לא רוצים זהות יהודית, לא רוצים מדינה יהודית

 

אריה דיין, הארץ, 11.6.02

 

כ-250 אלף לא-יהודים עלו לארץ מאז 1989 ממדינות ברית המועצות לשעבר. על פי מחקר שעשה ד"ר זאב חנין מאוניברסיטת בר אילן, רק חמישית מהם חשים זיקה ליהדות וגם הם כבר לא חשים צורך להתגייר. בין האחרים גוברת התמיכה ברעיון של מדינת כל אזרחיה.

 

 

 דוקטור זאב חנין, מרצה וחוקר במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, מרגיש כמי שנושא בכליו חומר נפץ מסוכן וחושש שיגיע לידיים הלא נכונות ויגרום לנזק. חומר הנפץ טמון בנושא עבודתו האקדמית בשנים האחרונות; יש בו גם היבטים פוליטיים וחברתיים, וגם היבטים דתיים ואידיאולוגיים, והחברה הישראלית מעדיפה להתעלם ממנו.

 

המחקר עוסק במאות אלפי הלא-יהודים שהגיעו מאז 1989 לישראל מכוח חוק השבות, ממדינות ברית המועצות לשעבר. חנין, האומד את היקפה של האוכלוסייה הזאת ב-250 אלף איש, מתאר את ההבדלים הגדולים בין הקבוצות השונות המרכיבות אותה ומגדיר את המגמות הפוליטיות והאידיאולוגיות, השונות מאוד זו מזו, המתפתחות בכל אחת מהן.

 

טענתו העיקרית היא שבין הקבוצות ותת-הקבוצות הרבות המרכיבות את האוכלוסייה הזאת, הולכות ומתגבשות שלוש קבוצות עיקריות, שכל אחת מהן כוללת, על פי הערכתו, עשרות אלפי בני אדם. בעוד שבקבוצה האחת מתפתח יחס חיובי כלפי החברה היהודית בישראל ורצון עז להשתלב בה ולהפך לישראלים, בשתיים האחרות מתחזק הרצון לשמר את זהותן המקורית הלא-יהודית ולא-ישראלית; ולא זו בלבד אלא שמתפתחת בהן גם גישה ביקורתית ביותר כלפי הציונות וכלפי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית; בשולי הקבוצות האלה, מוסיף חנין בזהירות, יש גם מקרים - "לא רבים אבל מדאיגים" - שבהם הגישה הביקורתית כלפי הציונות נעשית גישה עוינת כלפי מדינת ישראל בכללותה, ופה ושם יש אפילו גילויים של אנטישמיות. חנין מצא שהרוב בקבוצה הראשונה תומך במפלגות הימין (ליכוד, ישראל ביתנו וישראל בעלייה) בעוד שבשתי הקבוצות האחרות נוטים לתמוך במרצ, במפלגת העבודה, בשינוי ובמפלגתו החדשה של ח"כ רומן ברונפמן.

תצלום: יוסי סודרי

חנין. חושש שיהיו מי שישתמשו בממצאיו כדי לקדם את

הדרישה לשינוי חוק השבות ולבלימת "הפלישה הרוסית לישראל"

 

את ממצאיו הראשונים של המחקר, שטרם הושלם ומסקנותיו עדיין לא גובשו סופית, הוא יציג מחר במושב הפתיחה של כנס שייערך באוניברסיטת בר אילן ויעסוק במה שמארגניו הגדירו "טמיעתם של לא-יהודים בחברה הישראלית והשפעתה על הזהות הקולקטיווית".

 

אתאיסטים לחלוטין

 

חנין נולד באוקראינה, השלים את הדוקטורט שלו במוסקווה, עשה פוסט-דוקטורט באוקספורד והגיע לישראל לפני כעשר שנים. הוא חושש שיהיו מי שישתמשו בממצאיו כדי לקדם את הדרישה לשינוי חוק השבות ולבלימת "הפלישה הרוסית לישראל", או כדי לנגח יריבים פוליטיים. לכן בכנס הוא מתכוון להדגיש את העובדה שממצאיו "ראשוניים בלבד", להזכיר לשומעיו ש"מדובר בנושאים רגישים ביותר, הקשורים בזהותם העצמית של בני אדם", ולבקש שלא להסיק מהמחקר "מסקנות גורפות" ולא "להיגרר להכללות".

