להפסיק את מדיניות ההפחדה

 

שולי דיכטר, הארץ, 28.5.03

 

הפחד וההשפלה שחשים בצדק האזרחים הערבים הם כר פורה לשנאה והתנגדות

 

מעצרם של בכירים בתנועה האיסלאמית הוא צעד נוסף בדרך להפיכת האזרחים הערבים לתושבים הנתונים לשליטה צבאית. השיח המאפיין מצב יחסים כזה הוא הפחדה מצד השלטון - ופחד מצד הנתינים. לדידם של המפחידים, הצלחת מעצרי הראווה באום אל פחם התבטאה באיפוק של הפגנות המחאה ביישובים הערביים. משראו שהפגנות אלה עברו בשקט, ציינו ראשי מערכת הביטחון בסיפוק: "הם הבינו את הרמז..."

 

המומחים דוברי השלטון התפתלו רבות לאחר המעצרים עד שהודו כי העבירות המיוחסות לממלאי תפקידים בתנועה האיסלאמית הן "כלכליות", דהיינו, אזרחיות ולא צבאיות. ההסבר על סיוע עקיף, כביכול, לתשתית הטרור הוא יותר מתמוה: הסבר זה מתבסס על ההנחה כי ילד שבע תומך יותר בטרור מאשר ילד רעב. אלא שההיפך הוא הנכון: מערכת הביטחון צריכה לעודד את משלוחי המזון והתרופות, שכן הם מפחיתים במקצת את היאוש. כך או כך, עבירות לכאורה שהן אזרחיות במהותן אינן מצדיקות מבצע צבאי מתוקשר, שכלל השתלטות על שכונות מגורים ומעצר לאור פנסי הטלוויזיות בתרגולת המתאימה לשטח כבוש או להשתלטות על ספינת נשק.

 

מדוע, אם כן, במקום לשלוח מכתבי הזמנה לבירור בתחנת המשטרה עירון, התקיים מבצע זה? בחצי פה וברמזים הסבירו המומחים השונים בתקשורת כי היות שהתנועה האיסלאמית נחשבת לסמן הלאומני של המיעוט הערבי בישראל, המעקב בן שנתיים והמבצע בסיומו נועדו להגביל את פעילותה באופן כללי. גישה זו היא מרחיבה, ומכאן שהמסר מיועד לכלל האזרחים הערבים, אשר תורמים מזון וכסף לרעבים בשטחים גם ללא קשר לתנועה האיסלאמית. מסר זה, כחלק ממדיניות ההפחדה כלפי המיעוט הערבי, אומר: "שימו לב, העין שלנו פקוחה והיא עוקבת אחריכם בכל מקום ובכל זמן".

 

ואכן, האזרחים הערבים פוחדים. לראיה, הפגנות המחאה בסוף שבוע המעצרים "עברו בשקט". אלא שהשקט הזה מדיר שינה מעיניו של מי שמבין את המצב לאשורו. השקט הזה מדאיג משום שהוא נובע מפחד, ואין לך כר פורה יותר לשנאה ולהתנגדות מאשר תחושת פחד. בשטחים, למשל, תורמים כוחותינו יום-יום להעמקת תשתית הטרור באמצעות הפחדה והשפלה של האוכלוסיה. התנהגות השלטון באום אל פחם מטשטשת את ההבחנה בין השטחים לבין היישובים הערביים בישראל. במצב זה, התגובה של האזרחים הערבים, שמוכתבת על ידי פחד והשפלה, עלולה להזכיר את הנעשה בשטחים.

 

לאחר הקמת המדינה, השיח בין המדינה לבין האזרחים הערבים היה מבוסס על הטלת פחד ומרות באמצעות הממשל הצבאי. מגמה זאת נמשכה גם לאחר הסרת הממשל, בעיקר באמצעות "מדיניות העמימות" של השב"כ. בני "הדור הזקוף" החלו לשנות את השיח הזה בעשור האחרון, במאמץ להעביר את אופי היחסים עם היהודים והמדינה מפסים של שליטה לפסים של שיח אזרחי. אבל כעת יש כנראה מי שנחוש בדעתו להחזיר אותנו אל שיח השליטה וההפחדה, ולמבצע "עבודת נמלים" באום אל פחם תרומה נכבדת לכך.

 

האזרחים היהודים בישראל צריכים להיות מודעים לנזק האדיר של מדיניות ההפחדה, ובמיוחד לכך שהיא מסכנת את הציבור. נראה כי יש במסדרונות השלטון מי שחושב שמצב של פחד, חשדנות וסכסוך מתמיד בין האזרחים היהודים והערבים הוא טוב למדינה. גישה זאת הופכת את הפחד לגורם סכסוך נוסף בין יהודים לערבים, לצד האפליה המוסדית והחשבון ההיסטורי. האינטרס העליון והקיומי של היהודים בישראל הוא להקפיד על מעמדם האזרחי התקין של האזרחים הערבים. השלטון עדיין אינו מבין זאת, ולכן על האזרחים היהודים לתבוע ממנו בגלוי ובאומץ להפסיק את מדיניות ההפחדה.

 

הכותב הוא מנהל שותף של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי