לבנות ולהיבנות

 

דני רשף, מושב חוסן, 4.1.04

 

 

בשנים שלפני קום המדינה התנהל במלוא עוזו הוויכוח בין הציונות המדינית, מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי, לציונות המעשית שמייצגה הבולט היה בן גוריון. הוויכוח היה בין החושבים שהתהליך המדיני הוא העיקר והוא שנותן תוקף, חיות והישרדות למפעל הציוני לבין השמאל של אז, שהבין שהעשייה בשטח היא שמעצבת את התהליך המדיני ומייצרת את הנכסים הקיומיים של עם ישראל. 'ניבנה ארצנו ארץ מולדת' ובעיקר 'אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה' ייצגו נאמנה את הציונות המעשית. לא חלומות, לא הבטחות אלא אחריות אישית להגשים. לבנות כדי להיבנות.

 

יש הרבה סיבות למה תש כוחה של הציונות המעשית עוד לפני מלחמת ששת הימים ב-1967, למה דעך מפעל ההתיישבות הציונית וכיצד הפך השמאל בישראל לציונות מדינית המזניחה את האחריות האישית והמפקירה את המעשה לימין. זהו שמאל פסיבי של 'הבטחתם יונה עם עלה של זית', 'מחר אולי תפלגנה הספינות', 'הבטחתם' (מי בדיוק?) בלי אחריות אישית, בלי 'לבנות ולהיבנות'.

 

גם כאשר ההתיישבות העובדת, פאר ההגשמה החלוצית, התדרדרה לחברת נדל"ן הדורשת בתוקף את חלקה במשאבים ובתקציבים הלאומיים. גם כאשר בניה כבר לא מובילים את חוד החנית של העשייה ההתיישבותית והביטחונית - היו ויש עדיין שפע אפשרויות לעילית של השמאל בישראל להתחייב לציונות מעשית, להגשמה ולאחריות אישית, בחינוך ובמגורים אישיים בעיירות פיתוח ובאזורי המדינה המרוחקים. יש מקום ויש צורך בציונות מעשית, מגשימה, חליפית ואישית כדי לעצב את עתיד המדינה מבחינת 'לבנות ולהיבנות בה'.

 

הפגנות, גדולות ככל שיהיו, בכיכר רבין שלאחריה סיימו אלפי המשתתפים את מחויבותם המעשית לעתידה של מדינת ישראל אינם, אלא, אירוע ללילה אחד 'סטוץ'. הפגנות שאחריהן לא בא עוד מורה אידיאליסט לאופקים, לא העתיקה עוד משפחה מתל אביב את מגוריה למצפה רמון ולא הוקם עוד מצפה בגליל אינם שקולים כנגד עשרה מתנחלים בקרוואן על גבעה נידחת ביש"ע. מתנחלים שבאו על מנת להישאר ושנוכחותם היא עובדה מדינית חזקה פי כמה בין אם ישארו או יפונו.

 

בכירי פעילי השמאל בישראל כבר מזמן מצויים במחוז הרוחני שבין חדרה לגדרה והשמאל בישראל כבר לא מעצב את החברה דרך ההגשמה האישית ועשייה פנימה. מזמן מנסה השמאל בישראל לעצב את עתידה של ישראל דרך הפרשנות שהוא מנפק לנו על החברה הפלשתינית, במקרים קיצוניים עד כדי הזדהות עם הטיעון הבסיסי הפלשתיני. כבר שנים גלש השמאל לטרוניות ולהטפת מוסר צדקנית על החברה הישראלית בכללה, במקרים קיצוניים עד כדי הזדהות שלא מדעת עם השמאל האירופי החדש שישראל בשבילו היא מקור כל רע. זהו שמאל שהזניח את חובת ההגשמה הציונית.

 

בחוגי הבית של השמאל הפכה המילה 'יאוש' לדגל. שמאל שמיואש מכך שאנחנו לא מבינים את הפלשתינים, שגנבו לו את המדינה, חטפו לו את הציונות. שמאל על תנאי ש'הבטיחו יונה עם עלה של זית' ואם לא - אז מקומנו לא כאן.

 

לרפי מן שהתלונן כנגד הימין ב'מעריב' ב-25/12/2003 במאמר 'חוטפי הציונות' ראוי להעיר: 'יאוש, חטפו לי, שתו לי, גנבו לי' הם לא מתכון לציונות. ציונות לא בונים בכיכר רבין ערב אחד אלא במצפה רמון כל החיים, אחרת היא נבנית בעופרה כל הזמן. איש לא הבטיח 'יונה עם עלה של זית' אלא רק 'לבנות ולהיבנות'. הציונות לא נחטפה, היא הוזנחה בצד דרכה של ההיסטוריה על ידי השמאל המדיני.