היכן מתחילה האנטישמיות

 

אמנון רובינשטיין, הארץ, 19.11.03

 

מפת האנטישמיות החדשה אינה חופפת לזיכרון היהודי הקולקטיווי, אלא לאזורי התפוצה של קהילות ערביות ומוסלמיות. בשוודיה, למשל, חיה קהילה יהודית קטנה המעורה במדינה הנאורה, שראש ממשלתה יזם בשנת 2000 הקמת כוח משימה בינלאומי ללימודי השואה ושלא ידעה פגיעה ביהודים עד לאחרונה. עתה מדווחת העיתונות השוודית על פגיעות חוזרות ונשנות מצד קבוצות ערביות ומוסלמיות. העיתון השוודי הנפוץ "דאגנס נייטר" מספר על 131 התנכלויות ליהודים בשנה האחרונה ועל תלמידים ערבים ומוסלמים המתנגדים ללימוד השואה בטענה שמדובר ב"תעמולה ציונית".

 

לעומת זאת, בסלובקיה וברומניה - שלא נודעו בעבר בפילושמיות - לא היו כמעט התקפות על יהודים בשנתיים האחרונות, זאת בשל מיעוט יחסי של מוסלמים. יש בכך משהו מחריד: אנשי דת שהיא אחות ליהדות מתייצבים בראש מסע אלים של שנאה, ששום מנהיג ערבי או מוסלמי אינו יוצא נגדו. כפי שכותב "לה מונד" (19.10): הבעיה עם הצהרותיו האנטישמיות של מהאטיר מוחמד היא שהן מקובלות על העולם האיסלאמי.

 

האם מנתונים אלה אפשר להסיק שביסוד המעשים הנ"ל עומדת בעצם התנגדות לישראל הנובעת מהסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולא מאנטישמיות? אכן, אינטלקטואלים יהודים מהשמאל הצרפתי הוציאו לאחרונה ספר בשם "אנטישמיות: הסחיטה הבלתי נסבלת", הטוען שלא כל אנטי ישראליות היא גם אנטישמיות.

 

נכון, אפשר, ולעתים אף חובה, לבקר את המדיניות הישראלית, כשם שצרפת וארה"ב הותקפו על מדיניותן באלג'יריה ובווייטנאם. כל מבקר אובייקטיווי בנצרים אינו יכול שלא לגנות את ישראל. הבעיה היא שביקורת על מדינה לא אמורה לכלול התקפה על הקהילה האתנית הקרובה אליה. האם רוסים בתפוצותיהם הותקפו בגלל הריסת גרוזני? האם כל הצרפתים היו אחראים למלחמת אלג'יריה?

 

דוגמה להאשמה הקולקטיווית הזאת אפשר למצוא בקטע הבא: "מסוממים נפשית מחזון א"י השלמה... נגועים בבטחה מפלצתית שהם העם הנבחר ושלכן המעשים הגזעניים והפסיכופתולוגיים שלהם מוצדקים, משוכנעים שסבלם של אחרים, ובעיקר של הפלשתינאים, נחות בהשוואה לשואה, מגרדים היהודים ללא הרף את פצעם כדי להופכו בלתי ניתן לריפוי ומציגים אותו לעולם משל היה דגל". דברים אלה מצוטטים בספרה של פיליס צ'סלר "האנטישמיות החדשה", מפי הסופר הפורטוגלי הנערץ, ז'וזה סאראמאגו.

 

אכן, שנאת ישראל - בשני מובניה - מעוורת גם את מי שבכל עניין אחר הם מופת לאנושיות וסובלנות. שגריר איטליה לשעבר באו"ם, סרג'יו ונטו, היום השגריר בוואשינגטון - האשים את ישראל כי איפשרה לחייליה להגיע לרמאללה באוקטובר 2000, כדי שיירצחו ותתוקן תדמיתה שנפגעה עקב הריגת הילד מוחמד א-דורה.

 

הביקורת על ישראל נעשית יותר ויותר כפייתית. יש דמיון רב בין עלילות הדם לבין הסיפור שהתפרסם ב-8.11.01 ב"נובל אובזרווטר", ולפיו חיילי צה"ל אונסים נשים ערביות במחסומים כדי שיירצחו על ידי משפחותיהן בשל "חילול כבוד המשפחה".

 

הסיפור אמנם הוכחש לאחר חודש, אך עצם פרסומו מעיד על הנכונות להאמין שהישראלים מסוגלים לכל תועבה. גם ההתמקדות ההיסטרית בפשעי ישראל - עם ובלי מרכאות - עד כדי אובדן כל חוש מידה, כאילו אמנות ז'נווה לא הופרו בסיטונות על ידי רבים אחרים. הטענה היא שמישראל יש לצפות ליותר - וזה נכון. אבל גם ישראלים מצפים שהאופנה האנטישמית תיתקל בהתנגדות מוחצת של המדינות הדמוקרטיות.