"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"

 

יאיר שטדלר[1], תלמיד ישיבת הר עציון, בן 21, (2.7.04)

 

 

קראתי בעיון את הדברים שנכתבו ב'דף קשר' בשבועות האחרונים (דפי קשר מס' 967, 968, 969) ואני חושב שישנה נקודה אחת העולה משני הצדדים ומשקפת בעיניי את אחת הבעיות המרכזיות בציבור הדתי-לאומי.

 

מהדברים שנאמרו עולה התחושה, באופן בהיר ביותר, שהתפיסה הכללית היא שבצד השני אין כל אמת ראויה להתייחסות עניינית. כל הדיון הוא מה אנחנו צריכים לעשות לאור גילויי השמאל הישראלי – שבדרך כלל נלווים לו התארים הנלוזים: 'פוסט ציונות', 'עייפות', 'חוסר זיקה למולדת', 'ריקנות' ועוד. השאלה היא מה אנחנו, יודעי האמת וחדורי האידיאלים, צריכים לעשות: להמשיך ולדבוק בדרכנו הצודקת למרות שבכך נתרחק ממרבית העם, או ראוי ונכון יותר להמתין קצת, לדחות את החלום כדי לחזור לקונצנזוס? מה יותר יעיל במלחמה נגד ה'פוסט ציונות', האטת הקצב שלנו או להפך – הגברתו? זוהי השאלה היחידה שעולה מבחינה מעשית מהדברים. ברור לנו שכלל לא רלוונטי לשאול למה יש כל כך הרבה אנשים שחושבים אחרת באופן קיצוני מאתנו? למה יש כל כך הרבה אנשים שהחלום שלנו הוא חלום הבלהות שלהם? זה הרי ברור לנו, הם עייפים, ריקים, חסרי זיקה, חסרי זהות, מושפעים מתקשורת עוינת, הם פוסט ציונים... אפילו הרב קוק כבר כתב מזמן, שהלאומיות החילונית תזדקן במהרה. זה הרי ברור. הכל ברור מדי!

 

בל נשכח שדווקא הרב קוק עצמו הזהיר פעמים רבות לא מפני התפוגגותה של הלאומיות החילונית, אלא דווקא מפני התעצמותה שלוחת הרסן:

"הרגש הלאומי הוא לעולם ג"כ מצד עצמו רגש נעלה ומלא צדק ויושר, אלא שכשאין לו מטרה יותר נעלה, יפרוץ לסוף גדרי הצדק לכשיעבור גבולו, בהרימו יד לרשת שכנות לא לו בלא שום תכלית ומטרה קדושה ובלא שום משפט וצדק" (עין אי"ה ברכות א. פ"א קע"ז.)

 

הרב קוק מזהיר לא רק מפני התעסקות בעניינים לאומיים בַזמן הלא מתאים, אלא מזהיר מפני הלאומיות עצמה. איפה אנחנו בכל התמונה הזו. האם אנו יכולים להגיד בלב שלם שבאמת אנו רואים בלאומיות אמצעי לאיחוד העולם ואהבת הבריות כפי שראה בה הרב קוק:

"צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינה חזקינו עצמנו וכבישת עמים וכיו"ב... כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו... היא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי" (שם קע"ה.)

 

האם זו הלאומיות שבוקעת בתוך מחננו? או שמא נפלנו לצד השני, לצד הלאומני ח"ו. כאשר החבר'ה שלנו הולכים לצבא ומספרים בגאווה שהרגו מחבלים, וכמה חיוני היה להרוס בתים של משפחות מרובות ילדים ברפיח, מיד עולה בהם התחושה של אהבת כל המין האנושי, כמו שאומר הרב קוק?! אני חושב שהנושא הזה רלוונטי לא פחות מההתעסקות במושׂג המעורפל 'פוסט ציונות' והמלחמה בו.

