חשבון נפש ציוני

 

דני מור, שער הגולן, 8.10.08

 

האם הציונות סיימה את תפקידה לאחר שקמה מדינת ישראל? האם יש היום ציונות אחרת? מה זה ציונות בכלל?

 

בילדותנו היתה הציונות משהו כבד, ישן, זקן, "אל תדבר איתי ציונות" היינו אומרים למי שניסה להטיף לנו מוסר או למי שדיבר "מילים גבוהות", מילים עם הרבה איזים שלא הבנו את משמעותן.

במילון לעברית מדוברת של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה כתוב:

ציונות: 1) שטויות, דיבורים גבוהים אך ריקים מתוכן, הטפת מוסר. 2) כינוי לנאום הטפה, להעלאת אידיאלים בוויכוח, לשימוש בפרזות.  "אני מדבר איתו על מספרים ועובדות והוא מדבר איתי ציונות" "תעזוב את הציונות ותיגש ישר לעניין".

ציוני: אידיאליסט. אדוק בדעותיו. בעל מוסר נעלה. "אל תהיה ציוני בוא נזוז כבר" (ח.חפר, "יד לפה"). זה פחות או יותר היה המושג שלי על ציונות.

פעם אחת קיבלתי מכתב מנערה נורווגית ששאלה אותי מה זה ציונות, אז פתחתי מילון (אבן שושן) ומצאתי שם: ציונות: התנועה הלאומית המדינית של העם היהודי שלבשה במשך כל תקופת הגלות ועד ימינו צורות שונות... עיקר שאיפתה – תחיית עם ישראל, הקמת מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל..." מה הפלא שזה נראה לי כל כך עתיק.  כתבתי לה שציונות היא השאיפה של היהודים בעולם לבוא לציון שהיא ארץ ישראל.

 

הגדרה עדכנית של הציונות מצאתי במילון ספיר מ-1997: ציונות: 1. תנועה לאומית יהודית שקמה בסוף המאה התשע עשרה לתחיית עם ישראל בארצו (על שם ציון – כינוי לארץ ישראל). 2. (באירוניה) דיבור מליצי ומשעמם על רעיונות נעלים (עממי).

 

כלום לא השתנה, הציונות היתה "דיבורים גבוהים ריקים מתוכן" לפני 45 שנים ונשארה "דיבור מליצי ומשעמם" היום.

 

על הקמתה של התנועה הציונית ועל הזרמים השונים שהיו בה נכתבו הרבה ספרים. בויקיפדיה כתוב, בין השאר, "מטרת הציונות לא הייתה מוגדרת באופן חד בראשיתה של התנועה והיא התחדדה בהדרגה... רק סמוך להקמת מדינת ישראל (בועידת בילטמור) הגדירה התנועה הציונית את מטרתה כהקמת מדינה." במשפט אחד שיכול להיות מקובל על כולם, ניתן לומר, ש"התנועה הציונית הקימה את מדינת ישראל". זה קרה לפני 60 שנה! מה משמעותה של הציונות היום?

 

בשנות התשעים של המאה הקודמת קמה תנועה פוסט-ציונית. ההגדרה של יוסי ביילין, הא"ב שלי לכסיקון פוליטי, היא הקצרה ביותר שמצאתי. והיא גם "מרימה לי להנחתה":

אם הרעיון הציוני מתמצה בכך שהיהודים יקימו מדינה משלהם, אשר תהיה דמוקרטית, תעניק שוויון זכויות למיעוט הלא-יהודי, ותבטיח כי כל יהודי הרוצה בכך יוכל להיכנס בשעריה, הרעיון הפוסט-ציוני אומר כי אין כבר יהדות מצוקה, אין צורך ב"חוק השבות" ואין להיאחז בנושא הדמוגרפי וברוב היהודי כיוון שהאבחנה מתאימה למאות אחרות. ישראל – על פי התפיסה הפוסט-ציונית – צריכה להיות מדינת הגירה פתוחה לכל, דמוקרטית, ללא דומיננטיות לאומית או דתית.

