שמע יצחק

 

נתן זהבי, מעריב, 20.10.04

 

 

אריק היום בסכנה, סכנה אמיתית, אף אחד לא יכול לומר בביטחון מלא שממש ברגעים אלו לא יושבים מישהו או מישהם ומתכננים את ההתנקשות הבאה בראש ממשלה. אני מקווה שאני לא צודק ולא תקבל בזמן הקרוב ביקור של ידידך משכבר הימים, אריק שרון. תשע שנים אחרי הרצח נתן זהבי מציג תמונת מצב מעוררת חלחלה ליצחק רבין

 

 

ת'שמע יצחק, בארץ שלך, שלנו, קורים דברים שקשה להאמין. לאט לאט מתפורר שבט רבין, ושבט עמיר פורח. הילדים שלך מתגרשים, נפרדים, העמירים מתחתנים ומתרבים. הבית שלך מוצע למכירה, הבית שלהם משמש מוקד לעלייה לרגל של מעריצים ותומכים. מה שהיה פעם עשבים שוטים, יצחק, הפך להיות יער, ג'ונגל.

 

חלק מאותם אנשים שמיררו את חייך וחיי לאה, שהאשימו אותך בבגידה בארץ ישראל ובאוזלת יד, חלק מאותם נואמים נאומי שטנה והסתה נמצאים היום בעמדות הבכירות ביותר בממשלה. אלו שהטיחו, הבטיחו כי לו הם יהיו במקום שבו נמצאת אז, באותם ימים קשים, הם ימגרו את הטרור, הם יביאו שלום וביטחון. אז היום הם נמצאים במקום שבו נמצאת עם חבריך אז, והטרור מכה בנו כמו שלא הכה מעולם, והשלום לא רק שלא התקרב, הוא הולך ומתרחק.

 

והיום, צחוק הגורל, מבטיחי ההבטחות, המסיתים מכיכר ציון, האנשים שרקדו אז על הדם, זוכים לאותו יחס שאתה זכית לו אז, קוראים להם בוגדים, רכרוכיים, מאיימים על חייהם, משווים אותם ליודנרט.היית מאמין שאריק שרון הגדול, שתקף אותך ללא רחם, מעל ומתחת לחגורה, מנסה להעביר תוכנית התנתקות משטחי ארץ ישראל, כי פתאום הוא רואה מכאן דברים שלא ראה משם? היית מאמין שבממשלת ישראל שבה חברים צחי הנגבי, לימור לבנת, עוזי לנדאו, סילבן שלום, אלו שריססו אותך באש וגופרית על רצונך להחזיר שטחים תמורת שלום, עברה החלטה להוריד את גוש קטיף, יישובי צפון רצועת עזה והתנחלויות מבודדות ביהודה ושומרון במהלך של נסיגה חד צדדית?

 

***

 

אחרי תשע שנים, יצחק, עשרות אלפי מפגינים הגיעו לכיכר ציון לשפוך את זעמם על אלו שישבו אז על הבמה ושתו את דמך, איך שגלגל מסתובב. היום הצורר, המשת"פ של המחבלים הפלשתינים, בעיני העשבים השוטים שהפכו ליער עבות -  זה אריק שרון.

 

גיבור ההתיישבות, הלוחם האגדי, האיש שהלהיב את תומכיו להשתלט על כל גבעה, שדאג למימון ולמיגון, מלך הכבישים העוקפים, הקטליזטור של ההתנחלויות, הבולדוזר של ההשקעות, פתאום הוא המטרה לחצי תומכיו, כי באיחור הוא רואה היום מה שאתה ראית אז.

 

המנוול שירה לך בגב חי לא רע. יש לו דירת סטודיו בבית סוהר במרכז הארץ. תנאים דה לוקס. הוא לא משלם ארנונה, הוא נהנה על חשבון הציבור ממים, חשמל, שירותי מכבסה חינם. הוא מקבל שירותי בריאות חינם, עומד לרשותו טלפון, יש לו חצר טיולים פרטית, הוא מקבל ארוחות מיוחדות בהשגחת הבד"ץ שמא חס וחלילה לא יחטא באכילת משהו שאינו כשר למהדרין. האיש שלא קיים את הדיבר החשוב ביותר, "לא תרצח", הוא מאמין גדול באלוקים ומצוותיו.

