הוא לא הלך בשדות

 

התקפתו של שמיר עלי חושפת את המאבק האמיתי. לא השלום הישראלי-פלסטיני עומד במרכזו, אלא דמותה של מדינת ישראל... הפוסט ציונית

 

אורי אבנרי, מעריב, 22.6.01

 

 

לא התכוונתי לקרוא את הראיון עם משה שמיר ("סיבת המוות: אידאל", "סופשבוע" 1.6.01). האיש ודעותיו מהווים אנכרוניזם עצוב. אבל ברפרפי על העמודים, צדה את עיני הכותרת "עזוב את אורי אבנרי", והסקרנות גברה על האדישות. מה לעשות.

 

עוד לפני שקראתי עלתה לנגד עיני תמונה משכבר הימים, מאמצע מלחמת תש"ח, בעיצומם של הקרבות המרים ביותר. קיבלתי אז רשות לקפוץ לכמה שעות לתל-אביב. הייתי אחרי ימים ארוכים כמעט ללא שינה, פרוע ולבוש בבגדים מאובקים.

 

כאשר נכנסתי לקפה ברחוב דיזנגוף ראיתי את משה שמיר לבוש מדים מגוהצים ומבהיקים, כאילו נגזר מתוך ז'ורנל. הוא ישב מוקף אנשים מצוחצחים כמוהו, שהתווכחו בקולי קולות על ניהול המלחמה. הייתה זאת, בעיני, תמונה מושלמת של כל אשר תיעבנו באותם הימים: הג'ובניקים, הבחורים הצעירים והבריאים שידעו להסתדר, העורף שתפח ושמן גם בימי הקרבות הקשים ביותר. שמיר עסק באותם ימים בענייני "הסברה" וערך את העיתון הצבאי "במחנה".

 

העובדה ש"סופר הפלמ"ח" לא שירת ביחידה לוחמת במלחמה העקובה מדם, שבה נפלו אלפים מבני גילו, היא עובדה מכרעת להבנת משה שמיר העכשווי. הוא לא מצא לנכון להשתתף ב דרמה הגדולה ביותר של דורו, ואני מאמין שעובדה זו רודפת אותו. מכאן כנראה גם הערצתו העיוורת ליאיר (אברהם שטרן), שעליו כתב עכשיו ספר.

 

יש הרבה מן האירוניה בכך שדווקא שמיר מפליג, בראיון עם משה זונדר, בשבח "הקרבה עצמית, עד מוות". הוא מעולם לא נתן דוגמה אישית לכך. מעולם לא הקריב את עצמו בשביל שום דבר, אף שהיה תמיד קנאי קיצוני - פעם בשמאל הפרו קומוניסטי וגם בימין הלאומני-משיחי.

 

שמיר מתאר בצורה נוגעת ללב כיצד תעה יאיר ברחובות המואפלים של תל-אביב ולא מצא מקלט ללינת לילה. השאלה המעניינת היא היכן היה שמיר באותם הימים. אז, כמו עכשיו, הוא היה עם הרוב, אלא שאז היה הרוב נגד יאיר וכל אשר ייצג. שמיר היה אז הסופר הממסדי המפונק של השומר הצעיר, שדגל במדינה דו לאומית.

 

למען "הגילוי הנאות" עלי להצהיר כאן שמעולם לא חיבבתי את האיש, וזה היה הדדי. ההיתקלות הראשונה בינינו הייתה עוד בנעורינו, ב-46', כאשר הוצאתי עם קבוצת חברים כתב עת בשם "במאבק". בעיתון זה הטפנו לדעה שהיישוב העברי בארץ הפך לאומה עברית חדשה ונפרדת, בעלת גורל עצמאי ותרבות עצמאית. קבענו (בניגוד ל"כנענים") שאומה זו קשורה בעם היהודי כמו שהאומה האוסטרלית קשורה במולדת הבריטית, קשר של מורשה וזיקה הדדית. הכרזנו שהתנועה הלאומית העברית היא בעלת ברית טבעית של התנועה הלאומית הערבית, ושהשותפות הזאת צריכה להביא להקמת "מרחב שמי" (מושג שטבענו) חדש.

