קץ עידן האידאולוגיות

 

בן דרור ימיני, מעריב, 23.12.05

 

 

המפץ האמיתי, הגדול, של הבחירות הקרובות, איננו בפרישת שרון מהליכוד, לא בהקמת קדימה, לא בפרישת פרס ולא בפוליטיקה הקטנה. מדובר, לשם שינוי, בסוף עידן האידאולוגיות. זהו. תשכחו מימין ומשמאל, לפחות במובנם הישן. הם אולי קיימים, אבל בשוליים. רק משה פייגלין ואילן פפה, ואלה שתומכים בהם, נשארו שם. כל השאר ברחו. אריאל שרון היה במקום הנכון ובזמן הנכון. ושום שבץ מוחי לא ישנה את העובדה הזאת.

 

כל מיני כותבים חכמולוגים ממשיכים, ועוד ימשיכו, לזלזל בהתנשאות ב"מרכז שאין בו כלום". יוסי שריד יטען ש"המרכז הוא ים המוות של הרעיונות" ויסרב להבין שגם הוא כבר במרכז. שהרי זה כל כך נעים לייצג עמדה חד-משמעית, שאין בה ספקות, שיש בה אידאולוגיה, רצוי קיצונית.

 

כדי להבין את עוצמת השינוי אפשר לעשות מבחן פשוט. ניקח שני פוליטיקאים שמצויים, לכאורה, בקצוות: סילבן שלום ורן כהן. מה בדיוק ההבדל ביניהם, אם יש כזה, בהקשר המדיני? שניהם מאמינים במדינה יהודית ודמוקרטית. שניהם תומכים בפשרות כואבות. ההבדל, אם בכלל, הוא רק בדרך להסדר או לפתרון. כהן יגלה קצת יותר פתיחות. סילבן טוען שהוא יעשה את זה עם קצת יותר קשיחות. זהו. אפילו עוזי לנדאו כבר עבר למרכז. זוכרים מה היה התנאי הקשה שהעמיד לנדאו לתמיכה בבנימין נתניהו? ש"פשרות כואבות יבוצעו רק לאחר משאל עם". אין ויכוח על הפשרה. יש ויכוח רק על הדרך. זה ימין? רק פייגלין נשאר שם, כנציג הימין ממה שנשאר מהליכוד.

 

בשמאל, הדברים אינם שונים. בתוך מרצ נותרו גורמים פוסט-ציונים, מהסוג של תדי כ"ץ, שפטרונו הוא אילן פפה. אבל הם לא הדומיננטים. הרוב שם, בדיוק כמו בקדימה, בעבודה ובמה שנותר מהליכוד, מעדיף מדינה יהודית ודמוקרטית ולא מדינה דו-לאומית או מדינה אחת גדולה.

 

אז על מה הוויכוח? על "גושי התיישבות". שרון אומר שהוא ישאיר אותם, אבל כך אומרים גם שלום ונתניהו, וגם חלק מהעבודה. במרצ מוכנים להתמקח עליהם. זה ויכוח? זו מחלוקת אידאולוגית? בוודאי שלא. נכון, מדובר בגורלן של עשרות אלפי משפחות. זה לא פשוט. אבל זה בוודאי לא השסע הגדול שהיה לנו כאן, ממש כאן, עד לפני שלוש שנים.

 

*****

 

ואולי חלוקת ירושלים מקטבת אותנו? כבר היום, מחצית מהציבור תומכת בחלוקה ומחצית מתנגדת. אם וכאשר יהיה סיכוי להסדר, אנחנו יודעים בדיוק מה הולך לקרות. רוב הציבור תמך בהשארת ההתנחלויות בסיני לפני שבגין הגיע להסכם עם סאדאת. רוב הציבור תמך, לאחר שהוצג ההסכם. הסרט הזה יחזור על עצמו. ייתכן שאין סיכוי להסכם עם הפלשתינים, אבל זה עניין למאמר אחר. בכל מקרה, יש הבדל בין הסדר, שיכול להיות גם חד-צדדי, לבין הסכם, שמחייב צד שני.

 

יש שאריות של שמאל וימין. הן בשוליים. בימין זה משה פייגלין וברוך מרזל. ויש גם דמויות יותר מעניינות, כמו אביגדור ליברמן. אבל מי שמעיין בתוכנית עשר הנקודות של ליברמן יודע שהוא, גם הוא, מוכן לוותר על התנחלויות בתמורה לוויתור על אום אל-פאחם. ארץ ישראל השלמה נותרה חזון משיחי.

 

גם בליכוד נשאר מבצר קטן של אנשי ארץ ישראל השלמה, אבל זה מיעוט הולך ונעלם. בשמאל יש חבורה אנטי-ציונית צעקנית. הכוח ההרסני שלה הוא בעיקר בעולם הגדול, באקדמיה, ופחות בישראל.

 

וכל הדברים הללו לא נאמרו כדי להמעיט מכוחם של אלה שנותרו במה שהיה שמאל ובמה שהיה ימין. אסור לזלזל בהם. הימין הקיצוני רקד השבוע עם החמאס כשהיה חשש לרגע לבריאותו של שרון.

 

השמאל הקיצוני רוקד באופן קבוע עם שונאי ישראל. הם מובילים אותנו, אלה כמו אלה, ל"מדינה אחת גדולה". ובכלל , זה לא יהיה פשוט לעקור את מתנחלי חברון מעיר האבות. וגם העובדה שהרוב מבין שזה מה שצריך להיות לא הופכת את הביצוע לעניין קל. והשמאל הקיצוני, בדיוק כמו הימין הקיצוני, ימשיך לטעון שאין הבדל בין התנחלות תל-אביב להתנחלות בת-עין, שהמדינה היהודית נולדה בחטא וכי את הפרויקט הציוני יש לחסל.

 

ולמרות כל אלה, יש משהו אופטימי בעובדה שהולך ומתגבש רוב ברור בעד ההסדר השפוי: מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי. לא שזה מה שיפסיק את הקסאמים. לא שזה מה שיחסל את התיאבון של החמאס. לא שזה יסיים את הדרישה לחיסול ישראל באמצעות זכות השיבה. אבל כדאי שנצא מהטענה שמדובר באדם אחד, אריאל שרון שמו, שיוצר כאן בועה מפלגתית. קדימה רק מנכסת את השינוי. אבל השינוי הזה קיים גם בלעדיה. בטווח הארוך, אלה חדשות נהדרות לעם ישראל.