לכאורה, עומד מי שמכנה עצמו "המחנה הלאומי" כצוק איתן בפני הפוסט-ציונות, מגן על הרעיון הציוני, ומכנה את כל מי שאינו מקבל את תפישתו כ"פוסט-ציוני". למעשה, הפך "המחנה הלאומי" לבעל הברית הנאמן ביותר של הפוסט-ציונות. מי שיודע שעד 2010 ייווצר רוב פלסטיני ממערב לירדן, ומתנגד בכל תוקף לקביעת גבול בין ישראל למדינה הפלסטינית, אם בהסכם ואם באופן חד-צדדי, הוא "פוסט-ציוני" מובהק. ב-2010 יהיה הכרח, לפי שיטה זו, לוותר על אופיה היהודי של ישראל או על אופיה הדמוקרטי. בלי שום קשר לשאלה אם העולם יקבל מצב זה או שיישאר אדיש, הרי עצם הויתור על אחד משני מרכיבי המשוואה הציונית הופך את "המחנה הלאומי" לחלק מן המחנה ה"פוסט-ציוני"".

 

לדעת הפוסט ציונים – הציונות נגמרה! היא נגמרה עוד לפני שהצלחתי להגדיר אותה, אבל מתוך ההגדרה של יוסי ביילין את הפוסט ציונות ניתן לדלות הגדרה לציונות: מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל, פתוחה בפני כל יהודי, סגורה בפני מי שאינו יהודי אך מעניקה להם זכויות שוות בתנאי שיהיו מיעוט. הגדרה קצת צולעת אבל די מתאימה למה שאלה שמאמינים בציונות רוצים שיקרה. ומי הכי רוצים שהמדינה תהיה יהודית? המתנחלים. ומה הם עושים בשביל זה? יוסי ביילין כותב בבירור.

 

הפוסט ציוניים משמאל ומימין מוותרים על מדינה יהודית עצמאית בישראל. השמאל מצהיר על זה בגלוי ואילו הימין שמעוניין לספח עוד שטחים למדינה מתעלם מהאוכלוסיה הערבית ורוצה לקיים מדינה יהודית עם רוב ערבי.

 

אני מאמין בציונות. הציונות לא סיימה את תפקידה – אפשר לקיים מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל. מדינה שתקיים תרבות יהודית פלורליסטית, תתנהל באופן דמוקרטי ותשלוט על הגבולות הדמוגרפים שלה, כלומר רוב התושבים בה יהיו יהודים. אין מקום לבטל את חוק השבות, צריך לבסס את החוק הזה בצורה הומנית מבחוץ ומבפנים. רוב אזרחי ישראל מאמינים שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית וחלק מהמיעוטים מעדיפים את הרוב היהודי כי הם מבינים שבלי היהודים לא היה כאן כלום לא יהיה כאן כלום.

 

מה אנחנו עושים כדי שתהיה לנו מדינה יהודית עצמאית?

הכל, אנחנו חיים בה, מתרבים בה, בונים בה את בתינו, משקיעים בה את כל הווייתנו ומאוויינו, ומוכנים למות למענה. אבל דבר אחד אנחנו לא עושים, אנחנו לא מגדירים את מטרת-העל של המדינה. אנחנו נגררים שמאלה או ימינה אל האבדון ומקווים שיהיה בסדר.

 

אף מפלגה לא מציבה מטרת-על ברורה. רוב המפלגות מתחלקות בין שמאל וימין. השמאל שהיה סוציאליסטי ולאומי, ויתר על לאומיותו ועל הסוציאליזם, ונמשך כל הזמן אל השמאל הקיצוני שרוצה מדינה דמוקרטית דו-לאומית או רב-לאומית ללא זיקה יהודית, שהמשמעות של זה היא התאבדות לאומית. הימין שהיה ליברלי ולאומני, נשאר לאומני (משליט את לאומיותו בכוח) למרות שהוא מכבס את המילה הזאת, ונמשך אל הימין הקיצוני שרוצה מדינת אפרטהייד או מדינה יהודית פשיסטית שמשמעותה התאבדות לאומית. גם השמאל וגם הימין מוליכים אותנו, למדינת גולה ערבית פלסטינית, או למדינה פשיסטית יהודית שתהיה בסופו של דבר מדינה ערבית.

