לדבוק בעיקר

 

דני רשף, מושב חוסן, 11.1.04

 

 

מחזה מוזר אירע בכנסת ישראל ב-05/10/1995 בשעת ההצבעה על מה שכונה לימים 'אוסלו ב'. חברי כנסת משני קצות הקשת הפוליטית צבאו והתחננו בפני חבר כנסת, אלמוני כמעט, אלכס גולדפרב, שבהרמת ידו היחידה חרץ את גורלו של תהליך אוסלו לחסד בעודו צועק - בעד רמת הגולן!!! ניתן רק לנחש מה היה קורה לו המו"מ עם סוריה וגורל הגולן היה יותר מוחשי ומעשי.

 

בדרך כלל מלווים תהליכי שלום במזרח התיכון בפרץ של אלימות מתגברת. זו אלימות של מתנגדים מוחלטים לתהליך העושים ככל יכולתם לשבש כל הידברות, או אלימות שנועדה לסחוט וויתורים נוספים במו"מ כשחרב הפיגועים מונפת ברקע.

 

במהירות שיא איבד שמעון פרס את האשראי הפוליטי הנדיב שקיבל בעקבות רצח יצחק רבין ז"ל ב-05/11/1995. בעוד בארץ פנימה שילבה ידיים ההתנגדות להסכם אוסלו עם המתנגדים לוויתורים בגולן. מבחוץ חבר טרור המתאבדים הפלשתיני לזה שבהשראה סורית באמצעות החיזבאללה. התגובה האלימה של מבצע 'ענבי זעם' בלבנון ליוותה את דעיכת ממשלתו של שמעון פרס. המבצע גרם לאבדן התמיכה של הציבור הערבי בישראל – קו ההגנה הפרלמנטרי האחרון של ממשלתו, ובאבדן השלטון לליכוד בבחירות מאי 1996.

 

אהוד ברק שנבחר במאי 1999 האמין שמו"מ מקביל עם הסורים והפלשתינים יגרום לתחרות חיובית בין המסלולים וכל מנהיג ימהר לוותר בטרם ישאר אחרון ומבודד בתהליך השלום מול ישראל. לטעמו המו"מ המקביל אמור היה לרכך את שני המתחרים לעוד וויתורים. בפועל לא שאפו המנהיגים דווקא לשלום והכשילו בכוונה אחד את השני.

 

כשמעון פרס לפניו התעסק אהוד ברק יותר במה שהוא חושב שהעולם הערבי חושב ודימה לעצמו ולנו את עולם ההזדמנויות השופע של המזרח התיכון.  כשמעון פרס בזמנו, כמעט התעלם אהוד ברק מרחשי הלב והפחדים של החברה הישראלית וריכז אליו ונגדו, בו זמנית, כל התנגדות אפשרית: מתנחלים מיש"ע, תומכי ההתיישבות בגולן וחרדים, עד כדי אבדן ממשלתו. כשמעון פרס קודמו בזבז אהוד ברק, בזמן קצר ביותר, אשראי פוליטי ותמיכה ציבורית רחבה ודעך עם ממשלתו לתוך מאבק דמים ופרץ של אלימות – אינתיפדת אל אקצה. כפרס ב-1996 הפנה לו הציבור הערבי עורף ביום הבחירות בפברואר 2001.

 

על שני המנהיגים האלה אפשר לומר שמהלכיהם יצאו מכלל שליטה מבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת". הניסיון לנהל במקביל את הסכסוך עם הפלשתינים ואת המו"מ עם סוריה, פעמיים בתוך עשר שנים, היה מבחינת הקש ששבר את גב הגמל עד קריסת שני התהליכים גם יחד.

 

הבעיה, ב-ה' הידיעה רבתי, בעיית הזהות והקיום המרכזית של ישראל היא הסכסוך בינינו לפלשתינים. לעומתה הבעיה הסורית היא משנית. יש התנגדות רבה לתהליך ההתנתקות מהפלשתינים מימין, משמאל ובקהילה הבין לאומית. יציבות פוליטית לאורך זמן וממוקדת היא תנאי הכרחי, בהחלט לא תנאי מספיק, להצלחת התהליך לחלץ את ישראל ממצוקה קיומית.

 

יש ערך מועט ביותר לשאלה האם בשאר אסאד מסוריה רציני ומה בדיוק מניעיו. הבעיה האמיתית היא האם אנחנו מסוגלים להתמקד בעיקר, ואולי גם להצליח, להתכנס למדינה יהודית דמוקרטית, או שאנחנו חוזרים לתסריט "תפסת מרובה לא תפסת" שבו הכל תלוי בידו הרועדת של מין אלכס גולדפרב סמלי.