 

יש לו אלפי מעריצים בארץ ובעולם, עד לא מכבר היו לו גם אלפי מעריצות שחלקן רצו להינשא לו. השדכנים והמעריצים הופתעו מבחירתו של מי שהם קוראים לו "המלך הגואל" שהחליט להינשא לגרושה, אם לשלושה ילדים, דוקטורנטית לאיזשהו מדע, אישה אלמונית בשם לריסה טרימבובלר, שהפכה כוכבת תקשורת ולא מחמיצה שום הזדמנות להתראיין ולספר על קשריה המופלאים עם יגאל שלה.

 

תאמין לי, יצחק, הרוצח שלך פורח ומשגשג. אחותו נישאה, אחיו שירת בצה"ל כצלף, אמו ממשיכה להיות גננת, אביו ממשיך לקטר בעיתונים על העוול שעושים לבנו וכועס שלא מאפשרים לו להתחתן ולהתייחד עם בת זוגו. אתה מאמין? אגב, העמירים ועורכי דינם והרבנים התומכים בהם הצליחו להערים על שירות בתי הסוהר, ובקומבינציה מתוזמנת היטב תוך שימוש בפסקי הלכה כלשהם, נישא עמיר לטרימבובלרית באמצעות טבעת שקידש שהועברה לכלה באמצעות אביו. יש כאלו שהציעו בהומור לא שנון שלאור העובדה שלא מאפשרים לו להתייחד עם כלתו שיעשה זאת גם באמצעות אביו.

תאו של יגאל עמיר. צילום: ערוץ 10

 

***

 

במשפחה שלך קרו דברים לא טובים. לאה נפטרה מסרטן, דליה נפרדה מבעלה ונעלמה מהמפה הפוליטית, ויובל, שגם הוא התגרש ונישא שוב, עזב את הארץ לטובת אמריקה והפך ל"נשורת של נמושות". נכדיך החביבים כמו נמוגו, ומלבד איזו רכילות קטנה פה ושם על כך שנצפו בפאב כזה או אחר, קולם לא נשמע. התקוות הגדולות שהיו מנועה הג'ינג'ית המקסימה שתהיה מנהיגה, שתוביל את ילדי הנרות, נגוזו. אגב, ילדי הנרות הפכו לנשים וגברים בוגרים, הם באים בחלקם פעם בשנה לכיכר הנושאת את שמך, ואחרי שהם חוזרים הביתה קולם לא נשמע.

 

מי שקולם כן נשמע הם האנשים שמוגדרים ימין קיצוני. הכוכב שלהם מבין אנשי הממסד הוא השר עוזי לנדאו. הבנאדם מחזיק בשיא עולמי בהופעות בטלוויזיה וברדיו. מה שהוא עשה לך בימים שכיהנת כראש ממשלה הוא עושה היום לשרון, וכה מוזר ששרון חושש מלהעיף אותו מהממשלה, כי בליכוד יש לו עדה גדולה של תומכים שמהווה על פי הצבעות מרכז הליכוד רוב, והרוב הזה הולך וגדל, הולך ומתחזק. אנשי תקשורת כמו אדיר זיק, חגי סגל, גונן גינת ואחרים, המאשימים את שרון בבגידה בארץ אבותינו ובדרכו שלו עד שנבחר לראשות הממשלה, מתחזקים ומקצינים.

 

היית מאמין שזה יקרה? בתוכניות טלוויזיה בפריים טיים ישנם כוכבים כמו נועם פדרמן ואשתו, איתמר בן-גביר, מיכאל בן-חורין, "נשיא מדינת יהודה", נדיה מטר ודניאלה וייס הוותיקה, שמאחר שאתה נרצחת, אריק שרון הוא היום מושא מתקפותיהם הלאומניות, משיחיות, פשיסטיות.

יצחק רבין ואריאל שרון. צילום: נאור רהב

 

***

 

כשאני יושב ליד האנדרטה בכיכר, במקום שבו נרצחת - אגב, אני מגיע לכאן לעתים קרובות בשעת לילה מאוחרת - אני נזכר בקטע הראשון שהיה לי איתך ב-1973 כשהיית מספר חודשים שר העבודה והרווחה.