 

הגיליון הראשון של "במאבק" עורר רעש גדול ביישוב. נכתבו עליו (ובעיקר נגדו) יותר ממאה מאמרים. הארסי שבהם נשא את הכותרת "במאבק או במת-אבק" ואת החתימה של משה שמיר. בסגנון של קומיסר פוליטי (כפי שאכן היה) תקף אותנו בשצף קצף, מבלי להתווכח עם התזות שהצגנו.

 

כמה שנים לאחר מכן עבר שמיר באחת מן הקצה השמאלי אל הקצה הימני, אך באופיו נשאר בולשביק. רק הצבע של הבולשביזם השתנה מאדום לצבע אחר.

 

בולשביק הוא, לפי תפישתי, אדם שאינו רואה במדינה מסגרת לחיים בצוותא של בעלי השקפות שונות, תוך כדי סובלנות הדדית, אלא מסגרת לכפיית אידיאולוגיה מסוימת, ולא חשוב איזו. מדינה שכופה על אזרחיה "איזם" כלשהו: מדינה קומוניסטית, מדינה פשיסטית, מדינה איסלאמיסטית, מדינה ציוניסטית. מבחינה זו יש מכנה משותף בין סטאלין, מוסוליני, חומייני, הטאליבאן באפגניסטן ורבני יש"ע. בישראל אין בתי סוהר למי שכופר בתורת המדינה, אבל אדם כזה נחשב כחריג קיצוני, אינו זכאי להציג, למשל, את מועמדותו בבחירות, והוא מופלה במאה ואחת צורות. מכשירי הכפייה של המדינה - ובעיקר מערכת החינוך - הועמדו רשמית לרשות התורה האידיאולוגית השלטת.

 

אני משער שיאיר, אילו היה חי, היה בוחר לעצמו ביוגרף אחר. בעניין זה אני יכול רק לצטט את הדברים שאמר לי פעם נתן ילין-מור, יורשו של יאיר, שהקים לימים ביחד איתי ואחרים את "הפעולה השמית", לאמור: "השאלה איננה מה אמר יאיר בשעתו, אלא מה היה יאיר אומר אילו חי עכשיו". ילין-מור היה משוכנע שיאיר היה דוגל בשלום ובהשתלבות במרחב, כדי להבטיח את קיומה ועתידה של מדינת ישראל, אחרי שלב השחרור מהבריטים.

 

כל זה היסטוריה כאילו. אבל למעשה זהו ויכוח עכשווי מאוד. אצטט את הקטע הרלוונטי בראיון של שמיר:

 

המראיין (משה זונדר): "אורי אבנרי כתב במוסף הספרים של 'הארץ', ברשימת ביקורת על ספרו של יוסף עברון, שאילו עמיחי פגלין (קצין המבצעים של אצ"ל) ו'המהנדס' יחיא עיאש, איש החמאס, היו נפגשים, הם היו מוצאים שפה מקצועית משותפת, בין השאר איך להתרכז במטרה תוך כדי התעלמות מכל שיקול אחר".

 

שמיר: "עזוב את אורי אבנרי . הוא אנטי ציוני, אנטי יהודי, שונא יהודים, רוצה לעזור לערפאת להשמיד את מדינת ישראל, אז ברור שהוא קופץ ככה".

 

המראיין: "אורי אבנרי נלחם במלחמת השחרור ונפצע קשה בבטנו. הוא תרם תרומה אדירה לעיתונות הישראלית".

 

שמיר: "אני לא מבטל אותו, אבל הוא בעצמו מכריז שהוא אנטי ציוני. זאת אחת הסיסמאות שלו. ברגע שאתה אנטי ציוני, ממילא אתה אנטי יהודי, כי הציונות מבוססת על האחריות המוחלטת לכל יהודי באשר הוא. ברגע שאתה ציוני, אתה יהודי".

