לאן עכשיו?

 

דני רשף, מושב חוסן, ח' סיון תשס"ט, 31.5.09

 

לאחר ביקור אבו מאזן בוושינגטון אפשר לומר שהתמונה התבהרה מכל הכיוונים. ברק אובמה רוצה ליישם, אלא שהפעם ברצינות, את מפת דרכים ולשלבה במה שמכונה "היוזמה הערבית" כפיתרון אחד כולל למערכת היחסים בין ישראל לעולם הערבי ודורש משני הצדדים לעמוד בהתחייבות הראשונית עד סופם: מישראל להקפיא את ההתנחלויות ומהרשות הפלשתינית להילחם בטרור. הדרישה מהרשות ריקה מתוכן כי את רוב המלחמה בטרור ממילא עושה ישראל, כי החמאס בעזה הוצא מהמשוואה ובגלל שהכוחות הפלשתינים בגדה ממילא נמצאים תחת פיקוח אמריקאי הדוק.

 

התמונה מצד אבו מאזן התבהרה גם היא. מי שהיה הראשון במתנגדים לקמפ-דיוויד 2, מקיץ 2000, בגלל הדרישה של ברק לראות בהסכם גם את סוף הסכסוך, הודה בשיחה עם העיתונאים מהוושינגטון פוסט, ביום שישי 29/05/2009, שאהוד אולמרט הציע לו 97% משטחי הגדה, הכרה עקרונית בזכות השיבה, קליטת כמה אלפי פליטים, חילופי שטחים ומעבר בטוח לעזה והוא סירב "כי הפערים נותרו גדולים" - סתם ולא פירש. הוא גם הוסיף שאין בדעתו לעשות וויתור כל שהוא או "לסייע" למיטצ'ל אלא לחכות עד שממשל אובמה "יסחוט את ממשלת נתניהו החוצה" כלשונו ועד שהחמאס יכיר בישראל. השיחה של אבו מאזן עם בכירי הוושינגטון פוסט לא עסקה בכל צורה שהיא בתהליך שלום כל שהוא אלא בתוכניות של אבו מאזן להעביר את הזמן ולהפיל את ממשלת נתניהו.

 

ראש ממשלת ישראל תבע מאבו מאזן, כתנאי להמשך המו"מ שאבו מאזן לא מעוניין בו כרגע, הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית. אם הכוונה הייתה לדחוק את אבו מאזן לפינה הניסיון, הצודק לדעתי, נכשל לגמרי. אבל אם בנימין נתניהו באמת חותר למדינה יהודית שמשטרה דמוקרטי האם הסירוב של אבו מאזן הוא וויתור על הרעיון או שהוא מאלץ אותנו לחשוב אחרת. במילים אחרות, האם בנימין נתניהו משאיר לאבו מאזן להחליט עבורנו האם נהיה מדינה יהודית באופייה ודמוקרטית שבמשטרה.

 

הנהירה לגבעות של המתנחלים מטשטשת את גבולות המדינה היהודית וחותרת למדינה דו-לאומית בפועל שבה הערבים והיהודים, שכידוע לא סובלים אחד את השני, חיים במסגרת מדינית אחת שבה הרוב היהודי עומד בסכנה (בלשון המעטה). הציבור הימני במפורש מערער את זהותה הדמוקרטית של ישראל דרך מבול של הצעות חוק לאומניות המגדירות בפועל את ישראל כדמוקרטיה ליהודים עם אזרחות משנה מוגבלת לערבים.

 

המדיניות הערבית בישראל הייתה תמיד להוכיח שבמדינה יהודית באופייה ודמוקרטית במשטרה קיימת סתירה מובנית. שמעצם אופייה היהודי היא נידונה לדחוק את הערבי לשוליים כאזרח משנה. בא הימין והוכיח את טענתם שישראל אינה מסוגלת לחיות בכפיפה עם ערבים שמורשתם שונה, תרבותם אחרת ושאיפותיהם הלאומיות נמצאות במרחב הערבי מוסלמי ולא בחזון היהודי. יתר על כן הוא נותן לערבים את כל העילות שבעולם לבקש את הגנת הקהילייה הבין לאומית. קוסובו ומזרח טימור כמשל לאן דברים עשויים להגיע.

 

בתוך ציבור המתנחלים, אמנם בשוליו, קיים ציבור המדבר על "מלכות ישראל" וגם בציבור המרכזי דמוקרטיה נתפסת ככלי בר החלפה ולא כמערכת ערכים של שוויון כלפי החוק, חופש דיבור ודעה וקבלת הכרעת הרוב (לא שהרוב צודק יותר מהמיעוט).

