הזולת והמיתוס היהודי

 

אם חפצים אנחנו להיות יהודים, עלינו לקבל אלינו כל מי שירצו להצטרף בלב תמים: אשה כגבר, הומוסקסואל כהטרוסקסואל, רפורמי כאורתודוכסי - ואפילו גוי

 

אדמיאל קוסמן, וואינט, 27.3.02

 

 

מדי שנה מתכנסים רבים מאתנו לליל הסדר, שבו נקראת ברוב הבתים בישראל ההגדה של פסח. הזמן חוזר שוב ושוב אל נקודה זו ומשום כך הוא קרוי "חג" - הוא חג במעגל וחוזר שוב ושוב. אך נדמה שלא רבים מאתנו מנסים להבין מהי משמעותו של טקס שגרתי זה.

 

המפליא הוא שדווקא טקס קריאת ההגדה, שכולל קריאה בטקסט שחלקו הגדול אינו מובן לקהל הרחב, הפך לנחלתם של רבים כל כך, ביניהם אנשים שאינם פוקדים במשך השנה את בתי הכנסת ואינם שותפים לכאורה לחוויה היהודית המסורתית.

 

התמיהה הזאת מצטרפת לשורה שלמה של שאלות שדווקא עתה, עם פסיקת בג"ץ המעניקה לגיטימציה לצורות חיים יהודיות טקסיות מגוונות (קונסרבטיבית ורפורמית, לצד האורתודוכסית), עולות שוב על הפרק.

 

מיהו יהודי אם כן? מה היא יהדות? מה היא מסורת? לשם מה אנחנו – יהודים מכל הגוונים - מחזיקים יותר מאלפיים שנה בטקסים שהבדילו את היהודי מסביבתו ולא הקלו עליו בשגרת חיי היומיום?

 

ברצוני להעלות תשובה אפשרית אחת, שאם נעיין בה היא תוכל להתקבל, כך נדמה לי, על דעת רבים מהפלגים שמרכיבים את העם היהודי. בניסוח התשובה אני משתמש בכמה יסודות מתפיסתו של מרטין בובר בנוגע למשמעות הוויית החיים היהודית.

 

בובר הניח כי מהותה הפנימית של העדה היהודית מתרכז ברצון לחנך את עצמנו ואת צאצאינו בכל דור ודור על הרעיון הדיאלוגי, שבבסיסו ההנחה כי האדם הוא יצור שיכול לממש את אושרו אך ורק כאשר הוא נפתח לזולת. ה"זולת" יכול להיות אדם אחר, בן זוג לחיים, חבר, יופיו של הטבע, ואפילו אלוהים עצמו. למעשה חשב בובר על האל כ"אתה המוחלט", כלומר ככוח האהבה המניע את החיים והמציאות, ו"הוא" אם כן לעולם בבחינת "אתה" - כלומר נוכח עבור כל אחד ואחד. למשל, מצוות הכנסת אורחים יכולה להיות כל "פתיחת דלת" להקשבה לזולת בכל מובן שהוא.

 

להיות יהודי משמעותו אם-כן לפתוח דלת לזולת, לשונה, לזר, בכל שעה שהדבר אפשרי ויש בכוחנו לעשות זאת. עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי-צרפתי, העיר על כך כי בדרך כלל ה"אחר" נוקש על דלתנו ומבקש את תשומת ליבנו כאשר אנחנו לא מוכנים לכך – ובכך מתמצה הרעיון הגדול של הדת היהודית: את אלוהים פוגשים כשקמים לפתוח את הדלת – דווקא כאשר ליבנו אינו פנוי לכך.

 

"להיות יהודי" משמעותו אם-כן להצטרף לעדה שחורתת על דגלה רעיון מרכזי זה. לפיכך, גם משמעות ההתכנסות של העדה בבית הכנסת היא במהותה יצירת מקום התכנסות שבו כל אחד ואחד יכול למצוא דלת פתוחה לעצמו ולשאלותיו.

 

אם חפצים אנחנו באמת להיות יהודים, עלינו להקים בתי כנסת שבהם יתקבלו ב"דלת פתוחה" אל תוך העדה כל מי שירצו להצטרף למימושו של רעיון זה בלב תמים: אשה כגבר, הומוסקסואל כהטרוסקסואל, רפורמי כאורתודוכסי - ואפילו גוי שרוצה להצטרף בלב שלם לעדה כדי לחיות את חייו סביב רעיון זה, וזה בעצם רעיון ה"גיור" במקורו.

 

בובר סבר כי רעיון דיאלוגי זה הונחל לנו במסורת היהודית בדרך מיוחדת במינה - על ידי סיפור מעשיות, כלומר בשפת המיתוס. מי שחווה דברים גדולים ובעלי משמעות יוכל להעבירם לדורות הבאים רק בשפת המיתוס, וזה נעשה על-ידי המקרא, על-ידי הסיפורים המיתיים האגדיים על גן עדן והגירוש ממנו, על הירידה למצרים והיציאה ממנה, מעמד הר סיני, הכניסה לארץ ישראל וכדומה.

 

אך עיקר העיקרים הוא להבין שדרך סיפורים מיתיים אלו הונחלה לנו מסורת עמוקה על החוויה הדתית המשמעותית ביותר של ההיפתחות לזולת, של היכולת לחיות חיים של "הכנסת אורחים" כלפי ה"זר" וה"אחר" – זה שעומד למולנו ונוקש על דלתנו.