 

אני חושב שהגיע הזמן שנפתח את העיניים ונראה מולנו חברה, שאמנם נתח גדול ממנה נטול ערכים, רדוד ועייף (תופעה הקיימת בשני הצדדים, שבשוליה קיצוניות רבה (שוב, בשני הצדדים), אבל מכילה הרבה מאוד אנשים אידיאליסטים שמחפשים את הדרך הנכונה והראויה ביותר לחיות כאן, בארץ המובטחת. כנראה שהרבה יותר נוח לנו להתייחס בהכללה לכל הציבור החילוני ולראותו כנטול זהות ומחוסר פטריוטיות, ובמקביל לראות קבוצה קטנה בציבור שלנו – שאף היא עצמה חולה בפטריוטיזם עודף - ולהגיד שכך נראים כולם. חשוב שנדע קודם כל, שרוב הציבור הדתי לאומי הפשוט מאוד דומה בתחושותיו ובהתנהלות חייו לחילוני, גם אם הוא יודע להתנסח טוב יותר. בנוסף, חשוב שנפסיק לבחון את השמאל מתוך עמדת התנשאות, אלא באמת ננסה להקשיב, אולי נשמע משהו, לא רק ריקנות, לא רק עייפות תבוסתנית... אולי זה יאזן אותנו, אולי נרוויח מזה קצת יותר מורכבות, קצת יותר אמת.

 

אני באמת חושב שהשמאל החילוני לא רק מייצג עייפות אלא הרבה הומניות ברוכה, ואהבת האדם, שראוי להיות קשובים לה. הדיבורים על ה'כיבוש המשחית' הם לא רק מסווה 'יפה נפש' לעייפות כללית, אלא הרבה פעמים משהו אמיתי שהיה ראוי שאנחנו בתור בני תורה נִלמד ואפילו נלמד, עד כמה המלחמה וההרג – ואפילו המוצדק – משחיתים, ולא כאן המקום להאריך[2].

 

בכדי להבהיר יותר את כוונתי, אני אספר סיפור קצר. מדובר במקרה שקרה לפני שבועות מעטים, אחד מחבריי (דתל"ש בעל חזות חילונית, בעל דעות שמאליות ואשר שירת מספר לא קטן של שנים בצה"ל באחד מהתפקידים המובחרים) לקח במכוניתו מס' טרמפיסטים דתיים. הימים ימי מסע ההסברה נגד ההתנתקות בקרב מתפקדי הליכוד, והחבר'ה שלא רצו לבזבז אף נסיעה מיותרת, מיד בֵררו האם הנהג הוא מתפקד ליכוד. לאחר שהשיב להם בשלילה, התחיל להתפתח דיון פוליטי במכונית. לאחר מספר דקות, כאשר הבינו הבחורים שמדובר באדם בעל דעות שמאליות מגובשות ביותר, שאל אותו אחד החבר'ה – "תגיד, היית בצבא בכלל"?

 

אני חושב שאמנם הסיפור הזה מביא דוגמה מאוד נקודתית, אבל לדעתי הוא מסמל את הלך הרוח הכללי. חבר'ה בציבור הדתי-לאומי לא יכולים לקבל את העובדה שיש ערכיות לאומית גם בצד השני. קשה לנו להסתדר עם העובדה שעדיין את רוב היחידות הקרביות/מובחרות מאיישים חילונים. אנחנו בִמקום זה, מעדיפים לפגוש את החילוני במועדון הלילה – זה החילוני שאנחנו מעדיפים לדמיין. כאשר הוא נראה ככה, קצת יותר קל לנו להתנשא מעליו. כי כאשר הוא לבוש במדים רטובים מזעה, אז אנחנו צריכים להתווכח ויכוח בין שווים, ואת זה אנחנו כלל לא יודעים לעשות.

