היפרדות חד-צדדית בדרך למדינה יהודית דמוקרטית

 

דני מור, שער הגולן, 11.12.02

 

בתגובה למאמרו של ד"ר מנחם קליין "מאחרי קיר הברזל", הארץ, 10.12.02.

 

השמאל פרגמטי יותר, הוא איננו שוקט על השמרים, הוא משתנה בהתאם למציאות.

אם ז'בוטינסקי אמר "קיר ברזל" והמציאות מוכיחה שהוא צדק אז למה להתנגד לזה? בגלל שז'בוטינסקי אמר? אם המצרים והירדנים עשו איתנו שלום כי לא יכלו לנצח אותנו אז למה לאפשר לפלשתינים לנצח אותנו? למה לא להציב את אותו "קיר ברזל" גם מול הפלשתינים שהם יחיו בשלום בצד אחד של הקיר ואנחנו נחייה בשלום בצד האחר?

 

מורשת אהוד ברק והאינתיפאדה יוצרים שמאל פחות תמים, שמאל שכבר לא רוקד לצלילי השלום. שמאל שמבין שאין אפשרות לעשות קפיצת דרך מכיבוש לשלום, שמאל שבטוח בעצמו יותר שיודע שהדרך לשלום איננה עוברת בשלטון על עם זר. השמאל דורש הפרדות חד-צדדית כדרך להתכנסות מדינת ישראל לגבולות בטוחים ברי-הגנה, וניהול מדינה יהודית דמוקרטית שאולי בעתיד תגיע לשלום עם העם הפלשתיני שמעבר לגבול.

 

השמאל מעמיד את היהדות ואת הדמוקרטיה כשני הערכים היסודיים, של מדינת ישראל בארץ ישראל, שאסור להתפשר עליהם. על כל השאר אפשר להתפשר.

על "שלושת הלאווים" שמציג ד"ר קליין אין בכלל קונצנזוס בשמאל. רוב השמאל מכיר בגבולות 67 כבסיס לגבול עם פלשתין, בסיס שממנו אפשר לוותר על יישובים ערבים צפופים גם ממערב לקו הירוק ואי אפשר לפנות ישובים יהודיים גדולים ממזרח לו. רוב השמאל מוותר על השליטה בהר הבית ויש אפילו כמה בשמאל שמוכנים להשיב חלק מפליטי 48 לארץ.

 

השמאל מוכה ומתוסכל. גררו אותו להסכם אוסלו ומאשימים אותו בפיצוץ ההסכם. הרי אם לא היו קמות התנחלויות ולא היו שטחים כבושים לא היה הסכם אוסלו בכלל. התוצאות החמורות של הטרור הפלשתיני היו נמנעות אם לא היינו שולטים על השטח שממילא איננו יכולים לשלוט בו.

 

אבל השמאל המוכה הזה מסוכן לימין הרבה יותר מאשר בעבר. נמאס לו מהמשיחיות הימנית שהכניסה את הטרור הפלשתיני לכל פינה במדינה והופכת את צהל לצבא שאיננו מסוגל לשמור על ביטחון אזרחי מדינת ישראל.

 

לא יהיו יותר פשרות על עתיד מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. המדינה תתכנס לגבולות דמוגרפים בטוחים עם גבול ברור ומוגן, תשמור ותגדיל את הרוב היהודי ותנהל חיים יהודיים ודמוקרטיים באהבה ובהרמוניה כמו שכתוב בתורה היא תאהב את אלוהים, תאהב את התורה ותאהב את הגר.