כאשר אריק שרון ניקלע למצב כמעט זהה בתחילת 2005, מתוך עמדה מסורתית ימנית, הוא הבין שישראל חייבת ליטול יוזמה והיא אינה יכולה להסתפק בשלילת יוזמות אחרות. ההתנתקות, שהמתנחלים מצליחים להציגה כתוכנית ביטחונית למניעת ירי קסמים על עוטף עזה ומכאן שהיא נכשלה לחלוטין, הייתה בעצם מהלך של נטילת יוזמה מדינית בין לאומית, הכתבת המהלכים, קטיעת התהליך של התמזגות שני העמים, היהודי והערבי, אחד בתוך השני לכדי מדינה דו-לאומית, וצבירת הישגים ולגיטימיות בין לאומית.

 

כאשר אריק שרון ניקלע למצב כמעט זהה בתחילת 2005, מתוך עמדה מסורתית ימנית, הוא הבין שישראל חייבת ליטול יוזמה והיא אינה יכולה להסתפק בשלילת יוזמות אחרות. ההתנתקות, שהמתנחלים מצליחים להציגה כתוכנית ביטחונית למניעת ירי קסאמים על עוטף עזה ומכאן שהיא נכשלה לחלוטין, הייתה בעצם מהלך של נטילת יוזמה מדינית בין לאומית, הכתבת המהלכים, קטיעת התהליך של התמזגות שני העמים, היהודי והערבי, אחד בתוך השני לכדי מדינה דו-לאומית, וצבירת הישגים ולגיטימיות בין לאומית. גולת הכותרת היה מכתב ההבנות של בוש מאפריל 2005 המאשרר למעשה לישראל להחזיק בעתיד, גם בהסדר קבע, בגושי ההתנחלות. אריק למעשה ביצר חלק מההתיישבות ביש"ע וניתק את המהלך המדיני הישראלי מתלות בחברה הפלשתינית. כיום מתמוססים הישגיו של אריק שרון משום להיטותו של אולמרט להגיע להסדר קבע כמעט בכל מחיר, הצלחת המתנחלים להציג את ההתנתקות כמעשה ביטחוני שניכשל והדבקות הנוכחית של ראשי המתנחלים, ממש כמו החברה הפלשתינית מנגד, בנוסחת ה"הכול או לא כלום".

 

תשובתו של אבו מאזן לוושינגטון פוסט ממחישה לכל מי שהיה בדל של ספק שתהליך השלום מול החברה הפלשתינית נועד למבוי סתום. מימושה של מדינת ישראל כמדינה היהודית ודמוקרטית היא עדיין חזון בר הגשמה גם בלי הפלשתינים.

 

ממשלת ישראל חייבת להציג יוזמה מדינית משלה, שאינה שומטת או סותרת את נכונותנו לדון עם הפלשתינים על גורלם בכל עת שירצו, שבבסיסה התנתקות חד-צדדית משטחים מאוכלסים בפלסטינים והתכנסות לגושי ההתיישבות הגדולים. תוכנית כזו שתשמוט את הקרקע מתחת לאסטרטגיה הפלשתינית של לחכות עד שישראל תשאב את עצמה, מעצמה, להיות מדינה דו-לאומית תוך אובדן הלגיטימיות הבין לאומית שלה. סביב הצעד הנועז ישראל יכולה לקבל לגיטימציה להמשך חיזוק גושי ההתיישבות הקיימים המאוזכרים במזכר בוש מחודש ניסן תשס"ה (אפריל 2005). ישראל חייבת להמשיך ולהתנהג ביטחונית כמו היום ולשמור בידה את כושר הפעולה של צה"ל בכל זמן שדרוש ובכל מקום. לשם כך על ראשי המפלגות הגדולות לשלב ידיים בהקמת קואליציה יציבה עשויה לדבר.

 

כרגע עומדת ישראל בפני שלש אפשרויות. הראשונה, להתעקש אל מול העולם, לשלול את יוזמותיו ולהפך למדינה המאבדת את התמיכה הבין לאומית הנחוצה לקיומה, כולל אל מול האיום האירני. האפשרות השנייה להיגרר, לאט ובאי רצון, אחרי חלק הולך וגדל מהדרישות של ארה"ב ושאר העולם בצורה שתיפגע בלכידות הממשלה מבפנים ובמעמדה מבחוץ. בשני התסריטים מדינת ישראל תהיה תלויה בכושר התמרון הפוליטי של אבו מאזן וככל שמצוקת ישראל תגדל החבל שהוא ישחרר יקטן. האפשרות השלישית – להכתיב את המהלכים בעצמנו, להתנתק מתלות בחברה הפלשתינית ולעצב את ישראל, חד-צדדית, כמדינה יהודית דמוקרטית, המשתחררת לטובתה משליטתה בעם הפלשתיני.

 

ההתנתקות החד צדדית היא עדיין התוכנית המדינית הטובה ביותר האפשרית כדי למנוע מאיתנו מלהפוך למדינה דו-לאומית, כדי לשמר בידינו את נכסינו האסטרטגים החשובים יותר וכדי להישאר מדינה דמוקרטית. העיקר, כמו שאומר השיר, לא לפחד כלל.