 

התמונה העולה ממחקרו אכן מקשה לעשות הכללות. אוכלוסיית העולים הלא-יהודים מצטיירת בו כקבוצה הטרוגנית מאוד ורב-גונית ביותר, הכוללת תת-קבוצות רבות וזהויות וזרמים אידיאולוגיים שונים, שלעתים גם סותרים זה את זה. כל קבוצה וכל תת-קבוצה היא ממוצא אתני ורקע אחר ובעלת זהות תרבותית שונה. "מי שמדבר בהכללה על 'מאות אלפי נוצרים שמגיעים מרוסיה'", הוא אומר, "פשוט משתמש בקטגוריות שאינן רלוונטיות למציאות".

 

נצרות ברוסיה, הוא מסביר, היא רק קטגוריה דתית (ולא קטגוריה אתנית או לאומית); רוב הלא-יהודים המגיעים לישראל אינם נוצרים אלא "חסרי דת, אתאיסטים לחלוטין". מבחינה אתנית ("שהיא הקטגוריה הקובעת") יש בהם רוסים ואוקראינים וליטאים ואוזבקים, "וגם אנשים שעד שהגיעו לישראל היו משוכנעים שהם יהודים".

 

העולים המוגדרים כאן "לא-יהודים", למקצתם יש אב יהודי, למקצתם היה סב יהודי ולאחרים לא היה מעולם כל קשר ליהדות. חנין סבור שאין זה נכון להתייחס לכולם כעשויים מקשה אחת. "במשרד הפנים אצלנו", הוא מתלונן, "לא מסוגלים להבחין בין רבינוביץ', שאביו יהודי והוא עצמו חשב תמיד שהוא יהודי, לבין פטרוב, שהוא נטול קשר ליהדות כבר ארבעה דורות".

 

גם אלה שחסרים כל זיקה ליהדות אינם עשויים מקשה אחת וגם בנוגע אליהם אסור, לדעתו, להכליל הכללות. "בחוגים המקורבים לליברמן ולשרנסקי", הוא מספר, "אני שומע לא פעם אמירות של אנשים בנוסח 'אנחנו לא רוצים לראות כאן את פרצופי הגויים האלה, שמזכירים לנו את האנטישמים הרוסים'. אני יכול להבין מה מפריע להם, אבל אני חושב שאלה התבטאויות חסרות רגישות שפוגעות באנשים שבאו לישראל, לפחות בחלקם, עם לב פתוח ועם כוונות טובות. העובדה שהם רוסים או אוקראינים מבחינה אתנית, והעובדה שאינם מעונינים לסגל לעצמם זהות יהודית, לא הופכת אותם לאנטישמים".

 

הראשונה מבין שלוש הקבוצות העיקריות, על פי החלוקה של ד"ר חנין, מורכבת מאנשים ש"אינם יהודים על פי ההלכה, אבל יש להם שמות יהודיים, מראה יהודי, עבר יהודי וניסיון שלילי בתור יהודים" ברוסיה. מדובר בעיקר בבניהם ובנותיהם של אב יהודי ואם לא-יהודייה וגם בבני זוגם של יהודים. חנין מעריך שאחד מכל חמישה לא-יהודים, שעלו וקיבלו אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות (50 אלף מבין 250 אלף), משתייכים לקבוצה הזאת.

 

"מה שמאפיין אותם", הוא אומר, "זה העובדה שהם מגלים בדרך כלל סימפאטיה כלפי מדינת ישראל, מזדהים עם העם היהודי, רוצים להשתלב בקהילה היהודית-הישראלית ומסכימים עם הקביעה שישראל צריכה להיות מדינה יהודית. יש בקבוצה הזאת אנשים בעלי שמות כמו פרידמן או רבינוביץ', שברוסיה סבלו בגלל היותם יהודים ורק כאשר הגיעו לישראל התברר להם שהם לא יהודים". דפוסי ההצבעה שלהם זהים לאלה שבקרב כלל העולים: רוב מוחלט למפלגות הימין (ישראל ביתנו, ישראל בעלייה, הליכוד והאיחוד הלאומי) והצבעה מסיווית לאריאל שרון (ב-2001) ולבנימין נתניהו (ב-1999) בבחירות לראש הממשלה.

 

הרצון להשתלב בחברה היהודית היה גם הקו המרכזי במצע של התארגנות בשם "התנועה למען משפחות מעורבות", שהוקמה לפני כמה שנים במטרה לייצג את הקבוצה הזאת. לודמילה דולה מאוקראינה, שהייתה הרוח החיה בתנועה, הצהירה שוב ושוב שהיא מתנגדת להקמת גטו תרבותי נפרד ושחברי תנועתה שולחים את ילדיהם לשרת בצה"ל ומבקשים להשתלב באופן מלא בחברה היהודית הישראלית. הם דרשו למנוע את הקיפוח שנגרם להם עקב חוקי האישות ההלכתיים, כדי שיוכלו להשתלב טוב יותר בחברה היהודית.

 

חנין סבור שהיה צריך בתחילת שנות ה-90 לגייר את רוב בני הקבוצה הזאת ולהפוך אותם, גם להלכה, לחלק בלתי נפרד מהחברה היהודית בישראל: "אז הם היו מוכנים להתגייר כי הבינו שהגיעו למדינה יהודית, ושהגיור הוא אקט כמעט-טכני שנדרש מהם כדי להשתלב בחברה היהודית. אפשר היה לגייר אותם בשקט, כמו שגיירו את רוב העולים הלא-יהודים בשנות ה-70". בינתיים נכונותם להתגייר נעלמה כמעט לחלוטין וחנין מטיל את האשמה בכך על החברה הישראלית החילונית. "העולים הלא-יהודים התבססו מבחינה כלכלית, הסתדרו מבחינה חברתית וראו שהחברה הישראלית, שפיתחה השקפה פוסט-ציונית ורב-תרבותית, בכלל לא דורשת מהם להתגייר. אז למה שיתגיירו?"

 

טראומת צ'צ'ניה

 

הקבוצה השנייה, היפוכה של הראשונה, מורכבת מאנשים שמבחינה הלכתית נחשבים ברובם ליהודים, אך מעולם לא חשו בזיקה כלשהי ליהדות ומעדיפים להגדיר עצמם, גם בישראל, כרוסים או כאוקראינים. "זו קבוצה לא גדולה המונה כמה עשרות אלפי אנשים", אומר חנין. "לחלקם יש שני הורים יהודים, לחלקם יש אם יהודייה ולחלקם רק אב יהודי. בברית המועצות הגדירו את עצמם והוגדרו על ידי סביבתם כרוסים או כאוקראינים; הם ממשיכים להגדיר את עצמם כך גם פה ואין להם שום עניין באימוץ זהות יהודית כלשהי". כמעט כולם מגדירים עצמם כאתאיסטים.

 

בקבוצה הזאת יש ייצוג נכבד לאמנים (סופרים, ציירים, שחקנים), לאינטלקטואלים ולאנשי אקדמיה. חנין אומר שכמו רבים מהאינטלקטואלים והאקדמאים ברוסיה הם התנגדו למלחמה בצ'צ'ניה. את "טראומת צ'צ'ניה שלהם", הוא מוסיף, הם תירגמו למציאות הישראלית-הפלשתינית "באופן לגמרי לא-ביקורתי". "האינתיפאדה בעיניהם דומה למרד הצ'צ'ני, ואת ההתנהגות של צה"ל בשטחים הם משווים להתנהגות הצבא הרוסי בצ'צ'ניה. הם גוזרים גזירה שווה בין האנטישמיות הרוסית לבין אפליית הערבים בישראל ודוגלים, לפחות בחלקם, בהפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. הם לא רוצים להיות יהודים ומשום כך גם לא מעונינים בשמירת אופייה היהודי של מדינת ישראל".

 

לדבריו, יוסי ביילין, יוסי שריד ורומן ברונפמן נהפכים באחרונה לחביבי הקבוצה הזאת. העיתונות הישראלית ברוסית, המרבה לדבריו לסלף את עמדותיהם של ביילין ושריד, מסייעת להם בכך. "ביילין ושריד אינם פוסט-ציונים ואין לי ספק שהם רוצים לשמור על אופייה היהודי של ישראל", אומר חנין, "אבל העיתונות ברוסית מציגה אותם כאנטי-ציונים והופכת אותם באופן פרדוכסלי לפופולריים יותר ויותר בקרב הקבוצה הזאת".

 

הקבוצה השלישית היא הגדולה ביותר, המגוונת ביותר בהשקפותיה הפוליטיות והרחוקה ביותר מהזרמים האידיאולוגיים הדומיננטיים בחברה הישראלית. היא מקיפה לא פחות מ-100 אלף איש ואינה ניתנת להגדרה פשוטה. המשותף לרוב חבריה הוא ש"אינם יהודים, לא במובן ההלכתי, לא במובן האתני ולא בשום מובן אחר, אינם מעונינים ביצירת זיקה כלשהי בינם לבין היהדות", ואין להם כל רצון להשתלב בחברה היהודית בישראל.

 

לפני כמה שנים ניסו כמה מהם להקים תנועה פוליטית, שהתפרקה בתוך זמן קצר. שמה היה "הרוסי הגדול" ומצעה, שדיבר על "גאווה רוסית", תבע להכיר בקיומו של מיעוט רוסי בישראל ולהעניק לו זכויות שוות. חלק (לא גדול) מהעולים הנכללים בקטגוריה הזאת הם נוצרים אדוקים. חלק אחר, קטן עוד יותר, הגיע מהרפובליקות המוסלמיות של חבר המדינות ומקיים זיקה, בדרך כלל רופפת מאוד, לאיסלאם.

 

בקרב 100 אלף אנשי הקבוצה הזאת מתרוצצות זהויות אידיאולוגיות ומגמות פוליטיות מגוונות. בקצה האחד של הקשת הפוליטית מצויה קבוצה קטנה שסיגלה לעצמה את מה שחנין מכנה "זהות ישראלית לא-יהודית". זהות זו באה לידי ביטוי בעיקר בהבעת תמיכה בעמדות הנציות והאנטי-ערביות ביותר בזירה הפוליטית. בקצה האחר של הקשת מצויה קבוצה שולית אחרת, שמגלה עוינות גלויה לציונות ולמדינת ישראל. רבים מאנשי קבוצה הזאת הצביעו ב-1999 לחד"ש. בכמה אזורים בארץ, במיוחד בנצרת-עלית ובכרמיאל, מתפתחים קשרי ידידות, עבודה ומסחר וגם קשרי נישואים בין הקבוצה הזאת לבין ערבים-נוצרים ומוסלמים.

 

בין שתי התופעות הקטנות והשוליות הללו מצויה קבוצה גדולה, שתביעתה הפוליטית העיקרית היא הפרדת הדת מהמדינה והנהגת נישואים אזרחיים. ד"ר חנין סבור שזהו רק שלב ראשון שאחריו תועלה גם תביעה גלויה לשנות את אופייה היהודי של מדינת ישראל. בבחירות ב-1999 אנשי הקבוצה הזאת הצביעו, רובם ככולם, לאהוד ברק. בבחירות לכנסת, רבים מהם הצביעו בעבור שינוי. אחרים, המביטים על החברה הישראלית במבט כוללני יותר, מדברים בזכות החיבור בין המאבק בכפייה הדתית למאבק למען זכויות הפלשתינאים. חנין סבור ש"הבחירה הדמוקרטית", מפלגתו החדשה של ח"כ רומן ברונפמן, תיבנה בעיקר מהציבור הזה.