 

מטרת-העל לקיומה של מדינת ישראל היא "מדינה יהודית דמוקרטית". כלומר, לאומיותה של מדינת ישראל איננה ניתנת לוויכוח. לאומיותה היהודית של מדינת ישראל צריכה להיות הבסיס לזכות קיומה. אף מדינה דמוקרטית איננה מאפשרת למפלגות ששוללות את זכות קיומה להתקיים. מפלגת קדימה מציעה שיח פוליטי אחר ממה שהיה קיים עד כה – לא מתחרים על "מי יחסל את המדינה בצורה יעילה יותר" אלא "מי ינהל מדינה יהודית דמוקרטית טובה יותר". לא צריך לבחור בין הרע לרע יותר אלא בין הטוב לפחות טוב. גם במפלגת קדימה יש מחלוקת ברורה על הדרך להשיג את המטרה וראינו את זה בבחירות בפריימריז בין ציפי לבני לשאול מופז.

 

המפלגה הזאת איננה מתפקדת כמפלגה וגם לא ממש שולטת במדינה. לרוב נבחרי המפלגה אין מטרה ברורה. רובם הולכים לאן שהרוח נושבת וגם לא בטוח שציפי לבני תוכל לעשות עם זה משהו. לציפי, בניגוד לרוב חבריה, יש מטען אידיאולוגי ציוני מהבית – מטען ימני מדי שהופך להיות שמאלני מדי, אבל אפשר להבחין אצלה במאמץ להתרכז בעיקר, "בלי קשקושי פוליטיקה", לא שמאל ולא ימין, רק מדינה יהודית דמוקרטית מתוקנת יותר, עם גבולות ברורים יותר, עם פחות שחיתות. אולי היא תצליח בשבילנו שלא להתרסק מהמוקשים השמאלניים והימניים שמפוזרים  בדרכה, אולי היא תצליח להרגיע את האגו הגברי/ביטחוני שעולה על גדותיו. אבל עם שטיפת המוח של התקשורת אנחנו חייבים להתמודד בעצמנו, קודם כל להתנתק ממנה.

 

"מדינה יהודית דמוקרטית" זה לא דבר חדש, פעם קראנו לזה ציונות, אז היה ברור שאין מקום בממשלה למפלגה שאיננה ציונית! המפלגות התחרו ביניהן על הגדרת הציונות שלהן. אי-אפשר היה לחוקק חוק שמונע ממפלגה לא ציונית להתמודד בבחירות לכנסת, כי היתה מפלגה יהודית לא ציונית ואי-אפשר היה להעלות על הדעת שליהודים לא תהיה יכולת להשתתף בבחירות. בעקבות מפלגת נטורי-קרטא האנטי-ציונית, בשמותיה השונים, קמו מפלגות אנטי ציוניות נוספות והמחויבות הציונית והזיקה הציונית בכנסת, נחלשו. עכשיו לאחר שכבר מנענו בחוק, מיהודים תומכי הרב כהנא להשתתף בבחירות לממשלה, אפשר לחזק את הכיוון הזה ולמנוע ממפלגות אנטי ציוניות, יהודיות וערביות, להתמודד בבחירות.

 

הציונות לא סיימה את תפקידה – מדינה יהודית דמוקרטית איננה יכולה להמשיך להיות בלתי מושגת כי מדינה יהודית דמוקרטית זו הסיבה היחידה לקיומה של מדינת ישראל. כפי שהקמתה של "מדינת יהודית בישראל" היתה חלום לא מציאותי בראשית המאה הקודמת, והפכה להיות מציאות, כך "מדינה יהודית דמוקרטית", שלכאורה נראה שלא ניתן לחבר בין ההפכים, צריכה להפוך למציאות. זו צריכה להיות מטרת העל של מדינת ישראל וזה צריך להיות הייעוד.

 

אי אפשר להשיג את המטרה הזאת ברגע וגם אי אפשר להשיג אותה אם לא נחתור אליה בצורה ברורה וגלויה. אין מקום להיסוסים שמאלניים או ימניים, גלובליים או גזעניים, אין לנו אפשרות להתלבט, או שנפעל באומץ, בהתמדה ובנחישות לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית בארץ ישראל או שנעזוב את המזרח התיכון.