 

הנקודה הזו עולה באופן בולט במיוחד בנושא הלאומי וסביב השאלה המדינית, אך הוא לא נגמר בה. אנחנו מעדיפים להרגיש למעלה בעוד הרבה מאוד נושאים, ההתנשאות על החילוני טבועה בנו, לצערי. הרב בזק במאמרו מתאר את המצב הקשה בחברה – רציחות, אונס, פריצות וסמים, ופיסקה לאחר מכן מציין הרב שגם בציבור שלנו קיימות בעיות – יורד קרנו של לימוד התורה וכד'. ככה אנחנו רוצים להסתכל על פני הדברים, ככה הרבה יותר נוח. הם יצרו חברה קורסת, ואנחנו לא מספיק לומדים תורה.

 

בטח הרבה מהקוראים חושבים עכשיו בלבם שאכן באמת ככה הם פני הדברים, ומה טענתי. אז ככה, קל מאוד להגדיר ציבור אליטיסטי במיוחד כציבור הדתי-לאומי, ואז לבוא ולבחון את הסטטיסטיקה. אולם, מיהו הציבור הדתי-לאומי? כל אנשי עיירות הפיתוח שהולכים עם כיפה סרוגה הם דתיים משלנו? ומה אם הדתי-לאומי החפיפניק, הוא דתי משלנו? איך זה נמדד? האם כאשר הוא הולך ליחידה מובחרת הוא דתי משלנו, וכאשר הוא מעשן סמים אז הוא לא דתי משלנו?

 

אם נחליט ש"הדתי משלנו" הוא קבוצה מאוד מצומצמת ואליטיסטית, אזי ברור שאין זה הוגן להשוות את הנתונים שלנו לכלל האוכלוסייה. בואו נשווה בין שווים – ואז אני בטוח שלא ממש נאהב את התוצאות. גם אם יסתמן יתרון לטובתנו, אני בטוח שהוא יהיה קטן עד מאוד.

 

אם-כן לסיכום – מוקד השאלה שצריכה להישאל – הוא לא איפה טעינו בהסברה לטועה? אלא – למה אנחנו לבד במערכה על ארץ ישראל – אולי משהו בנו חסר? זו לדעתי השאלה המרכזית שמתוך התעמקות בה נוכל לחזור ולהיות חלק שווה בקרב העם. אני חושב שבהבנת הרלוונטיות והחשיבות של השאלה הזו תיפתר ממילא השאלה שעולה בדברים של הרב בזק והרב מדן, מה עלינו לעשות בעקבות העובדה שאנחנו לבד.

 

לסיום, חשוב לי לציין שאין דבריי מכוונים באופן אישי נגד אנשים ספציפיים אלא פונים לכלל החברה. בנוסף, למרות הביקורת שהבעתי נגד הציבור, אני כלל לא מזלזל בהישגים הגדולים של הציונות-הדתית. אני מקווה שדברי כאן הצליחו לפתוח ואפילו במעט, את הדעת והמחשבה ולא סתם הכעיסו.

 


1  שתי נקודות חשוב לי להדגיש עוד לפני תחילת המאמר:

1. התלבטתי רבות האם אני ראוי להגיב למאמרים שנכתבו ע"י רבנים גדולים וחשובים (ראה מאמר הרב בזק ומאמר הרב מדן). אולם מפאת תחושתי העזה שחשוב להשמיע דברים אלו, החלטתי לכתוב.

2. יהיה קל מאוד לתקוף את המאמר ולראות בו משהו שבא רק להכעיס. אולם למען האמת אין הדברים כך – אני מאמין שבדברי אלו יש משהו אמיתי שראוי להישמע.

 

2 בעיה זו לא קיימת רק בקרב מחננו אנו, גם במחנה שמנגד קיימת אותה התופעה. השמאלני רואה במתנחל הדתי אדם פשטן וקיצוני, שאידאלים וציונות הם רק מסווה לעייפות מחשבתית, וחוסר מורכבות. כמו שהדברים האלה יש בהם מן האמת אך כמובן שאין הם מתארים את החברה כולה, כך בדיוק התחושה שלנו שהשמאל כולו הוא רק עייפות לאומית זה לא מייצגת את המצב נאמנה.