לתת לחזון להוביל, לא לפחדים

 

עירית גדרון, תל-אביב, 8.3.03

 

אנחנו הקמנו כאן, בזמן לא ארוך, מדינה שהיא אחת המדינות המובילות בעולם. מדינה שהיא נס, מבחינת ההישגים שלה. אנחנו, וההורים שלנו, וההורים של ההורים שלנו, הקמנו את המדינה הזאת מכלום. מאפס. מרעיון. ממחשבה. מחזון... אולם, כיום, פשוט הלכנו קצת לאיבוד. נתנו לפחד להוביל אותנו, במקום לתת לחזון שלנו להוביל אותנו...

 

דבריה של עירית גדרון, מתנועת "היום השביעי", בהפגנה השבועית של "שלום עכשיו" שהתקיימה בכיכר פריז, בשכנות בית ראש הממשלה בירושלים, במוצאי שבת ה-8 במארס 2003, תחת הסיסמאות: "להפסיק את הרס מדינת ישראל!" "להפסיק את הכיבוש!" להפסיק את השינאה!"

 

דבר ראשון אני רוצה להביע את ההערכה והכבוד שלי אליכם, שהגעתם לכאן הערב, ובחרתם לעמוד כאן בחוץ בערב הנעים אך הקריר הזה, לוותר על תוכנית טובה בטלויזיה או יציאה עם חברים. זה לא מובן מאליו, שאנשים יצאו מהבית החמים שלהם כדי להפגין. מאד מאד נוח להשאר בפנים.

 

אני לא אדבר הערב על הממשלה. אני לא אדבר על המצב. אני גם לא אציג בפניכם את המצע של תנועת היום השביעי. מי שמעוניין לדעת עלינו, יכול לבדוק את האתר שלנו באינטרנט. אני אדבר הערב עלינו. עלי, שעומדת כאן עם המיקרופון ביד, ועליכם.

 

כשהמארגנים של הפגנה זו התקשרו אלי לפני שבועיים והזמינו אותי לדבר כאן, הדבר הראשון שעלה לי היה המשפט "למה אני?" אני לא מומחית לשום דבר, אני לא דמות ציבורית, אני סתם אישה. אזרחית במדינה הזאת.

 

ואז חשבתי לעצמי שזה מה שאני תמיד עושה - אני מתמרמרת על "המצב", כועסת על הממשלה ומחכה שמישהו, איזה מומחה, איזה מנהיג, יקום ויראה את הדרך. הרי הדרך כל-כך ברורה. כולנו יודעים אותה.

 

ובאותו רגע הבנתי שזאת בדיוק הבעיה. הבנתי שאף אחד לא יעשה את זה בשבילי. אין ברירה. אם אני רוצה שמשהו יקרה, אני צריכה לעשות את זה בעצמי.

 

ומהמקום הזה אני פונה אליכם. אתם בטח מתפלאים , בדיוק כמוני, איך זה שבסקרים מעל 70% מהישראלים מוכנים לויתורים - מוכנים לצאת מהשטחים, מוכנים לוותר על ההתנחלויות, מקבלים את האפשרות של מדינה פלשתינית, אבל כשמגיע הזמן לנקוט עמדה - הם בוחרים באריק שרון שירכיב ממשלה. למה? כי אנשים מפחדים. זה מפחיד ללכת בדרך חדשה. זה מפחיד לוותר. זה יכול להתפרש כחולשה. ואף אחד לא רוצה להתפס כחלש.

 

אבל אנחנו חזקים. אנחנו הקמנו כאן, בזמן לא ארוך, מדינה שהיא אחת המדינות המובילות בעולם. מדינה שהיא נס, מבחינת ההישגים שלה. אנחנו, וההורים שלנו, וההורים של ההורים שלנו, הקמנו את המדינה הזאת מכלום. מאפס. מרעיון. ממחשבה. מחזון. כשסבא של אבא שלי הגיע לכאן עם המהנדסים של רוטנברג להקים את תחנת החשמל בנהריים - היה לו חזון. חזון של קדמה. חזון של רווחה. חזון של שיווין.

 

אנחנו כולנו נמצאים כאן, בין אם נולדנו כאן, או עלינו לכאן, לא כי הכריחו אותנו, כי אין לנו ברירה. אנחנו, כל אחד מאיתנו, גרים כאן כי בחרנו לחיות בארץ הזאת. ואנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהיא תהיה. פשוט הלכנו קצת לאיבוד. נתנו לפחד להוביל אותנו, במקום לתת לחזון שלנו להוביל אותנו.

 

והממשלות שלנו, הולכות סחור-סחור כמו אוניות שמכשירי הניווט שלהן התקלקלו, בגללנו. כי אנחנו מכשירי הניווט של הממשלה. אנחנו צריכים לכוון אותה לדרך הנכונה. ממשלות, פוליטיקאים, מנהיגים, הם רק כלים בידיים שלנו. ואנחנו לא נותנים לממשלות שלנו את הכיוון.

 

אני מדברת כאן הערב כדי שלא נגיד יותר "למה אני". זה בידיים שלנו. בידיים שלכם ושלי. זה בידיים שלנו לכוון את המנהיגים שלנו, לומר להם מה אנחנו רוצים, באיזה מדינה אנחנו רוצים לחיות. אני יודעת שאני רוצה לחיות במדינה מתקדמת. שמבוססת על ערכים הומניים. מדינה שכל האזרחים בה שווים לפני החוק. אני רוצה מדינה שיש לה גבולות ברורים. אני לא רוצה לשלוט על אוכלוסיה משוללת זכויות. אני רוצה שצה"ל יהיה צבא ההגנה לישראל ולא צבא השיטור והדיכוי.

 

ואת זה אני דורשת מהממשלה שלי - להפסיק את הכיבוש. להגדיר גבולות למדינה ולהגן עליהם. אני מזמינה כל אחד ואחד מכם כאן הערב, לנסח את החזון שלו ולהתחיל לפעול לפיו. לא לפחד. לדבר עם אנשים. לדבר עם אנשים שלא מסכימים. עם אנשים שמתנגדים. לדבר עם אנשים שמפחדים. לדבר אתם על החזון שלהם. לתת לחזון להוביל, לא לפחדים.