חוטפי הציונות

 

מה, לכל הרוחות, הקשר בין הציונות לכיבוש ולהתנחלות בשטחים? הסרבנות היא ניסיון לחלץ את הציונות מידי חוטפיה, גופים כמו מועצת יש"ע

 

רפי מן, מעריב, 25.12.03

 

 

 

יש חטיפות שמסתיימות אחרי 100 ימים, כמו ההרפתקה של ארבעת התרמילאים הישראלים בקולומביה, שהגיעה לקיצה, למרבה המזל, כמו הפי-אנד מתקתק בסרט אמריקני, עם חיבוקים ונשיקות בשידור חי. אבל יש חטיפות שנמשכות הרבה יותר: 36 שנים נכון לעכשיו, ומי יודע מתי זה ייגמר. והחטיפה הזו לא אירעה בג'ונגלים של דרום-אמריקה, אלא ממש כאן, אצלנו בבית. לא ארבעה חטופים הם הפעם בני ערובה, אלא עם שלם, דורות של אזרחים, תרבות, כלכלה והוויה לאומית. בראשית הדרך לא חשו רבים שמדובר בכלל בחטיפה: שמא סיממו החוטפים את קורבנותיהם, אולי שבו אותם בקסמם, כאותה "תסמונת שטוקהולם", שבה מגלים החטופים הזדהות עם שוביהם יותר מאשר עם אלה המבקשים לשחררם.

 

מה שהחל בטפטוף דליל לאחר יוני 1967, היה עם הזמן לזרם של ממש. בשלבים הראשונים עוד היה צריך להפעיל כוח על החטופים - כמו באירועי סבסטיה בשנת 1974 - אבל אחר כך קם מנהיג חדש לחטופים, מנחם בגין שמו, האיש שהכריז "יהיו הרבה אלון מורה". לקבלן הביצוע שלו קראו אריאל שרון, שהקים יישוב תחת כל עץ רענן, ומדינה שלמה (כמעט) נסחפה בקסם החוטפים.

 

רק מיעוט קטן, שולי השמאל קראו להם, סירב להיכנע. אבל עם הזמן החלה השפעת הסם מתפוגגת ועוד רבים התעוררו. אחד המתפכחים, יצחק רבין ז"ל, עתיד היה לכנות את הגרעין הקשה של ארגון הגרילה שחטף עם שלם, גוש אמונים, "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית".

 

ועכשיו , בפרץ של יקיצות מאוחרות, מנסים להתקומם גם אנשי ימין: אהוד אולמרט, אריאל שרון ועוד. הסכנה הדמוגרפית, יאמר אחד, הכיבוש רע, יאמר השני, כאילו לפתע נגלה להם האור והם החליטו להשתחרר מידי החוטפים. אבל השובים אינם מתכוונים לוותר על שללם. "נסיגה חד-צדדית פירושה הרס הציונות", פסק עדי מינץ, מנכ"ל מועצת יש"ע, אחד הגופים המרכזיים שעסק בעשורים השונים בחטיפת הציונות.

 

אולי עכשיו, אחרי שהשפעת הסם מתחילה להתפוגג סוף סוף גם מלב לבו של הימין, ראוי לשאול את השאלה: מה, לכל הרוחות, הקשר בין הציונות לכיבוש ולהתנחלות בשטחים? כיצד הצליחו החוטפים לשעבד תנועה לאומית שנועדה להציל את העם היהודי, ולהפוך אותה לאידיאולוגיה של סיפוח והשתלטות? כיצד הקיום הציוני, זה שהרצל חזה ובן-גוריון ואחרים מימשו, קשור לנוכחות אלימה בהרי השומרון ובסמטאות חברון? מה השיגה הציונות מרגע שנחטפה ב-1967, שלא היה לה באותה נחלה שהוקמה ב-1948?

 

סמלים לאומיים, מורשת והיסטוריה, יאמרו ודאי מנהיגי אידיאולוגיית החוטפים. נו, באמת. קבר רחל הווירטואלי, בדמות התחריטים והציורים שהיו תלויים כמעט בכל בית יהודי במשך מאות שנים בגולה, ואחר כך בישראל צרת המותניים, תרם לעם היהודי ולמורשתו אלפי מונים מאשר המבנה המבוצר, הממוגן והמבוטן, התקוע כעצם בגרונו של כל הסדר בחלקה הדרומי של ירושלים.

 

האם גם בסיפור הזה יסתמן סוף טוב? מצד אחד, יותר ויותר אנשים מתעוררים בימים האלה, ומי שמתקשה בכך עשוי להסתייע בצלצול המבורך של פעמוני מכתבי הסרבנים, הטייסים ואנשי סיירת מטכ"ל, ללמדך שהגיעו מים עד נפש, וכדי לשחרר את הציונות מידי חוטפיה נאלצים לחצות גם מה שהיו פעם קווים אדומים.

 

מצד שני, מי יודע מה נמצא, כשנגיע באיחור של שלושה וחצי עשורים, לנקודת השחרור מידי החוטפים: תקווה חדשה או רק בוץ עמוק וייאוש גובר, מחירה הכבד של אדישות ממושכת של עם ותנועה, שנותרו כנועים מול חוטפיהם.