 

ישבתי על המרפסת ברחוב שלמה המלך 91 קומה שלישית. שיחקתי שח עם שכני לדירה, בונה תירוש, מצבי הכספי היה על הפנים, ופתאום ראיתי אותך ואת לאה מגיעים לבית ממול. כמה דקות קודם לכן הגיע לאותו בית צוות סינים עם מגשים עמוסי כל טוב מנקר עיניים מהמסעדה הסינית היחידה שהייתה אז בת"א -  המסעדה של רפי שאולי. "בטח הם הולכים לרכילאית מירה אברך", אמרתי לבונה. למקום הגיעו עוד מכוניות מפוארות עם אנשים חשובים, כתבתי לך מכתב והצמדתי אותו לשמשת המכונית.

 

למזלי בונה שמר העתק של המכתב ופרסם אותו בספרו "הבית", וכך כתבתי לך אז, לפני 31 שנים, וזה כל כך דומה למצב של היום:

 

"מר רבין שבת שלום! (הסימן קריאה במקור) 23 במרס 1973.

 

אדוני השר! בימים טרופים אלו (לא רק מבחינה ביטחונית), כשמדיניות הידוק החגורה משבשת את חיי הפועלים, בימים שהקוטג' עולה לירה, והחלב עולה לירה, ומחיר הנסיעה באוטובוס עולה... ולחם וחמאה וירקות ובשר -  מי מרשה לעצמו לראות במקרר? אתה שר העבודה, זולל וסובא אוכל סיני בדירת 'רכילאית הצמרת', כשאנו, בני מעמד הפועלים המנוצל, יושבים בדירה שכורה ממול, וחוזים בשיירת מובילי המזון המגיעים עם סירים מלאים כל טוב וחושבים, כשריר נוזל משפתותינו, מי שילם על כל זה.

 

אתה אדם פיקח, אהוד, במטותא (!) ממך -  הצנע לכת ושכח את ההרגל האמריקני ללכת עם חליפות. קיץ היום, מה רע בסנדלים וחולצה לבנה? דחיל ראבק, שנו את עצמכם, אנשי הצמרת, פן תופתעו יום בהיר אחד שיש קץ למצב בו קיימים "דופקים ונדפקים". עם כל הסימפטיה אליך, הבן: שכר דירה (צנועה, 260 לירות), נסיעות, מזון, הוצאות שוטפות -  ולנו אין גרוש -  ההפך, נשאר חוב שגדל מחודש לחודש. אתם גורמים לנו חיים קשים. זה לא יכול להימשך כך. התחילו להיזכר בברל כצנלסון, בסוציאליזם של תחילת המאה, באידיאלים, בחלוציות -  אחרת לא מצפון ולא מדרום תיפתח הרעה, אלא מבפנים. הרהר בכך ויפה שעה אחת קודם.

 

אם ייגרמו לך קשיים בעיכול והשרימפס יצבוט לך בקורקבן, זכור את אלו שאוכלים לחם ומרגרינה, ואין להם חשבון הוצאות חופשי. על החתום: בברכה -  אחיך המדוכאים.
נ"ב. אכלנו חלק מהפסיקים והנקודות מאחר שלא נשאר משהו לאכול. העתק: למעמד הפועלים, דירה
13 שלמה המלך 91".

 

אני זוכר שהיינו מתוחים לראות איך תגיב על המכתב כשתרד מהארוחה. ירדת, לקחת את המכתב, קראת אותו בעמידה ליד המכונית, ראיתי מרחוק שאתה כועס, הצתת סיגריה, ואחרי שסיימת לקרוא העיניים שלך חיפשו את הבית מספר 91, התמקדת, הבטת מלמטה למעלה, והגעת למרפסת שבה עמדתי. עשיתי קידה מלאכותית של לעג, ואתה נכנסת בזעם למכונית ונסעת.

 

כשאני קורא היום את המכתב אני נזכר במאבק העכשווי של עובדי הרשויות המקומיות והמועצות המקומיות הרעבים ללחם בעקבות הלנת שכר מתמשכת, תקופה של בין חצי שנה לשנתיים. אצלך זה לא היה קורה.

