קוד המוסר היהודי

 

הנהגת חוקים גזעניים בעת משבר מערערת את הלגיטימציה שלנו כעם

 

דוד פורמן, הארץ, 10.6.02

 

 

החזון הנבואי של הקמת חברה שיש בה עקרונות של צדק, שוויון ואנושיות מבוסס על ההבנה האוניוורסלית של קוד מוסר יהודי, ששוכלל ועודן מנקודת המבט הן של החוויות הלאומיות והן של אידיאלים רוחניים של המורשת היהודית. הספרות היהודית מנחה אותנו היטב בעניין התנהגותנו האתית.

 

המסורת מלמדת: "ויאמר ה', נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית, פרק א' פסוק כו'). אם כך, מדוע שואלים הרבנים את השאלה הרטורית אם האדם נברא מעפר האדמה? כדי לאשר שאיש מאתנו לא נוצר מחומר נעלה. נקודה זו זוכה לחיזוק בפרשנות על סיפור הבריאה. הרבנים שואלים: "מדוע נברא רק אדם אחד? היה זה למען השלום, כדי שאיש לא יוכל לומר לחברו, 'אבי גדול מאביך'" (משנה סנהדרין, 4:5).

 

הרלוונטיות של עקרון השוויון למציאות החברתית והפוליטית הנוכחית של מדינת ישראל עמוקה ביותר. הציניקנים יאמרו, שבעולם האמיתי של מחבלים מתאבדים, לא השוויון קובע, אלא הכוח. אך בתגובה לדברים אלה, האם לא צריך לומר שהשימוש חסר המעצורים בכוח יוביל באופן בלתי נמנע לשימוש לרעה ביסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה, ויפגע בהתנהגות המוסרית של האמונים על הגנה וחיזוק עקרונות דמוקרטיים?

 

שאלות הנוגעות להתנהגות מוסרית של יהודים בישראל הן כה עקרוניות שמה שתלוי על כף המאזניים הוא עצם הרעיון של מדינה יהודית. אין בכך כדי לרמוז על תמימות דעים עם אותם יהודים אורתודוקסים הטוענים שהמדינה היהודית לא יכולה להישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. ההיפך הוא הנכון. לא צריכה להיות סתירה בין דמוקרטיה לדת. המדינה היהודית יכולה באופן לגיטימי לכנות את עצמה יהודית, רק כל עוד היא יהודית ודמוקרטית ואנושית. אם לנסח זאת בצורה דרמטית יותר, לו אנו היהודים נמחק את הקוד האתי והמוסרי שמגדיר ומנחה אותנו כעם במשך הדורות, הרי שלא נוכל עוד לקרוא לעצמנו יהודים.

 

יש תחום אחד המאיים על עצם היסודות של מדינה דמוקרטית ויהודית, והוא הגזענות. בהתחשב במציאות הקיימת, התלכדות של חששות כלכליים וביטחוניים הביאה ליצירת חוקים שאולי נחוצים בעתות חירום, אך משעים כל שריד של כבוד למרכיבים הבסיסיים של יהדות ודמוקרטיה, עד שהם מתקרבים באורח מסוכן לקעקוע היסודות שעליהן מושתתת המדינה.

 

בתחום הביטחון, הצבא מנהיג "חוקי מעבר" המזמינים השוואות שקשה לחשוב עליהן אפילו, ואשר, כשהן מוצאות מהקשרן, אפשר לעשות בהן שימוש נגד מדינת ישראל. ללא קשר לצעדי הביטחון שבהם יש לנקוט כדי להגן על עצמנו, הם אינם יכולים להיות מהסוג המזכיר את אותם מעשים הרודפים את הסיוטים הגרועים ביותר שלנו. שום עם לא צריך לגלות רגישות רבה יותר לרעיון "חוקי המעבר" מאשר אנו היהודים.

 

בתחום הכלכלי, הכללת חוק שמקצץ בקצבאות ילדים לאוכלוסייה שלא שירתה בצבא כחלק מתקציב חירום חדש הוא חוק מפלה. אך מאחר שכולנו יודעים שהקהילה החרדית תמצא דרך לעקוף זאת, ושעולים חדשים יזכו אף הם לפטור מהאמצעי הדרקוני, האזרחים הערבים של ישראל הם היחידים שיסבלו מהפגיעה המפלה.

 

ההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם, שכאשר מדינה ניצבת מול משבר כלכלי ואיום ביטחוני גם יחד, קל מאוד להקריב את יסודות הדמוקרטיה. עם זאת, אומה נבחנת בסופו של דבר במצבים קיצוניים. חיזוק המדינה מבחינה כלכלית וצבאית באמצעות רמיסת הזכויות הבסיסיות של אחרים - וכאן הכוונה כמעט אך ורק לזכויות של ערבים - פירושו להתכחש לערכים היסודיים שעליהם אנו היהודים נולדנו כעם. אחרי הכל, זהות לאומית יהודית עוצבה על סדן החוויה המצרית של עבדות.

 

ישראל והעם היהודי נמצאים בפרשת דרכים. השאלה הגורלית העומדת לפנינו אינה עניין השטחים, אפילו לא הסוגיה של מלחמה ושלום. השאלה הגורלית היא פניה של התרבות היהודית וזכותנו להתקיים כמדינה יהודית. בסופו של דבר, בהנהגת חוקים גזעניים אנו עצמנו קוראים תיגר על הלגיטימציה שלנו כעם וכאומה.

 

הרב פורמן הוא חבר ב"רבנים למען זכויות אדם"