האם ישראל רוצה להתקיים

 

אברהם טל, הארץ, 13.5.05

 

בהצעה שאושרה השבוע בוועדת השרים לענייני חקיקה בעניין התיקון לחוק האזרחות יש יתרון אחד: היא מפריכה את הטענה האווילית, הנשמעת מפי אויבים מבחוץ ו"חובבי ציון" מבפנים (אלה המצדדים בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית), שישראל היא מדינה גזענית. בין שתתקבל לבסוף הגרסה המרחיבה שמציע שר הפנים ובין שתתקבל הגרסה המצמצמת של שרת המשפטים - תתאפשר הגירת פלשתינאים והתאזרחותם בישראל על בסיס "איחוד משפחות", בהגבלות גיל מסוימות. אך מעבר לכך, ההצעה גרועה בהשאירה פתח לתהליך מסוכן המאיים על אופיה של ישראל כמדינה יהודית.

 

מבקרי החוק המגביל התאזרחות של פלשתינאים מכוח נישואים בישראל טוענים בשם עקרונות הדמוקרטיה, הליברליזם, זכויות האדם. קל ונעים להצטרף; מי לא רוצה להיות דמוקרטי, ליברלי ושוחר זכויות אדם? אבל כל המאמין שישראל נועדה להיות מדינת העם היהודי, בעלת צביון העומד בסימן המורשת היהודית, ולא לחטוא בעניין זה לדורות הבאים - חייב לשאול את עצמו, מה אנחנו היום עושים נכון ומה לא נכון כדי לממש חובה היסטורית זו.

 

יש המזלזלים בדמוגרפיה וב"שד הדמוגרפי", או מעדיפים להתעלם מהם, אך הנתונים ברורים: בגלל ההפרש בשיעורי הגידול של האוכלוסייה (1.1% אצל יהודים, 2.7% אצל ערבים ישראלים) הרוב היהודי אינו מובטח בטווח הארוך. המבחן לטהרני הדמוקרטיה והליברליזם פשוט: נניח שהגענו לנקודת זמן שבה הערבים הישראלים הם 45% מכלל האוכלוסייה - זה עלול לקרות במאה הנוכחית, לבטח אם תהיה "תגבורת" פלשתינית מבחוץ - האם ימשיכו להתנגד לחוק המגביל התאזרחות פלשתינאים בישראל?

 

לכל מדינה זכות יסודית להגן על צביונה הלאומי ולחוקק חוקי כניסה, תושבות והתאזרחות המבטיחים זאת. האיום על ישראל מבחינה זו גדול מאשר על כל מדינה אחרת. המניע להגירה לארצות שנקטו אמצעי הגנה נגד זרם זרים (הולנד, דנמרק) הוא בדרך כלל כלכלי; בישראל, מדינה בעלת רמת חיים אירופית ומשטר דמוקרטי הנטועה בלב אזור מפגר, המניע הוא כלכלי וגם לאומי: מאות אלפי פלשתינאים לא זנחו את שאיפת "השיבה", ורבבות כבר הוכיחו שאפשר להגשימה באופן אישי, באין סיכוי לשיבה מוסדרת. בניגוד למקובל במזרח, שם האשה הולכת למושב הגבר, הניסיון בישראל מראה, שגברים פלשתינאים הולכים אחרי נשותיהם ומשתקעים בישראל. הם יודעים למה.

 

הזכות להינשא אינה כוללת זכות לקבל תושבות אוטומטית לבן זוג זר. הטענה, שמדובר רק בתושבות ולא באזרחות, חסרת ממש כי ילדי הזוג המעורב יהיו ישראלים על פי אזרחותם. זרם "מהגרי נישואים" יאיים על שיווי המשקל הרגיש שקיים כיום בין יהודים לערבים בישראל, ולא יצמח ממנו "שלום בין העמים". להיפך, ככל שיתרחבו שטחי החיכוך הפוטנציאליים יגבר המתח. הניסיון לצייר תמונה אידילית על סמך המציאות באירופה, מטעה. המתיחויות האתניות הנובעות מהגירה מאיימות על סדר החיים ועל שלום הבית ומביאות לשנאת זרים ולתחיית מפלגות גזעניות.

 

מעבר להגבלות נוקשות על כניסת פלשתינאים מכוח נישואים - שמוכרחות לבוא לידי ביטוי גם בחקיקת קבע שמתכננת ועדת פינס ("הארץ", 11.5) - מה נחוץ לעשות כדי להרחיק את הסכנה הדמוגרפית? בראש ובראשונה לא לצרף את מזרח ירושלים על כרבע מיליון תושביה הפלשתינאים למדינת ישראל (בלי מזרח ירושלים, שיעור האוכלוסייה הפלשתינית בישראל יורד מ-20% לכ-16%); ולהיזהר מאוד בצירוף גושי התנחלויות, לבל יצורפו עמם פלשתינאים במספרים גדולים.