכנסת משום שלא בנה את עצמו כאלטרנטיבה ריאלית לליכוד, והוא אינו מצליח להתגבר על הפרדוכס שנוצר כאשר, מצד אחד, תומך רוב הציבור בהסדר מדיני ומדינת רווחה, ומצד שני נתונה תמיכתו הפוליטית לימין, שמדיניות הכוח שלו מסכלת כל מגמה להתקדמות מדינית ומדיניותו הכלכלית מכרסמת קשות במדינת הרווחה. השמאל אינו מצליח – מאז מהפך 1977 – לגשר על הבקע שבינו לבין השכבות העממיות. לעובדי הצווארון הכחול ולמעמד הבינוני הנמוך אין אמון בכנות הצהרותיו של השמאל, וחלק נכבד מן המעמד הבינוני המשכיל מאס במפלגת העבודה ובמרצ שמצטיירות כחסרות אונים.

 

הצעותיהן של הנהגות השמאל לשינוי המצב הן ארגוניות בלבד, ואינן נוגעות ברבדים מהן נובע המשבר: רובד הזהות ורובד האידיאולוגיה. רוב הציבור היהודי בישראל מגדיר את זהותו הקולקטיבית במונחים לאומניים ו/או דתיים.

 

בתחום הכלכלי-חברתי קיימת הגמוניה מובהקת של הגישות התאצ'ריסטיות (קיצוץ בשרותי הרווחה, הפרטה טוטלית, ההון כגורם ייצור מוביל, החלשת האיגודים המקצועיים וכדומה). במצב זה, כל ההסתערויות החזיתיות על הימין בשם השלום, ההומניזם ושאר האידיאלים של הדמוקרטיה הליברלית – נהדפות מתודעת הציבור כמו כדור גומי מקיר אבנים, או שהן שוקעות לתוכה כמו קליע של רובה בשק של צמר גפן.

 

הדרך לגבור על הימין אינה בהתקפות חזיתיות, אלא ביצירת אלטרנטיבה אידיאולוגית, מדינית וחברתית, ושכנוע רוב הציבור שדרך זו הכרחית להמשך קיומה, לשלומה ולרווחתה של מדינת ישראל, בעוד דרכו של הימין פירושה דלדול מתמשך עד כדי סכנת קיום.

 

המדינה זקוקה לתיקון כולל ("אוברול" בלע"ז), שרק כוח ציוני-שמאלי יכול לעשותו. על בסיס קיומה של ישראל כמדינה המממשת את שאיפת העם היהודי לריבונות, צריכים להיבנות נדבכים נוספים: מחויבות לצדק חברתי הכולל הזדמנויות שוות להשכלה, לתעסוקה ולהכנסה, ומתן תחושת שותפות ביצירה הכלכלית והחברתית (ולא רק צדק חלוקתי הניזון מתקציבי המדינה); הגדרת יהדות הרואה במסורת מקור השראה ולא מקור סמכות; ניסוח נרטיב היסטורי חדש הכולל את כל המגזרים והקבוצות לבניין המדינה בעבר ואת תרומתם האפשרית בעתיד; מדיניות של שלום; דמוקרטיה השתתפותית. במסגרת מגמה כזו יכולים ערביי ישראל להשתלב, גם כאשר המדינה מוגדרת כיהודית.

 

לגיבוש ולהנחלה של המסר הזה נחוצה מנהיגות בעלת שיעור קומה רוחני אשר, כדבר המשורר, "צרת העם בלבבו נגעה"; מנהיגות שיורדת לשורשי המצוקות ויודעת גם להתרומם לגבהים של חזון רלוונטי. מנהיגות כזו אין היום בשמאל. מפלגת העבודה רוויה בעסקנים וביצועיסטים בינוניים ובכמה רטוריקנים זריזים, הדואגים קודם כל לעצמם. השתלת פרס בראשה – מדינאי ומנהל מוכשר, אך לא מנהיג – היא סימן לאובדן הדרך, ולא להתחדשות. האיחוד הצפוי עם מפלגתו של עמיר פרץ גם הוא לא יפרוץ את דרכה של מפלגת העבודה אל המוני העם, מפני ש"עם אחד" מבוססת על עובדי המגזר הציבורי שלמאבקיהם אין לגיטימציה ציבורית רחבה.

 

מרצ, שנכשלה קשות בבחירות האחרונות, מקימה עתה את המפלגה הסוציאל דמוקרטית החדשה. אך זו, לכשתקום, רק תחזק את דימויה ה"צפוני" של המפלגה. מחאות הארגונים החברתיים נכשלות במבחן התוצאה מול האוצר, בגלל מיעוט משאבים והעדר מנהיגות ואידיאולוגיה רלוונטית.

 

הדרך ליצירת אלטרנטיבה אידיאולוגית שתהיה גם אלטרנטיבה פוליטית אינה קצרה וקלה. היא כרוכה, קודם כל, בכינון בסיסי לגיטימציה חדשים לשמאל וכן במאמצים חינוכיים בהיקף גדול, בעיקר בקרב צעירים ובני נוער – כי במהלך השכנוע בצדקת הדרך צריכה להיבנות גם זהות יהודית-ישראלית שתהווה מסד להזדהות ולפעולה פוליטית. רק כאשר ייבנה השמאל על הבסיס שתואר כאן, הוא יכול להיחלץ מתהליכי השקיעה שבהם הוא נתון ולהוות אלטרנטיבה של ממש לימין.