דמוקרטיה ליהודים בלבד

 

יצחק לאור, הארץ, 30.5.07

 

במבט לאחור, מוזר כמה שנים נדרשו לליברלים בינינו להבין, כי הדמוקרטיה הישראלית צריכה סייגים – לא כדי להגן עליה מפני ארגונים החותרים להפילה, או מפני מבנה פוליטי היכול לערער אותה, או מפני כוח פנימי חזק מדי היכול לשאוב עידוד מהעדר חוקה (למשל, השב"כ). מוזר עד כמה תמימים היו מי שחשבו, כי אין שום בעיה בדמוקרטיה הישראלית והמיעוט הערבי בתחומיה.

 

נכון, יש כיבוש. אך בתודעה הישראלית הכיבוש הוא זמני. מצב יוצא מן הכלל, מצב חירום זמני, המשעה כל זכויות האדם והאזרח, וכך מותר לו להיות גרוע מדיקטטורה צבאית, שהרי מותר לצבא לעשות הכל בשטחים הכבושים. מיליוני בני אדם נתונים למשטר הזה, והדמוקרטיה שלנו אינה רואה אותם, אלא חיה את הכיבוש כחריג ולא ככלל.

 

לעומת זאת נזהרה הדמוקרטיה הישראלית לא לדבר על המצב החוקתי של הערבים בתחומיה. היא הקימה מערכת ערמומית של חוקים ותקנות המפקיעים מהם חלק מהזכויות השמורות רק ליהודים אזרחי המדינה, ואפילו יהודים שאינם אזרחיה. חוקי המקרקעין הם דוגמה לכך, וגם פעילותן של הקרן הקיימת ושל הסוכנות היהודית כ"מדינה רק ליהודים בתוך מדינת חוק".

 

הדיון הציבורי, אולי בשל ההבנה כי יש מחויבות ללגיטימיות בין לאומית, היה תמיד מרוסן, שלא לומר דו פרצופי. דו"ח קניג, על שם פקיד משרד הפנים שהמליץ לממשלה ב-1976 איך להפלות ערבים לרעה, גרם לסערה ציבורית, אך איש לא יצא להגן עליו כי ישראל הרשמית שמרה על כללי משחק של לשון אחת ליברלית. את המדיניות הלא דמוקרטית השאירו ל"מערכת הביטחון".

 

בשנים האחרונות הוביל השב"כ מערכה פומבית וגרר את הדיון על הערבים בישראל, בפעם הראשונה, למחוזות של ביטויים גזעניים במרכז, לא בשוליים. מי שישווה את התבטאויות הפוליטיקאים ואת הכתיבה הפובליציסטית נגד מסמך עדאללה, או בעד התיקון הגזעני לחוק האזרחות, עם נאומיו של מאיר כהנא בכנסת יוכל לראות עד כמה כתובות הקיר "כהנא צדק" נהפכו למצע גלוי בידי תומכיו הגלויים של יובל דיסקין וחבריו במרכז המפה הפוליטית.

 

ב-20 במאי העביר היועץ המשפטי לממשלה לאגודה לזכויות האזרח מכתב שקיבל מראש השב"כ בעניין תלונה על התנכלות לביטאון תנועת בל"ד. תחילה מצטט דיסקין את לשון החוק: "השירות מופקד על שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו, מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות, ריגול וחשיפת סודות המדינה, וכן יפעל השירות לשמירה ולקידום של אינטרסים ממלכתיים חיוניים אחרים לביטחון הלאומי של המדינה, והכל כפי שתקבע הממשלה ובכפוף לכל דין". מיד אחר כך מודיע ראש השב"כ ליועץ, ש"עמדת השירות היא כי בגדר 'חתרנות' עשויה להיכלל גם חתירה לשינוי ערכי היסוד של המדינה תוך ביטול אופייה הדמוקרטי או אופייה היהודי כחתירה נגד סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו". מה שהחוק לא עשה - כלומר, לא ביטל את וא"ו החיבור בין מדינה דמוקרטית למדינה יהודית, לרווחת כל הנבוכים - בא השב"כ ומיזג.

 

הדמוקרטיה הישראלית, בלשונו של דיסקין, מתגוננת מפני ערעור על העובדה שהיא דמוקרטיה ליהודים. כל זה לא היה עלוב כל כך, אלמלא צורף למכתב של דיסקין מכתב מטעם היועץ: "מכתבו של ראש השב"כ נערך בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה ועל דעתו, והעמדה המפורטת בו מקובלת על היועץ המשפטי לממשלה".

 

הנה פרי הדיון הגזעני המתמשך. חותמת של היועץ המשפטי על פרשנות החוק לפי השב"כ.