 

***

 

בכלל, מאז שהשרץ חיסל אותך, כאן, ב-4 בנובמבר 1995, בשעה 21:45, קורים הרבה דברים שאני מאמין שלא היו קורים לו היית היום איתנו. כמה פעמים באתי הנה בלילה קצת שתוי, הבאתי כוסית וויסקי נוספת והנחתי על האבנים, הצתתי עוד סיגריה קנט והנחתי על האבן השחורה. מישהו עבר והעיר לי שזה חילול כבוד המת, כעסתי עליו ואמרתי לו: "הלו, תעוף מפה, אני באמצע שיחה עם המנוח, אתה לא רואה שאנחנו יושבים ושותים ומעשנים, יאללה תתחפף...".

 

בשנים האחרונות כל מיני כולירות מהמחנה יעני לאומי ציירו כתובות נאצה על הקירות ממול, אחד מהם עבר על יד האבנים ומול מצלמת טלוויזיה ירק על אבני המצבה, אין דין ואין דיין. בישראל הפרקליטות, השופטים והמשטרה מתנהגים בעדינות עם כל המופרעים והמטורפים והקנאים, והם יוצאים נקיים כמעט מכל מעצר או משפט בגין מעשיהם הנלוזים.

 

האמת שזה התחיל כבר מזמן, כשאנשי המחתרת היהודית תכננו לפוצץ את אל-אקצה, הם ריססו בירי ראשי ערים וסטודנטים במכללה האיסלאמית, הניחו מטענים ולא עשו חשבון. כשנעצרו ונשפטו לתקופות מאסר יחסית קצרות, קם להם לובי של פוליטיקאים שדאגו להם לחנינות. גם במאסר שלהם היו להם צ'ופרים כמו נסיעות מאורגנות לרחצה בים, חדרי ייחוד מיוחדים עם נשותיהם ועוד חאפלות וחגיגות. אחרי שהשתחררו ברוב הדר עם קריאות "עם ישראל חי", הם התקדמו בסולם החברתי והפכו לאנשים מכובדים ואהובים נושאי משרות בכירות. חלקם נקלט בתקשורת, אחרים עבדו לצדו של ראש הממשלה דה היום, אריק הגדול, והפכו להיות איתו אחוקים.

יצחק רבין

 

***

 

אחרי שרצח אותך פניתי לגורמים האחראים ודרשתי לפוצץ לו את הבית בהרצליה או לחלופין לאטום אותו, ונתנו כל מיני תשובות מתחמקות שאי אפשר לעשות את זה בתחומי הקו הירוק. בולשיט. לפני כמה שנים מפקד פיקוד העורף נתן הוראה לאטום בית בנצרת, שנמצאת כזכור בתחומי הקו הירוק. הבית, לטענת השלטונות, שימש כמקום ממנו נשלחו כספים לבני משפחות של חברי ארגונים טרור.

 

יגאל עמיר וחבורתו היו ארגון טרור נטו. הם הכינו בבית בהרצליה את נשק הרצח (כדורי ההוליפוינט), הרצח תוכנן בביתה של הגננת, הרוצח יצא מהבית הזה, הרוצח רצה לרצוח מנהיג יהודי כדי להנציח את הכיבוש ולעצור את ההליכים שהמדינה החליטה לעשות לאחר שהתקבלה החלטה דמוקרטית לבצעם.

 

כה מוזר, היום התהפך הגלגל שוב, והם אלו שטוענים נגדו שהוא בוגד בהתנחלויות שהוא במו ידיו הקים. זאב "זמביש" חבר, למשל, שהיה יד ימינו, הוא היום אחד מראשי המאבק נגדו. לאן זה יוביל?

 

***

 

אתה יודע, יצחק, יש היום המון אנשים שחושבים שהרצח שלך הביא לדחיית הקץ של הכיבוש -  או מה שמצטייר בעיניהם כשחרור של הארץ הקדושה שהבטיח אלוהים לבני ישראל.

 

הדיבורים על פולסא דנורא 2 ורצח פוליטי 2 הולכים ומתחזקים ככל שקרב מועד ההתנתקות לשלב הראשון.

 

מדברים על מלחמת אחים, מדברים על סירובי פקודה של חיילי הכיפות הסרוגות ביום הפינוי, מדברים על מצבורי נשק חוקי ולא חוקי בידי החלק הדומיננטי של המתנחלים. בזמנו אתה ביטלת בהינף יד את החשש שתהיה התנגדות מזוינת לפינוי שטחים מצדם של המתנחלים. היום זה מתקרב לרגע האמת. ישנם רבנים ואנשי ציבור מקרב המתנחלים שאומרים בפה מלא שהם יגנו על ביתם גם אם זה יהיה כרוך בפגיעה בחיילי צה"ל.

 

אחרי שנרצחת היו אצל אותו חלק מוטרף בציבור תגובות שמחה, החל מחגיגות וברכות בבית הכנסת של מתנחלי תפוח וחלק מאנשי חברון, ועד לאותו עובד במכון הפתלוגי שנכנס בבוקר שלאחר הרצח למכון באבו-כביר בצהלות שמחה על כך שרצחו אותך. האיש שניתח את גופתך, אלי ליפשטיין, היה המום, הוא ישב במכון אחרי הלילה הקשה ולא ידע את עצמו מהחוויה הקשה שעבר כשהגיע אותו עובד נבל צוהל משמחה.

 

בליל הרצח הייתי על הבמה. מה זה התרגשתי מהעוצמה של הערב הזה. היתה הרגשה אדירה של תקווה למשהו חדש, להליך שאולי בסופו יהיה קצת שקט בארצנו המקוללת, אני זוכר שכחצי שעה לפני סיום העצרת החלטתי לפרוש מבסוט ולהרים כוסית עם עצמי בפאב השופטים הסמוך. לפני שירדתי מהבמה הייתי מרחק כמה צעדים ממך, ועשיתי שלום מנומס. השבת בחצי חיוך מזווית הפה, כמה מטרים משם עמד בייגה שוחט, גם הוא פנה לעבר המדרגות היורדות מהבמה. ירדנו יחד והחלפנו רשמים איזה ערב מרגש זה היה. מדי פעם כשאני פוגש אותו אנחנו נזכרים בקטע הזה שנחרט בנו לעד.

 

למטה, בקטע שבו נרצחת, בייגה נפרד ממני לשלום. הוא הלך למכוניתו, אני הלכתי לפאב. איזה 40 דקות אחרי התחילו הידיעות לזרום אליי באיתורית. אנשים הגיעו מהכיכר וסיפרו על ירי. בפיצוצייה ממול החלו לדווח על ההתנקשות. הייתי עם בקבוק בירה ביד כשהופיעו מולי שני חברי תנועת מולדת עם שלט עליו מופיעה תמונתך בכאפייה מגואלת בדם ועליה המילה "בוגד". התנפלתי עליהם בחמת זעם, בקבוק הבירה שבידי פגש את ראשו של אחד מהם. עמדו שם שוטרים שראו את האירוע. גם הם כבר ידעו שרבין נורה. השניים ממולדת ביקשו מהם לעצור אותי על תקיפה. אחד מהם הבריח אותי לסמטה צדדית וביקש שאיעלם.

 

נסעתי הביתה. הרדיו דלק. עיניי דמעו, בקושי ראיתי את הדרך. בבית הדלקתי טלוויזיה ורדיו, ותוך כדי צפייה והאזנה אחזתי בידי את הספר של אליעזר שמאלי על רוזה האדומה -  אימא שלך. את הספר העברתי ללאה אחרי כמה שבועות באמצעות טלי ליפקין שחק. בגלל עוצמת הרגשות שעברתי לא העזתי להצטרף לרשימת המנחמים שהגיעו לבית שלך. חלק מהם היו אנשים שהסיתו נגדך, ראיתי אותם בהלוויה, בעצרות האבל, אני לא מבין מהיכן היה להם האומץ והחוצפה להוציא את הראש מהבית.

 

אבל זה כנראה, יצחק, אחד הדברים המאפיינים את מנהיגי ישראל, חוסר בושה.

 

אחרי שהוקיעו אותך, אחרי שהסיתו נגדך, אחרי שהתפארו ביכולתם למגר את הטרור ולהביא שלום ושגשוג כלכלי, הם דרדרו את המדינה אל עבר פי פחת.

 

***

 

אחרי מותך נפגשתי כמה פעמים עם לאה. היא הודתה לי שאני מגן עליה מפני כולירות שתקפו אותה בצורה גסה ומתועבת ברדיו שבו אני משדר, אהבתה אליך וכיצד הגנה עליך בכל הזדמנות, כולל האשמות חסרות פשרות נגד אלו שהסיתו נגדך, עוררה בי תחושת הזדהות איתה.