 

בכל הקטע הזה של שמיר אין כמובן אף מילה אחת של אמת או היגיון. לפי מיטב השיטה הבולשביקית המוכרת, הכל סילוף והשמצה. מעולם לא הצהרתי שאני "אנטי ציוני". על כך יש לי תעודות: לפני שנים היה מי שטען שאני וחברי (ביניהם האלוף מתי פלד ומאיר פעיל) הננו אנטי ציונים. הגשנו תביעה על הוצאת דיבה, ואחרי משפט ממושך זכינו בגדול ואף נפסקו לנו פיצויים גדולים. יכולתי להגיש עכשיו משפט דומה נגד שמיר ולזכות בכל רווחיו מהספר על יאיר.

 

במהלך עדותי במשפט ההוא טבעתי את המושג "פוסט ציוני", כדי לתאר את גישתי.

 

פוסט ציונות היא, לפי הגדרתי, השקפה המכירה בתפקידה ההיסטורי של הציונות, על צדדיה המפוארים והשליליים, בתהליך שהביא להקמתה של מדינת ישראל. התהליך הזה, על צדדיו המאירים והאפלים, הוא חלק מההיסטוריה. ההשקפה הפוסט ציונית אומרת שעם הקמת המדינה סיימה הציונות את תפקידה ועליה לפנות את מקומה לפטריוטיזם ישראלי נורמלי. אין השקפה זו מובילה לניתוק מהעם היהודי, אלא לקביעת יחסים של זיקה הדדית בין אזרחי ישראל היהודים לעם היהודי בעולם (ובמקביל, כמובן, קבלת הזיקה ההדדית בין אזרחי ישראל הערבים לעולם הערבי). כלומר, הפרדה בין דת ומדינה וגם בין דת ואומה.

 

התקפתו של שמיר עלי חושפת את המאבק האמיתי. לא השלום הישראלי-פלסטיני עומד במרכזו, אלא דמותה של מדינת ישראל. זהו מאבק בין האתמול ובין המחר, בין המסתכלים אחורה ובין המסתכלים קדימה.

 

שמיר וחבריו - הרב לוינגר, מתנחלי יש"ע, גאולה כהן ודומיהם - רוצים ב"מדינה יהודית" שתהיה מעין גטו חמוש, שונא גויים ושנוא על הגויים, מדינה מתפשטת עוד ועוד עד גבולות ההבטחה, מדינה לאומנית, גזענית, כוחנית, חומסת, מתנחלת, מדכאת, אנטי דמוקרטית ואנטי ליברלית. ואילו חברי ואני, ביחד עם חלק של הציבור, דוגלים במדינה פתוחה, פלורליסטית וליברלית, דמוקרטית ו שוחרת שלום בגבולות מוכרים. גישתנו לשלום ישראלי-פלסטיני וישראלי-ערבי אינה אלא פועל יוצא של תפישה זו.

 

בקיצור: המאבק למען השלום הוא חלק מהמאבק על נפש מדינת ישראל. במאבק הזה אנחנו נגבור, מפני שישראל אינה יכולה ואינה רוצה לנתק את עצמה ממצעד האנושות. אנחנו רוצים להיות עם נורמלי במדינה נורמלית, חלק מהעולם הנאור, עולם של אינדיבידואליזם פורה ומפרה, של טכנולוגיה והיי-טק, של תרבות חילונית פתוחה וחברה שוויונית מתקדמת, שכל חלקיה יהיו שותפים לרווחתה. על אפו ועל חמתו של עוזי לנדאו, גם בדימונה ובמעלות ייהנו מיין ומגבינות, תחת לחלום על מלחמות חדשות ומצדה שנייה.

 

הגל הלאומני המציף את המדינה כיום, ושגרם לקריסת חלקים גדולים של מה שנקרא (בטעות) "השמאל", הוא תופעה זמנית. בעומק לבו, גם שמיר יודע זאת. הוא צף לרגע מנבכי השכחה ועלה על פני המים העכורים של הנחשול הלאומני, אך הנחשול יעבור ועמו גם המשה שמירים.

 

"עזוב את אורי אבנרי", הוא מבקש.

 

אני די בטוח שההתפתחות ההיסטורית תעזוב את משה שמיר מאחור.