 

כשחלתה הגעתי לבקר אותה עם סילבן שלום שפגשתיו במקרה, והוא אמר לי שהוא נוסע למרכז רבין -  בית החולים בילינסון שבו אושפזה. דליה ביקשה שנחכה במסדרון, "היא מתאפרת לכבודך", אמרה בחיוך.

 

היא ניסתה להיראות במיטבה, קולה בגד בה וניכר בה שהמחלה מכרסמת בה. חצי שעה ישבתי ליד מיטתה, ניסיתי להצחיק אותה, ירדנו על כמה מהאישים הפוליטיים היותר צבועים בארץ, עשיתי לה כמה חיקויים של יצחק. היא צחקה צחוק גדול, והשיעול שלה היה קשה. כשתש כוחה הלכנו. 24 שעות מאוחר יותר נפטרה. דליה אמרה לי כשנפגשנו אחרי מותה, שאלו היו הצחוקים האחרונים של לאה.

 

כשאני כותב את המכתב הזה אני נזכר בשתי הזדמנויות שנפגשנו בחוג מצומצם ליד שולחן, שתינו, עישנו, צחקנו, הייתי ג'ינג'י מצחיק. פעם אחת זה היה בבר מצווה של אריאל, הבן של העיתונאי שייקה בן-פורת (יולי 1987). האורחים הלכו, ונשארנו קבוצה קטנה בפינת האולם במלון דן. ישבנו סביב השולחן שייקה בן- פורת, אורי דן, המשורר המנוח יבי, טלי ליפקין-שחק, הרב החוזר בתשובה איקא ישראלי ואני. ראש חוליית האבטחה שלך היה ידיד שלי, אבי פולאק, שמדי פעם הוא ואביו יצאו איתי לדיג.

 

לאה רצתה ללכת הביתה, שייקה שם עוד בקבוק ויסקי על השולחן. נגמרו לך הסיגריות, הרגעתי אותך שיש לי ספיר. התחלקנו בקופסה שלי, היית אחד הבודדים שעישן בקצב שלי (אני תמיד יוצא לאירועים עם שתי קופסאות ספיר). באיזה שלב לאה ביקשה ללכת. אמרת לה בחיוך ממזרי "תלכי". אמרתי לך שפולאק ענק הממדים עובד לפעמים בסירת דיג כשיש לו זמן. "מעולם לא ראינו ממנו אפילו זנב של דג". פולק הסמיק.

 

כמה שנים קודם לכן נפגשתי איתך במסיבה שעשתה קונסול התרבות של אוסטריה בישראל, ברברה טאופר, במלון אכדיה. זה היה ביום שהגיעה לביקור בארץ מרגרט תאצ'ר. היינו בחצר של המלון, עפו בדיחות וצחוקים וויסקי. תפסתי תחת והזכרתי לך את הארוחה בבית של מירה אברך והמכתב שהשארתי לך על החלון. בהתחלה היה לך קצת כעס בפנים, אחר כך צחקת ואמרת: "אז אתה אחינו המדוכאים". למה נזכרתי באירוע הזה? כי אז, וזה לא היה מזמן, אפשר היה לשבת ולצחוק ולקוות, היום זו תופעה נדירה.

 

אריק שרון מוקף גדוד של שומרי ראש גברתנים, הוא כמעט לא מגיע לאירועים, וגם כשהוא מגיע זה נראה כמו ברפובליקת בננות. ראש הממשלה מוקף אומרי הן ומלקקים, בני משפחה ומקורבים אשר חלקם מקרינים "עבד כי ימלוך".

 

אריק היום בסכנה, סכנה אמיתית, אף אחד לא יכול לומר בביטחון מלא שממש ברגעים אלו לא יושב מישהו או מישהם ומתכננים את ההתנקשות הבאה בראש ממשלה. אני מקווה שאני לא צודק ולא תקבל בזמן הקרוב ביקור של ידידך משכבר הימים, אריק שרון.

 

(המכתב תוסרט ויוקרן בערב יום הזיכרון, ב-26 באוקטובר, שעה 21:45, בערוץ 10).